מאגר סיפורי מורשת

אהרונה קורציון

נולדתי בארץ ושמי אהרונה, על שם אח של סבתא פנינה, אהרון, חברות קוראות לי רונצ'וק. שם המשפחה המקורי היה ספקטור הוא שונה לפורת בשנת 1948, הייתי קטנה מדי בשביל להבין את השינוי. אני הבת הבכורה, כשהייתי קטנה הרגשתי כמו איזושהי בייביסיטר בכיף לאחי הקטן, דרשו ממני להיות יותר אחראית, יש לי אח אחד, שמו שלומי, היינו מאוד קרובים, כשהוא היה קטן גוננתי עליו.

גדלתי בפתח תיקווה, כשהייתי בת ארבע, בחג השבועות, קנו לי שמלה לבנה ויפה, היה לנו עץ תותים אדומים בחצר, אני טיפסתי על העץ וירדתי עם שמלה אדומה לחלוטין, גרנו בבית צריף שהתחלק בין שתי משפחות, השירותים היו בחצר והיו משותפים בין שתי המשפחות.

היה לי מורה בשם יודה עצמון והיה לו כנראה דמיון מפותח, כי הוא סיפר לנו כל מיני סיפורים משונים כמו שיש לו כרטיס טיסה לירח…. אז נהגתי לבוא הביתה ולספר להוריי ואז אבא שלי היה רושם את כל הסיפורים בפנקס.

כשהייתי קטנה היו שרים לי שירים ביידיש ובגרמנית, בדר"כ שירי ערש. כשהיו לי ילדים קטנים שרתי להם שירים אלו, חלק אני זוכרת וחלק לא.

שיחקתי חמש אבנים, קלאס ובובות מנייר, שיחקתי במשחקים אלה עם חברותיי. למדתי בגן ילדים בפתח תקווה, לגננת קראו רעייה. למדתי בבית ספר ניר בקריית אונו, בכיתה ו' הייתה לי מחנכת שקראו לה שושנה זייף ומורה לציור בשם אליהו גת.

למדתי בתיכון בן צבי בקריית אונו, למנהל קראו אליהו אלייסף והוא היה איש קשוח, יצאנו לטיול והיה מאוד חם אז משרד החינוך ביטל את הטיולים והוא החליט שיוצאים וכשהגענו לאילת אנחנו לא סבלנו הילדים והוא היה אומלל ומסכן.

במשפחתי נהגנו לחגוג את החגים היהודיים והישראלים, היינו יוצאים המון לטיולים. חגגנו את החגים היהודיים לפי המסורת. הכי אהבתי את חג החנוכה כי קיבלו דמי חנוכה.

הייתי אזרחית עובדת צה"ל כי דחו לי את הצבא כמעט שנה אחרי התיכון ומצאתי עבודה במחנה תל השומר, וכשהגעתי למחנה כולם היו כבר במדים ואף אחד לא בא להגיד לי שלום ורק חייל אחד בא ואמר לי שלום יפה ואז הגעתי למשרד שהייתי צריכה להגיע אליו והשולחן שלי וסביבתו היו מלוכלכים ושאלתי איפה יש מטאטא ואז אמרו לי תלכי לקורצי לשאלתי מי זה קורצי אמר לי אני החייל החמוד שקיבל את פניי ומאז היינו קורצי וקורציונה.

התחתנתי ב-4.4.1967, הייתי בת 20 וחצי, באולמי הדר ברמת גן. כשנולד לי ילדי הראשון הייתי בת 22 ובעלי היה בן 24 וחצי.

היום אני ובעלי קמים בבוקר מתי שמתחשק, פעם בשבוע יש התנדבות, אני נפגשת הרבה עם חברות, קוראת הרבה ספרים ופותרת מיליוני תשבצים והכי חשוב נהנת מהנכדים.

באתי לכפר אונו, בגיל 6, חודשיים אחרי שהגענו נולד אחי שלומי, חצי שנה גדלנו עם מנורות לוקס שהיו מתפוצצות כל הזמן ועל פתיליות בישלו. כמו כן, היה לנו מקרר שקירר עם בלוקים של קרח. הייתה שכונה חדשה שבסך הכל היו בה שלושה בתים ואנחנו הינו הדיירים היחידים, מכיוון שאבא שלי בנה את השכונה, הוא תמיד היה קרוב לבית ואז בגיל הצעיר שלי, אני לא אשכח, שכל יום חמישי, אמא שלי הייתה מורה ואז כל יום חמישי היא חזרה מאוחר הבייתה ואבא היה מכין לי ולאחי ארוחת צהריים, חביתה עם נקניק, האוכל האהוב עליי ביותר.

