מאגר סיפורי מורשת

שמי אדלין, נולדתי בשנת 1954 באלכסנדריה שבמצרים. נולדתי למשפחה אמידה. סבי ואבי ז"ל הקימו רשת של חנויות וסיטונאות של הלבשה יוקרתית. מהסיפורים שנאמרו לי, גדלתי בבית גדול והיו בו הרבה משרתים שלכל אחד היה תפקיד משלו, כמו למשל: מבשל, מנקה, מגהץ ומצחצח נעליים. סבי מואיז אישביה היה תורם כסף לילדים כדי לחגוג להם את בר המצווה.

בשנת 1956 היחס של המצרים ליהודים השתנה. החלו לאסור יהודים, ואחד מהם היה דודי. המשפחה קיבלה מסר שעומדים לאסור את אבי ואת סבי. לאור המצב, משפחתי החליטה לעזוב את כל העושר ולברוח ממצרים לצמיתות. משפחתי קנתה כרטיסים לשיט (אף אחד לא ידע שאנחנו בעצם עוזבים, זו הייתה אמתלה). היחיד שידע היה רב המשרתים והמשפחה. את כל העיזבון שהשארנו מאחורינו – אנשים פלשו אליו ולקחו את רכושנו. יש לי מסמכים המעידים על הבתים ועל החנויות.

אחת הארצות שהסכימו לקבל יהודים באותה עת הייתה ברזיל, ולשם הגענו. יש לציין שמשפחתי עזבה את מצרים בחוסר כל. אבי עשה עסקה עם "חבר טוב" ונתן לו סכום של כסף שאותו היה אמור לקבל בחזרה כשיפגשו שוב בברזיל, אך 'החבר הטוב' העדיף לקחת את הכסף לעצמו. בברזיל התגוררנו בריו דה ז'נרו. אחותי ואני למדנו בבית ספר יהודי על שם בר-אילן. בבית הספר למדנו את השפה העברית, לימדו אותנו את התפילות היומיות וכמובן גם על חגי ישראל. כאשר הגענו לברזיל, בגלל שהיינו חסרי כל, אבי עבד קשה מאוד לפרנסתו. סבתי אדל אישביה עזרה לפרנסת המשפחה בכך שהיתה תופרת עניבות לחנויות. לפני עזיבתנו לארץ ישראל אבי היה מנהל חשבונות של בית חרושת ווספה.

יש לציין שאני השתתפתי בקרנבל וזו הייתה חוויה נהדרת. באחת מהפעמים שהשתתפתי בקרנבל צילמו אותי והופעתי בעיתון. את ברזיל עזבנו בגלל שאבי חלה ומזג האוויר הטרופי הכביד עליו. עליתי עם משפחתי לארץ ישראל בשנת 1964. מנהלת בית ספר היסודי לא הסכימה שיקראו לי בשמי האמיתי אדלין ושינתה את שמי לעדינה, כך היה מקובל באותם ימים.

הזוית האישית

נועם: היה לי כיף ומסקרן לעבוד עם סבתא ולשמוע סיפורים מהעבר שלה.