מאגר סיפורי מורשת

סבתי, גילה נולדה בארץ ישראל למשפחה דתייה לאמא נצולת שואה. לרוב הילדים בסביבתה לא היו סבא וסבתא מכיוון שנספו בשואה. לעומת זאת לה היו. לסבא שלה קראו אשר ולסבתא שלה ציפורה.

סבתא רוצה לרקוד

לסבא אשר הייתה השפעה גדולה על החלטות משפחתיות. בגן חובה הגננת המליצה לאימא של סבתי ושמה רוחי(רחל) ז"ל, לקחת את סבתי לרקוד, ומכיוון שלא היה שום סוג ריקוד אחר בארץ חוץ מבלט המליצה הגננת לקחת אותה ללמוד בלט. אבל סבא אשר החליט שילדה דתייה לא תלך ללמוד בלט כי רוב ההופעות הן בשבת. סבתי לא הפסיקה להתעניין בבלט, היא הוקסמה ממנו וניסתה לחוותו בכל דרך אפשרית, בספרים, בסרטים ועוד.

הגשמת החלום

בגיל ארבעים וחמש קראה מודעה בעיתון על פתיחת סדנה לריקודי בטן, בטירת הכרמל, על יד חיפה.  היא התקשרה לחברה ושתיהן נסעו בערב הפתיחה לסדנה שהייתה במתנ"ס שומם בקצה העיר. הן נכנסו לתוך המבנה והלכו במסדרון למקום שבו הייתה אמורה להיות הסדנה. הן דפקו בדלת, פתחה להן אישה עם סיגריה ביד, לבושה בבגדים של ריקודי בטן מנצנצים בשיער אסוף  עם עוד נצנצים על הראש. היא בחנה אותן ושאלה, "באתן ללמוד ריקודי בטן?". עדיין בהלם מהמפגש ענו "כן". הן נכנסו לתוך האולם וראו על הרצפה המון סיכות מפוזרות הן הניחו שהייתה שם סדנת תפירה לפני שהן הגיעו. השיעור התחיל והן קיבלו הסבר על הלבוש של ריקודי הבטן שזאת אומרת מכנסיים רחבים, חולצת בטן וצעיף שקשור לאגן. סבתי וחברתה יצאו מן המקום הן תהו לעצמן האם ממשיכים ושתיהן ענו בפסקנות "כן" .

סבתא רוקדת

סבתי רקדה שבע שנים אצל אותה המורה בסטודיו הזה למרות התנגדותם של הוריה וילדיה. לבקשת משפחתה לא השתתפה בהופעות שהתקיימו אך לא ויתרה על אף שיעור וגם לא על ההזדמנות לרקוד בבית. היא הייתה סוגרת את כל החלונות והתריסים שמה ברשמקול קלטת של מוזיקה ערבית, לובשת את הבגד ורוקדת. אחר כך רקדה במשך שנה "ריקודי פלמנקו".

היום סבתי איננה רוקדת מתוך תחושה של מיצוי. כיום היא משתתפת בסדנת תאטרון אחר (פרינז') שכולל תאטרון בובות, חפצים ועוד, והעלתה לפני כשנתיים מופע אישי בתאטרון "חפצים". בנוסף למדה בבובנאות וגילוף בעץ.

סבתי סיפרה לי את זה מכיוון שאני רוקדת כיום והיא שמחה ומתרגשת לראות אותי עושה את זה ושאני מממשת את מה שהיא לא הצליחה לעשות.

הזוית האישית

אני מרגישה שלמדתי המון מהמפגשים עם סבתא. במשך השנים היא הייתה הדמות המפרגנת והתומכת ביותר בהופעות הריקוד שלי, באותו זמן לא הבנתי למה היא כל כך מפרגנת וכל כך שמחה לראות אותי רוקדת כל פעם מחדש ,אבל בזכות המפגשים ושמיעת הסיפור שלה הבנתי זאת ועוד המון דברים חשובים.