מאגר סיפורי מורשת

לזכרם של הורי, ביאנקה שרה ברכה מילברג, ואייזיק יצחק מילברג הכהן ז"ל. אמי ילידת בוקרשט ואבי יליד יאסי.

הורי ביאנקה ואייזיק ז"ל

סיפור אהבתם של הוריי ואהבתם לארץ ישראל (ציונות בכל מובן), אילץ אותם לברוח מרומניה. בגיל 17 הכירה אימא את אבא. הם נישאו. באותה תקופה הייתה אנטישמיות ברומניה ופוגרומים, הגרמנים פלשו לרומניה והתחילה שואת יהודי רומניה. הוריי נאלצו לברוח מרומניה בעקבות פלישת הגרמנים.

דודי אלימלך מילברג הכהן, אח של אבא, שירת במוסד ותפקידו היה להבריח יהודים מכל אירופה לאיטליה. להוריי הייתה הזדמנות להגר לארה"ב ולחיות את החיים הטובים, הם סירבו לכך כי המטרה הייתה לעלות לישראל, לחיות ולגדל רק שם את ילדיהם. הם יצרו קשר עם דודי, שהעביר אותם במסע ארוך ומפרך ומהמסוכנים ביותר, דרך הרי האלפים לאיטליה. אמי הייתה רק בת 17, בלי הורים, לבד עם אבא, שהיה הכוח שלהם והמשענת שלה. הם הגיעו לאיטליה, לעיר נמל שאיני זוכרת את שמה, ולשם הגיעו אלפי יהודים ניצולי שואה מכול ארצות אירופה. הם היו שם בערך שנה, באותה שנה היא איבדה את בנה הבכור.

הוריי תמיד סיפרו לנו על טוב ליבם של האיטלקים. האיטלקים עזרו ליהודים בהתאקלמות ובחיי היום יום, וזאת כדי להקל על שהותם באיטליה. את הורי "אימצו" משפחות יהודיות ולימדו את אימא הכול: בישול, אפיה וכל דבר הקשור לתפקוד המשפחה.

כרטיס ברכה של הורי מטורינו שבאיטליה

בשנת 1947 הם עלו ארצה ועברו להתגורר במחנה עתלית, שהיה מחנה עולים. בעזרת דודי אלימלך הם עברו להתגורר בעכו. באותו הבית הם גרו עד יום מותם. היינו ארבעה אחים, אחד נפטר באיטליה השני בישראל. נותרנו שניים, אני ואחי.

אני ואחי

הבית בעכו

בבית בעכו גרו עוד שתי משפחות בנוסף אליהם – פולניים ורוסים, סבא וסבתא שלי, ההורים של אימא. הם הגיעו מרומניה ממש לפני שהקומוניסטים הרומנים סגרו את שערי רומניה ליהודים. בבית אחד בן שלושה חדרים – הכל היה משותף לכל המשפחות. הם הסתדרו לא רע בכלל, לא הייתה ברירה אחרת. הם יצרו קשרי חברות וידידות לאורך שנים. בבית הזה הנעים והאהוב ניטעו שורשי "עץ החיים" על ידי הוריי והם "השקו" אותו באהבה. אנחנו הילדים היינו עץ החיים שלהם. לא מנעו מאתנו כלום, למרות קשיי החיים, הכל היה עם הרבה הרבה אהבה, רוך ודאגה. ההורים דאגו לדשן את העץ, לתת לנו את כל העזרה כדי ללמוד, נטעו בנו את אהבה לקריאת ספרים, פיתחו בנו את הסקרנות, והכי חשוב – לימדו אותנו לכבד את המבוגרים. אמי קראה בכמה שפות: רומנית, צרפתית ועברית, אך מעולם לא למדה לדבר עברית, רק הבינה וקראה. אמי איבדה תינוק נוסף עם לידתו לאחר שעברנו לעכו. סבתי נפטרה בגיל צעיר ולמרות האסונות שפקדו אותם, המשיכו הלאה. היה לנו בית שהייתה בו שמחה ואופטימיות רבה. הורי לא מנעו מעצמם את ההנאות הקטנות של החיים. הלכו להצגות, מופעי תאטרון, סרטים ובילויים עם החברים הרבים שהיו להם. הם אפשרו לנו הילדים את כל החופש שאפשר היה באותם זמנים, ויחד עם זאת חינכו אותנו לכבוד וערכים.

