מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קיצור תולדות עם ישראל – יציאת מצריים שלנו

סבא אברהם ואלה בר-אב בחצר בית הספר.
אברהם ולידיה בהשקת הרומן על חיינו בקהיר.
סיבוב גלות אחד מרבים: מן המולדת הביולוגית (קהיר) אל המולדת ההיסטורית (ישראל)

נולדתי בקהיר, בשנת 1941  לזוג הורים ילידי מצרים – אימא סופי ואבא הנרי. מוצא הסבים מצד אבא ממרוקו הספרדית (טטואן). מוצא הסבים מצד אמי – בולגריה.

אבי היה פקיד בחברת נפט גדולה ואמי הייתה מורה לאנגלית ואחר-כך עקרת בית. למרות שהורי התפרנסו ממקצועות של מעמד הביניים בקהיר חיינו ברווחה גדולה ובכבוד. היה לנו בית גדול. היו לנו משרתים "צמודים" שטיפלו במשימות הבית הקשות: ניעור שטחים, כביסה, גיהוץ וכו'. המשרת לן בחדרון על גג ביתנו והמשרתות ישנו על מחצלת בפרוזדור.

image010
חופשות הקיץ הארוכות על חוף הים באלכסנדריה, יחד עם המשרתת הצמודה. בתצלום: סיידה זיינב (מאחור) ואני מרכז (הילד הדק עם הפרצוף המיוסר)
image012
המשפחה של אבא בקהיר. כולם נראים כתיירים מארצות הקור. חליפות מחויטות ושחורות ושמלות פאר. השווה לתלבושת הלבנה, המאווררת, של המקומיים המותאמת לאקלים המדברי. שפת הדיבור בבית הייתה צרפתית.

הייתי ילד רזה וחולני. ילד רזה במצרים של שנות הארבעים פירושו סכנה לחיים בגלל הזיהומים והמחלות. אימא לא הרשתה לי  לשחק בחוץ. היה לי חדר מלא בכל הצעצועים שילד יכול לדמיין לעצמו: סוס עץ, גלגיליות, באולינג, משחק הרכבה עשוי חלקי מתכת וברגים שנקרא "מֶקָנוֹ". חבריי היחידים היו התלמידים שפגשתי בבית הספר ובני הדודים המבוגרים ממני בשנים אחדות, שהיו באים לבקר אותנו מדי פעם.

image014
אושר מדומה. לבד על הגג, במרפסת שמש מלאה בצעצועים. לא הרשו לי לשחק בחוץ כי דאגו לשלומי.

מצרים הייתה מבחינתי (ומבחינת כל קרובי משפחתי) ארץ המולדת האהובה והנדיבה. היינו גאים ומאושרים ב"ארצנו". האנשים סביבנו היו מסבירי פנים והתייחסו אלינו בכבוד והערכה. גרנו בלב ליבה של קהיר וקהיר הייתה בליבנו. היו לנו חיי קהילה עשירים בסגנון אירופאי, הורי השתתפו בפעילויות חברתיות של צעירים יהודים. היו בתי קולנוע, קונצרטים והצגות בלט שהיו מגיעות אלינו מפריז. בבית הכנסת ביקרנו בחגים הגדולים ולפעמים גם בשבתות.

image016
מפה של קהיר של אותם ימים. רחוב שיח' חאמזה במיקום יוקרתי בין ארמון המלך לבין המוזיאון המפורסם. הנקודות המסומנות בסגול מציינות את מגורי המשפחה המורחבת הסבתא דודים ובני-דודים.

למדתי בבית ספר צרפתי-מצרי שקראו לו "ליסֵה פרנקו-אֶז'יפְסיֶין". שפת ההוראה בו הייתה צרפתית וכאלה היו גם תכני הלימוד – היסטוריה של צרפת, ספרות של צרפת. הלבוש שלנו היה מערבי. אבא יצא לעבודה בחליפה ועניבה. לאימא היו שמלות מחויטות שסבתא שלי תפרה לה. היה לה מעיל פרווה שחור שבו הייתה עוטפת אותי לפעמים כשצעדתי לצידה ברחוב. קהיר של אותם ימים הייתה קוסמופוליטית (רב-לאומית) וסובלנית. לצד הערבים המקומיים חיו בה בטוב קהילות ממגוון ארצות אירופה שדיברו כל אחת בשפתה: יוונית, איטלקית, צרפתית והיו גם הרבה חיילים אנגליים.

