מאגר סיפורי מורשת

אופקים זאת המשפחה שלי…

שמי שושנה אדרי, אני סבתא של אורי, ונולדתי בשנת 1941 בקזבלנקה שבמרוקו. אני הבכורה במשפחה ואחרי עוד ארבעה אחים ואחיות. החיים במרוקו היו קשים ליהודים והאנטישמיות הייתה בשיאה – הם שרפו חנויות של יהודים ואסרו על היהודים להתפלל. אני זוכרת שכילדה כל פעם חששתי לחייו של אבי כאשר היה הולך בסתר לבית הכנסת.

באוקטובר 1956, עלינו לארץ בהפתעה, לאחר חגיגות הניצחון של שחרורו של מלך מרוקו מבית הסוהר. הוא הגיע לקזבלנקה ויחד עם כל הצהלה והשמחה החליטו הערבים לעשות שמח ליהודים ולהעלות אותם לארץ. חודשיים היינו במחנה מעבר שהיו מרוכזים בו כל המיועדים להגיע לישראל. לאחר חודשיים אמרו לנו שלוקחים אותנו לצרפת באונייה "עסקנייה". הים היה יפה והשייט היה רגוע. לאחר שלושה ימים הגענו לצרפת ואז לקחו אותנו למחנה ריכוז.

נשארנו חודשיים בצרפת כי בארץ ישראל פרצה מלחמת סיני. מיד בתום המלחמה הפלגנו מצרפת לארץ ישראל באונייה רעועה בשם "ארצה". לאחר שבעה ימים של טלטלה ופחד והרבה תפילות וחרטה על שבחרנו לעלות ארצה, הגענו לנמל חיפה. מיד כשירדנו מהאונייה נציגי הסוכנות העמידו אותנו בתור והשפריצו עלינו חומר חיטוי d.d.t  ואנחנו כל כך הרגשנו מושפלים.

אמא שלי הלבישה אותנו כל כך יפה טרם הנסיעה ולבשנו את הבגדים הכי יפים שלנו. זאת הייתה תחושה של השפלה. וכשפינו אותנו למקומות יישוב אבא שלי ביקש לגור בנהריה כדי להיות ליד המשפחה הקרובה שלו. איש הסוכנות לא הסכים ואמר לו שאנחנו נגור באופקים ושהמרחק מנהריה לאופקים חצי שעה. הדרך מחיפה לאופקים  הייתה ארוכה ואיטית. בדרך הורידו אותנו בפרדסים כדי לתת לנו את התחושה שמטיילים ונהנים מהארץ וכנראה שגם רצו להרוויח זמן עד החשיכה. סוף סוף הגענו לאופקים והכל היה אפל וללא חשמל. אמרו לנו לרדת מהמשאית ואנחנו סירבנו. לקח זמן רב עד שהשתכנענו והבנו שאין לנו ברירה. כל משפחה קיבלה פחון להתגורר בו ובו מיטות ושמיכות לפי מספר הנפשות במשפחה.

אך כאן באופקים, קרה הבלתי ייאמן. למרות החשיכה, למרות הרצון לגור בנהריה, למרות הקשיים של העלייה לארץ כאן למדתי והבנתי מה זאת אהבה. כבר אז, בימים ההם התאהבתי ביישוב שהיה אז בתחילת הדרך ועדיין לא היה ניתן להגדיר את אופקים כמקום שניתן לחיות בו חיי רווחה. כנראה כבר אז הבנתי שזה המקום שיהפוך אותי למאושרת. באותם הימים הייתי בת 14, הכרתי חברות רבות שהרעיפו עלי אהבה ושכנעו אותי  לבוא איתם ללמוד בבית ספר "אשלים". התחלתי ללמוד אך נאלצתי לעזוב כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היה לי עצוב כי זכיתי לקבל מהן הרבה אהבה, עזרה ונהניתי מאוד בחברתן. באותם הימים שהתחלתי לעבוד בחקלאות החלו לחזר אחרי גברים. את חיי שינה בחור שמאוד רצה אותי אך אני סירבתי ולא גיליתי בו עניין. הבחור התעקש ואמר לי שאם אני לא מעוניינת בו, לפחות הוא יכיר לי את חברו הטוב. הייתי בת 16… ועד היום אני מודה לו. הוא הכיר לי את אהבת חיי שכעבור שנתיים נישאתי לו, עד היום הוא בעלי. זאת הייתה אהבה מאושרת. סוף סוף היה מישהו שדאג לי באמת, פרנס אותי בכבוד. היה אכפת לו ממני, התעניין בי ונתן לי המון תשומת לב. במהלך השנים הבאנו לעולם 5 ילדים מקסימים, 14 נכדים ו-9 נינים חמודים ומתוקים.

פני 30 שנה חווינו משבר משפחתי שהצמיח אותנו וחיבר בינינו יותר כמשפחה וחיזק את ה"אהבה" בחיינו. ביתי הבכורה נפטרה מסרטן ואלה היו ימים קשים מאוד. אך למזלנו הטוב נשארה לנו מזכרת אהובה ויקרה שהיא ביתה היחידה שכיום היא בת 35 ו-3 ילדיה ה"חמצן" של חיינו. הבן הבכור אורי, מלווה אותי ב"קשר הרב דורי".

לאחר שפרשתי מעבודתי כפועלת ייצור במפעל באופקים החלטתי לתת מכוחותי ולתרום בעיר שאותה אני אוהבת. עד היום אני מתנדבת בבית הקשיש, באגודה למען החייל, בעזרה לניצולי שואה ובכל מקום בו אני יודעת שאני יכולה לתרום ולתת מעצמי אני שם.

אסכם ואומר שהעיר אופקים זאת המשפחה הגדולה האהובה שלי ובתוכה צומחת משפחתי המורחבת שהיא האהבה של חיי ונותנת לי כוחות להמשיך ולתת מעצמי עוד שנים רבות.

הזוית האישית

אני מאחלת לנכד שלי שתמיד ידע לאהוב וליהנות