אברהם אומר קדיש לאבא בגיל שבע
אברהם רייכמן משחזר את החוויה הקשה שעבר כשספד קדיש לאביו בגיל 7
העיר שנולדתי הייתה עיר קטנה ויפה מאוד. משלושה צדדים של העיר היה יער ובצד אחד היה נהר שזורמים הרבה מים שזורמים אל הנהר, והכי חשוב הייתה עיר נופש ולא היו בתי מלון כמו היום.
היו בתים קטנים שהתושבים היו משכירים לנופשים.
פיאטרה ניאמץ
בעיר הזו היה שוק שהתושבים היו באים מהכפרים הסמוכים מוכרים את הפירות והירקות, והנשים היו סורגים מצמר סוודרים, גרביים וצעיפים,וכל דבר שטיחים ולא שטיחים פרסיים של היום כדי לחמם את החורף הקשה שהיו עוברים.
ברחוב הייתה אווירה של מלחמה והיה קשה להשיג פרנסה ,אנשים היו צריכים לעבוד כל עבודה. יום אחד אמרו שהם צריכים לבוא לתחנת רכבת עם הנשים והילדים. הגברים צריכים ללכת לעבוד כפייה.
ואז הילדים והנשים נפרדו מהאבות שלהם ,והאבות נסעו לעבודת כפייה כ-7 עד 8 שעות, למחנות עבודה.
מחנה עבודה בכפייה
הגרמנים שפיקדו על המבצע, היו נותנים לאסירים בקושי צלחת מרק עם פרוסת לחם ליום ומעבידים אותם במשך היום. האנשים קיבלו מחלות כמו טיפוס ומלריה וחום גבוה ושאר המחלות ולא יכלו לעמוד בהם והיו מתים כמו זבובים.
הרומנים שיתפו פעולה עם הגרמנים כי לא הייתה להם שליטה לאחר שרומניה נכבשה. בסוף המלחמה מי שנשאר בחיים חזר הביתה ברגל.
כשהייתי בן 7 אבא שלי נפטר. הוא מת מהקור, כי היה מזג אוויר קפוא וירד שלג ולא היה לו לבוש מתאים בימים ההם. כל בוקר הלכתי קילומטר וחצי ברגל לבית הכנסת, לבדי, בתנאי מזג האוויר הקשים, לומר עליו קדיש.
תשע"ו
מילון
מחנות עבודות כפייהיהודי רומניה נשלחו על ידי הנאצים למחנות עבודה בכפייה ומתו שם מהתנאים הקשים
ציטוטים
”אם תלמדו ברצינות - תצליחו“