משפחתנו בחרה להזדהות באופן מלא עם המיעוט הצרפתי. שפת האם שלי הייתה צרפתית. בצרפתית גערו בי כשהיה בזה צורך, ובצרפתית שרו לי שירי ילדים וסיפרו לי סיפור לפני השנה. שפות נוספות בבית: דיברנו לדינו עם הנונה (הסבתא רבתא) וגם קצת ערבית. אני מתבייש להגיד שהערבית הייתה בעינינו שפה נחותה – שפת הרחוב. היא שימשה לשיחה עם המשרתים, עם הזבן במכולת, עם עגלון הכרכרה ששכרנו לנסוע ממקום למקום. היו במצרים גם יהודים שהשפה העיקרית בביתם הייתה ערבית – הם גלגלו אותה על לשונם בחמדה ובמיומנות, הם קראו עיתון יומי בערבית, האזינו ברדיו לשירים של אום-כולתום ועבד-אל וואהאב. היום אני מצטער צער גדול על כך שלא למדנו להכיר את השפה הערבית העשירה והחשובה כל-כך לקיומנו במזרח התיכון. ומה עם עברית? כלום שבכלום! אבא ידע לקרוא את העברית של סידור התפילה. אימא אפילו את המעט הזה לא הכירה. אני זוכר, שבתור ילד בן שבע ניסו הורי להביא אותי ל"מלמד" בבית הכנסת שילמד אותי עברית. אני זוכר, שהוא כיבד אותי בסוכריה אבל אני הסתכלתי על השוט שהיה לו על השולחן ובשום אופן לא הסכמתי ללמוד אצלו.

רק כעבור שישים שנה, כשחקרתי את קורותיה של משפחתי בקהיר וקראתי בשקיקה את עיתוני הקהילה היהודית של אותה תקופה, גיליתי שאבי עסק בפעילות קהילתית-ציונית. הוא היה מזכיר במועדון שנקרא "קרן קיימת". הוא ארגן פעילויות לצעירים וצעירות היהודיים של קהיר. תוך כדי טיולים ומסיבות, הם אספו תרומות לגאולת אדמות בארץ ישראל. בזכות הפעילות ב"קרן קיימת" נפגשו הורי לראשונה. חשוב מאד לציין שבאותם ימים פעילותו הציונית לא נחשבה אסורה. הכל נעשה "על השולחן". הכל נכתב והתפרסם בעיתון הקהילה מי תרם, כמה תרם, מי נבחר, כמה קולות קיבל וכו'.

image018
ידיעה בעיתון ISRAEL  על נישואי הורי הנרי וסופי (2.4.1939) ממנה אני למד שאבי היה בעברו חבר וועד "קרן קיימת" וחבר בקבוצת "העברי הצעיר"

במבט לאחור, חיינו בקהיר בתוך בועה בלתי אפשרית של נעימות. גם באופן מוחלט ובטח בהשוואה לאסון שפקד את אחינו באירופה של שנות השואה. החיים הטובים שלנו יכלו להימשך כל זמן שהלאומיות המצרית הייתה במצב של תרדמת. המציאות ההיסטורית, שכלל לא היינו מודעים אליה, הייתה שבנינו את בית החלומות שלנו על גבו של קרוקודיל ישן. ברגע שהתודעה הלאומית של המצרים התחילה להתעורר, התגלו סדקים מתרחבים והולכים שהביאו בסופו של דבר לחורבנו של בית החלומות שבנינו.

אני זוכר איך בפרוץ המלחמה של 1948, בהיותי כבן שמונה, השתוללו בקהיר הפגנות שקראו "מוות ליהודים". על חנויות רבות נכתב "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה." אבא שלי נעצר ללא משפט ובלי שצוין מה משך המעצר.

image020
צו לפינוי הדירה של סבתא ברחוב אנטיקנה 21. (הדירה בה עצרו את אבי ודודי). לפי הוראת הצו: הדירה מעוקלת ונמסרת לקצין הצבא חוסיין מחמוד 1948.

