מאגר סיפורי מורשת

תקופת הילדות

נולדתי ביום העצמאות של מדינת ישראל. הורי הגיעו לארץ עם אניית "מדינת היהודים" וגורשו על ידי הכובש הבריטי לקפריסין. אימא שלי הייתה בחודש הרביעי להריונה. במחנה הפליטים בפמגוסטה קפריסין חיו המגורשים בתנאים טובים יחסית כשהם מחכים בכל יום להודעה להעלות לארץ. בגיל 14 יום עלינו לארץ באניית "קוממיות". לימים אימא סיפרה לי על מחנות בהם הוקמו אוהלים שכונו "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח שכונו "מחנות חורף". תנאי החיים במחנות היו קשים. המזון היה דל. החום בקיץ, באזור נטול צל, והקור בחורף היו כבדים. אך הארגון הפנימי והסיוע מהיישוב בארץ ומארגון הג'וינט הקלו על הסבל. במחנות, שהתקיימו 30 חודשים, התקיימו גני ילדים, בתי ספר, מרפאות, פעולות תרבות, ואף בתי-משפט פנימיים. נולדו מעל לאלפיים תינוקות. פרסום עולמי ראשון לשגרת החיים הקשה שבמחנות נתנה העיתונאית היהודית רות גרובר שביקרה בהם בסוף יולי 1947 בעקבות סיקורה את פרשת האוניה 'אקסודוס', מתוך ציפייה שלא התגשמה שמעפילי האוניה יגורשו אליהם. לאחר העפלה עברנו לגור בשכונת נווה עוז בפתח תקוה.

בנוה עוז עברתי את אחת מהתקופות היפות בילדותי: גן הילדים של זינה, חנה ובית הספר היסודי עם המנהל עודד והמורות חנה, דבורה וגילי. בבית הספר היסודי הייתי ראש מועצת הילדים, עסקתי בעריכת עיתון בית ספר והייתי מופקד על מסדר הבוקר לפני הכניסה לכיתות. חיים נפלאים עם אנשים נפלאים, מלאי תום, אושר וחברות. עד היום כל חברי הכיתה שומרים על קשר אישי , חברי וזה מעורר השראה נפלאה עם המון זיכרונות.

בתום התקופה הנפלאה עברנו לגור בפתח תקווה ומשם המשכתי את תקופת הנערות / בגרות.

תקופת הבגרות

למדתי בבית הספר המקצועי אורט יד סינגלובסקי. כנער נסעתי כל בוקר בשני אוטובוסים לכל כיוון לבית הספר בתל אביב. התקופה הייתה מעניינת אבל הרגשתי שאני מחמיץ את תקופת "האסקימו לימון". היו לי מעט חברים בבית הספר, חיי החברה בפתח תקווה היו סוערים ואני הרגשתי החמצה. אני זוכר את הלימודים הקשים במיוחד בכימיה ופיזיקה ואת המאמץ לנסוע כל יום ב-4 אוטובוסים. למרות זאת הרגשתי שאני עובר תקופה מלאת חוויות עם הכנה מקצועית טובה לחיים בתקופת הצבא ולאחר מכן.

סיימתי את לימודי כטכנאי אלקטרוניקה והתגייסתי לצבא כטכנאי קשר. התגייסתי בדיוק  כשהתחילה מלחמת ששת הימים. במלחמה שרתי בחטיבת הצנחנים שעליה פיקד המפקד המהולל "רפול". לאחר המלחמה חליתי בצהבת ואושפזתי בבית חולים כשלושה שבועות.

בתקופת שרותי הכרתי את ניבה, אשתי, ששרתה גם בצבא. במשך השירות עברתי תקופות מאד מעניינות, חלקן מסוכנות, והשתתפתי בהרבה מבצעים שצה"ל עשה בשטח אויב. השתחררתי לאחר 4 שנים והצטרפתי לחיים האזרחיים.