אני, הצעירה מבין אחיי, נולדתי בעכו, בשנת 1952. הילדות שלי הייתה נהדרת, נותר רק להתגעגע לילדות שכזו. היה מחסור בכל (אוכל בהקצבה, מים בהקצבה, בגדים שעברו מאחד לשני ועוד הרבה…) אבל לנו לא חסר דבר, הכל חולק במידה, ואנחנו הילדים קיבלנו הכי הרבה והכי טוב. זכור לי קיץ אחד בו שיחקנו בחוץ עם כל הילדים ונכנסנו הביתה באיחור. אימא כעסה מאוד והוציאה אותנו למרפסת. אחי ואני קראנו לה "אימא קדימה לחם עם ריבה". היא חשבה שהתחצפנו אליה ולא הכניסה אותנו הביתה עד שאבא שלי בא מהעבודה. בבית הספר היינו אותם ילדים שובבים אבל בכיתה נתנו כבוד למורים. מעולם לא קראנו למורה בשם שלו אלא קראנו לו "המורה". כאשר המורים הגיעו לכיתה קמנו לכבודם וברכנו אותם לשלום. לימדו אותנו הכל אבל בעיקר חינכו אותנו לכבד אחד את השני, להקשיב אחד לשני ולא עשינו חרם אחד על השני. לבית ספר היינו מגיעים ברגל, בחורף ובקיץ. לא היו רכבים ולא היינו מטרידים את ההורים על דברים כאלו. כאשר מורה היה כועס עליי ומזמין את אבא שלי, תמיד היה אבא נותן גיבוי למורה, כי המורה תמיד צודק. לא היו לנו קייטנות, שיחקנו יחד כדורגל, תופסת, חמש אבנים, סבתא סורגת, ועוד הרבה משחקים עם המון דמיון שרק ילדים יכולים להמציא. היו לנו חברויות בלי אינטרסים, חברויות אמיתיות. תמיד ידענו להעסיק את עצמנו, כשרבנו או הלכנו מכות – תמיד ידענו להשלים ולהמשיך להיות חברים הכי טובים בלי לערב את ההורים. אני זוכרת שאת הלחמים ואת החלב היו מחלקים על עגלות רתומות לסוסים ואת החלב היו מוזגים מהמיכל ישר לקנקנים שלנו. לא היו מקררי חשמל, חילקו לכל משפחה בלוקים של קרח שנועדו לשמור בקירור את המצרכים, משחקים רבים שיחקנו, כיד הדמיון  של ילדי אותה תקופה. חבורות הילדים שהקמנו "חסמבה", חבורת "הסוד המוחלט", חבורת "המלך והמלכה"…

ידענו תמיד, שיש שעה שחוזרים הביתה, "מלוכלכים מאוד" אבל עם חיוך ענק על הפנים וזה כל האושר שקיים בעולם "הצברים הקטנים". בשכונה שררה תמיד שכנות טובה. היו לנו שכנים מזרחים, רומנים, רוסים, ערבים, יוונים ובולגרים. כולם כיבדו אחד את השני, את החגים והשבתות. דלתות הבתים מעולם לא היו נעולות, כשהצטרכו עזרה תמיד היו שהתנדבו לעזור בכל. מהוריי למדנו לכבד את האדם ללא הבדל של דת או צבע. בנסיעה באוטובוס או ברכבת השארנו תמיד מקומות ישיבה לזקנים, נכים או נשים בהריון. עד היום, בגילי המתקדם 67 שנים, אני מכבדת אותם ונותנת להם לשבת. השבתות והחגים האלו היו ימים מופלאים לכל הילדים שיצאו לבושים חגיגי, נקיים ומצוחצחים. נהגנו לומר 'שבת שלום' או 'חג שמח' אחד לשני וגם לאנשים שאיננו מכירים. הייתה אוירה "של הדרת קודש".

בחג הכי שמח – פורים האימהות כולן ישבו ותפרו תחפושות, מעולם לא קנו לנו תחפושות. כחודשיים או יותר לפני חג הפורים הייתה אמי קונה בדים ותופרת לנו תחפושות נפלאות ומדהימות. הכי כיף בחג היה הכנת משלוחי המנות. היינו הולכים מחופשים בגאווה גדולה עם סלסלות עמוסות כל טוב, מעשה ידיה של אמי ונותנים לשכנים ולדודים ומקבלים חזרה מהם משלוח מנות משלהם.

התחפושות המופלאות של אימי

עברנו מלחמות רבות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, היה קשה עצוב אבל גם מחשל. האושר הגדול של הוריי היה כשאחי התגייס ליחידה מובחרת. מפקד היחידה הגיע אלינו כדי שאמי תחתום על הסכמה, מאחר והוא היה בן יחיד ואני הייתי אמורה להתגייס שנה אחריו. לא ראיתי אנשים מאושרים מהוריי שזכו לראות אותנו במדי צה"ל כחיילים קרביים.

אלו היו השורשים של "עץ החיים".

הזוית האישית

מרים: חוויתי חוויה מעצימה. נחשפתי לקיבוץ גלויות נהדר, מרקם אנושי שאין שני לו. התרשמתי מכל הנכדים ומהסבלנות שלהם אלינו, ההקשבה ותשומת הלב לכל פרט שסיפרנו. זוהי עבורי מטרת הפרויקט, זכיתי!! יובל: תענית "הקשר הרב דורי" חיברה אותי ואת סבתא יותר. אני וסבתא נפגשנו יותר ולמדתי על השורשים שלי וזאת הייתה הזדמנות חד פעמית, כי בלי זה לא הייתי לומדת על סבתא.