כעבור שנה וחצי של מעצר וניסיונות לשחררו, נאמר לנו שהאפשרות היחידה לשחרר אותו היא ע"י כך שנסכים לגירוש ממצריים לצמיתות. זה מה שבאמת קרה בקיץ 1949. משפחתנו השאירה מאחור את שרידי החיים היפים שהיו והתרסקו, רכוש, כלי בית, מזכרות וחברים. עלינו על אנייה יוונית בשם אספרייה שהפליגה מאלכסנדריה לברנדיזי שבאיטליה ומשם באנייה "קוממיות" לנמל חיפה. עזבנו את המולדת הביולוגית לטובת המולדת ההיסטורית.

image022
מסמך המאשר כי אבא שלי, הנרי בנטאטה, היה "אסיר ציון" במצרים . למיטב זיכרוני "המעמד המכובד" לא הניב למשפחתנו שום זכויות-יתר. היו אלפים כמוהו.

ההתערות בארץ ישראל הגענו לישראל בספטמבר 1949. הייתי אז בן שמונה וחצי. "ילד טוב קהיר" –ביישן, רזה, וחולני שאינו יודע את שפת המקום. במצרים גלגלנו על לשוננו ארבע שפות: צרפתית, לדינו, ערבית וקצת אנגלית, ואילו כאן במולדת החדשה בהיעדר השפה, הייתי מול הסביבה החדשה כחרש ואילם. סיפור מצחיק מבית העולים בפרדס חנה: אני זוכר שבכל יום כינסו אותנו, הילדים, לארוחות צהרים. בזמן שריח דג הפילה המטוגן מילא את האולם שרתי עם כולם" הנה מתוף ומעליים" (מה טוב ומה נעים). ה"מטוף", כך פירשתי לעצמי, הוא סכין וה"מעליים" זו בלי ספק- הכף.

המפגש עם ילדי הארץ כעבור שנה, קנינו בית ב"שיכון הבולגרים" בכפר-אתא (היום קריית אתא). כאן יכולתי להשתמש בלדינו לתקשורת ומשחק עם חברים יוצאי בולגריה. בית ספר לא היה. כינסו אותנו בבית בשכונה שנקראה "בלוקונים" למדנו שתי כיתות יחד באותו חדרון. חילקו אותנו לפי גילים: טור כיתה ד' וטור כיתה ג'. בהפסקות של השעה עשר, חילקו לנו קקאו חם ומתוק (לטעמי מתוק מידי). למורה רבקה הייתה עין מזכוכית. בסוף השנה היא קנתה לי במתנה ספר על חייו של הממציא תומס אלווה אדיסון. הספר הראשון שקראתי בעברית.

שנה אחר-כך עברתי לבית-ספר גדול בית ספר ממלכתי על שם א.ד. גורדון שבו רוב התלמידים היו ילידי הארץ. שנת הלימודים בבלוקונים הייתה שנה אבודה. נאלצתי לחזור על כיתה ד'. בעיית מהפך השפה התגברה. השפות שהכרתי במצריים גם לא היו רלבנטיות וגם החלו להישכח והעברית עדיין מגומגמת. ככה קרה שבגיל עשר לא הייתה לי שום שפה שיכולתי להרגיש בה בטוח.