החתונה של סבא וסבתא

התחתנתי בשנת 1972 באולם בית ז'בוטינסקי. הייתי בן 24 וניבה הייתה בת 22. את ניבה הכרתי במהלך השירות הצבאי, היינו קרובים בבסיסים והיינו יכולים להתראות לעיתים קרובות. תקופת ההיכרות והחברות הייתה כשנתיים ובתקופה הזו למדנו להכיר, להבין, לאהוב ובעיקר להיות ביחד .

החתונה הייתה "בורגנית", תל אביבית, והיא נערכה ב-19.7.1972. בחתונה היו כ-250 אורחים בעיקר חברים מהילדות, מהצבא וממקום העבודה.

סבתא הייתה לבושה בשמלת כלה שנתפרה על ידי אימא שלי שהייתה תופרת במקצועה. השמלה עברה מחתונה לחתונה במשפחה והיום לא ידוע איפה היא. אני הייתי לבוש בחליפה כחולה בהירה עם עניבה תואמת.

פרט חשוב לציון שאת החתונה ניהל הרב לאו שלימים נהיה הרב הראשי לישראל. החתונה הייתה שמחה. היו הרבה ריקודים ומוזיקה טובה. בחתונה היה אוכל מיוחד שהיה מבוסס על המטבח המסורתי. לאחר החתונה יצאנו לירח דבש לקיסריה שם הכרנו את אלי ודינה חברים שהתחתנו יום אחרינו.

10 שנות קוממיות

בבית הספר היסודי, ילדים שנולדו ביום העצמאות, עשו עבודה שבה הם תיארו את השלבים שבהם התפתחה מדינת ישראל.

בגיל 10, ביום העצמאות ה-10 של מדינת ישראל, חיברנו את החוברת "10 שנות קוממיות". חג העשור למדינת ישראל היה אירוע מכונן בחיי והשאיר חותם גדול על המשך התפתחותי. מדינת ישראל עברה לראשונה את 2 מיליון תושביה, התעשייה והחקלאות התפתחו מאד ובמצעד יום העצמאות שאבא לקח אותי ראיתי לראשונה את דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

דיוקן – הקשר הישראלי

החוברת "10 שנות קוממיות"  שכתבתי בגיל 10, ליום העצמאות ה-10 של מדינת ישראל, מתארת כל שנה מה קרה למדינת ישראל ומה קרה ביום ההולדת שלי.

בחרתי את החוברת כי היה מבטאת  את הקשר האישי שלי עם מדינת ישראל. החוברת עוקבת אחר התפתחות המדינה החל משנת 1949 ועד 1959. האירוע המרכזי של מצעד יום העצמאות בשנה העשירית שלי ושל מדינת ישראל השאיר עלי חותם וזיכרון מאד חזק.

אביגיל ליוותה אותי לאורך כל כתיבת הסיפור. היא מאד התלהבה מהחוברת שהצלחתי לשמור במהלך כל השנים האלה. היא הביעה בפני את הערכתה הרבה למה שעברתי מאז קום המדינה ואני חושב שהמורשת השפיעה עליה והשאירה חותם חזק מאד על השנים היפות בילדותי.

הזוית האישית

אלי מרון: תכנית הקשר הרב דורי היא שדרוג ברמה גבוהה של עבודת שורשים. הקשר לנכדה אביגיל יצר סקרנות גדולה מצידה לגבי אורח החיים שלנו בשנים שעברו. העבודה המשותפת עם אביגיל הייתה חוויה בפני עצמה ובהנחית המורים בראשותה של יפעת קורן נוצר בסיס לטובת מערכת יחסים אוהבת, מוערכת ויוצרת בסיס חשוב להתפתחות הילדה.

אין ספק שתרומתה של התכנית גבוהה מאד בקשר בין הדורות ואני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לחבור לנכדה האהובה עלי. אני מאחל לאביגיל חיים ערכיים, מלאי שמחה, יושר והגינות ובעיקר נתינה גדולה שמביאה קבלה עוד יותר גדולה.