הסיפור המרכזי

"אמא של פאול הצילה את כל המשפחה שלנו מהנאצים"

היתה לי ילדות מקסימה בלי דאגות עם הרבה חברות וחברים. בית הספר היה קרוב. היה לנו כלב שקראנו לו בובי והוא שמר לנו על החצר והבית ופינקנו אותו.

אחד הדברים שעשו עלי הכי הרבה רושם ועד היום אני רואה וזוכרת את אשר קרה. בהיותי בת 11 הייתי במרפסת הבית הגיע אדם מבוגר בערך בגילה של אמי ושאל אותי בשפה הגרמנית שהכרתי, מכיוון שסבי וסבתי דיברו גרמנית, "האם גרה פה אישה בשם פאולה?". מכיון שידעתי שלאמי שנקראה בעברית פנינה, ההורים קראו לה פאולה. הלכתי לקרוא לאמי אמרתי לה שמישהו מחפש את פאולה. אמי יצאה החוצה מסתכלת על הבן אדם והוא מסתכל עליה ופתאום היא נתנה מן צעקה "פאול" ורצה לאיש והתחילה ממש לרעוד ומששה לו את הפנים כאילו שהיא לא מאמינה למה שהיא רואה. שניהם התחילו לבכות ולצחוק ואני עומדת ולא מבינה מה קורה. עברו כמה דקות ואמא ממלמלת בגרמנית והוא עונה לה. זה פשוט היה הזוי.

אחרי שכולנו התעשתנו אמא תפסה אותי ואמרה לי "אהרונה את יודעת שאמא של פאול הצילה את כל המשפחה שלנו מהנאצים”. עד לאותו רגע לא ידעתי שהמשפחה של אמא שלי סבלה מהנאצים. ואז אבא בא וההתרגשות היתה גדולה.

מסתבר שאמא של פאול הייתה תינוקת שנמצאה על מדרגות כנסיה. (אמא סיפרה שההורים שלה סיפרו לה שהיא כאילו הייתה מבית המלכות האוסטרי כי היה לה צמיד עם סמל של בית המלוכה), גידל אותה הכומר בכנסיה. כשהתבגרה התאהבה ביהודי התגירה ונישאה לו. כשהנאצים עלו לשלטון האשה הזו הבינה שהולך להיות לא טוב, פנתה לכומר וביקשה להתנצר מחדש, ברור בהסכמת משפחתה. כשפלשו הנאצים לאוסטריה ולוינה, שאימי נולדה וגידלה אותה אשה שנישאה ליהודי עשיר והיו להם חנויות של פרוות החביאה את ילדיה ובעלה והתחילה לעזור לשכנים היהודים בהם היו גם משפחתה של אמי.

את סבי היא הצליחה לשחרר מבוכנוולד תמורת שיחוד קצינים גרמנים בפרוות. את אח של אמא המבוגר עזרה לו להגיע לאנגליה והוא שירת בצבא האנגלי. כשאמא היגיעה לגיל 16 היא הצליחה להבריח אותה ברגע האחרון בעליית הנוער האחרונה שיצאה מאירופה באפריל 1939, לעלות לארץ ישראל. אחרי שהיא שחררה את סבא מבוכנוולד הם היו אמורים להעלם מוינה תוך 24 שעות והיא עזרה להם לברוח.

את אחותה הקטנה של אמי גידלה עד גיל 6 ושלחה אותה ושלחה אותה בקינדר טרנספורט לאנגליה. ברור שאמי לא ידע מה עלה בגורל משפחתו של פאול. מסתבר שהם ניצלו אודות לצמיד מבית הבסבורג שאיתו היא ניפנפה בכל מקום כדי לשחד גרמנים, ולהציל יהודים. אחר המלחמה האמא התגיירה מחדש, פאול הפך ברבות הימים ליושב ראש של קהילת יהודי אוסטריה. היחסים עם המשפחה חודשו למרות שהאמא כבר לא היתה בחיים. זה מאד השפיע עלי כי פתאום גיליתי מה עבר על משפחתה של אמי, ולראות שיש עדיין אנשים טובים בכל מקום.

הזוית האישית

אהרונה: אני נהנתי מאוד לעבוד עם רותם, והיא נהנתה לעבוד איתי, למדנו הרבה אחת מהשנייה ולמדנו להכיר זו את זו טוב יותר.

סיכום פעילות הקשר הרב דורי בשנת הלימודים תשע"ח בבית חינוך ע"ש ש"י עגנון כפר סבא.

תודה למנחם מרקוביץ' על הצילום והעריכת הסרט. פורסם ביוטיוב תאריך 4 בנוב׳ 2018 ע"י מנהלת בית חינוך ע"ש "ש"י עגנון", כפר סבא מיקי בר משה.