התגברות הרגישות הגופנית החולשה הגופנית, ממנה סבלתי במצרים, התגברה בארץ ובאה לידי ביטוי בהתקפים קשים של קצרת. בשנות החמישים לא היו תרופות יעילות לטיפול בהתקפי קצרת. כל התקף היה מפיל אותי למשכב עם לילות בלי שינה ומאבק על כל נשימה. הרופאים "המומחים" לא ידעו לטפל במחלה. הם המליצו על כל מיני תרופות שונות ומשונות, כמו למשל שתיית גליצרין. גליצרין זה נוזל סמיך ובעל ריח חריף וטעם איום. אימא ערבבה לי אותו בחלב וסוכר בכמות שגרמה לי בחילה. הסבתא אמרה לאימא שרק "כוסות רוח" יעזרו לי. כוסות הרוח הן כוסות זכוכית שהבאנו ממצרים. מצמידים אותן לגב על ידי חימום האוויר שבתוכן בעזרת להבה. כשהאוויר החם מתקרר נוצר וואקום שמצמיד אותן לגב בכוח. עד היום אני זוכר איך שכבתי על הבטן כשלגב הרזה שלי אימא מצמידה כעשרים כוסות זכוכית צפופות המתנגשות ומשקשקות זו בזו עם כל נשימה. אחרי לילה של כוסות רוח, אתה קם כשהגב מסומן בעיגולים אדומים. הטיפולים לא הועילו. הרופא הזהיר אותי מפני כל פעילות גופנית שבשילוב עם התקף קצרת עלולה להסתיים במוות. באותו זמן קיבלתי שתי החלטות ביני לבין עצמי.

החלטה ראשונה החלטתי לחזק את הגוף על ידי התעמלות בכל מחיר. בהפוגות שבין התקפי הקצרת,  מתחתי קפיצים, הרמתי משקולות שבניתי מקופסאות שימורים ריקות, שלתוכן יצקתי בטון, היו להן ידיות שניסרתי ממקל של מטאטא. על מסגרות הברזל של חבלי הכביסה התאמנתי בעליות מתח. רצתי ריצות ארוכות שהרופאים אסרו עלי. הייתי הולך עם חבר להתעמל בגן הזיכרון לחללי מלחמת השחרור, כי שם היה שטח מכוסה בדשא, ביצענו עמידות ידיים וסלטות באוויר. הקצרת לא נעלמה, אבל הייתי חזק יותר בהתמודדות מולה. כעבור שנים אחדות כבר רצתי מביתנו בכפר אתא עד חוף קריית חיים. שם שחיתי כקילומטר "עד למצופים" ובחזרה בשחייה וריצה עד הבית. את עניין הקצרת שמרתי בסודי-סודות. החברים שלי, גם הקרובים ביותר, לא ידעו עליה, מה שהם ראו היה ספורטאי מצטיין שיודע ללכת על הידיים ולבצע קפיצות נועזות באוויר.

image024
על חוף הים – קפיצות נועזות. את עניין הקצרת שמרתי בסוד.

החלטה שנייה החלטה השנייה הייתה- לשפר את העברית שלי ככל יכולתי. מבחינתי שיעורי כתיבת החיבור היו העניין המרכזי. כתבתי חיבורים שהשקעתי בהם שעות רבות מעבר לכל הגיון. ההשקעה השתלמה לי גם מבחינה חברתית. בסוף כול שיעור חיבור המורה נתן לי לקרוא את החיבור שלי. פיתחתי שיטה "להגברת הרושם": אחרי שכתבתי את החיבור פעם אחת בשפה רגילה, חזרתי עליו והחלפתי כול מילה פשוטה במליצה גבוהה. "שיא ההצלחה" היה בסיפור קצר שכתבתי, שהייתי גאה בו מאד. קראתי אותו לפני חברי ב"ערב כיתה". הבעיה הייתה שאף אחד לא האמין שאני כתבתי אותו והיו בטוחים שהעתקתי.

החלפת שם המשפחה לשם "עברי" בגיל בית ספר תיכון, הייתי בין הכותבים הראשיים של עלון בית הספר. בכיתה י"ב התקבלתי ככתב נוער בעיתון "מעריב לנוער". בצבא הייתי ביחידת המחשב. כיוון שהעבודה במחשבים הייתה במשמרות, היה לי הרבה זמן חופשי. למדתי עיתונות ב"המכונים הבריטים להשכלה בכתב" וכתבתי כתבות ב"מחנה נח"ל" וב"מחנה גדנ"ע". העורך היה מרדכי נאור. אז גיליתי לראשונה ששם משפחתי הלועזי מהווה מכשול להתקדמות שלי. העורך לא הסכים לפרסם בעיתון שם שאיננו עברי. הייתי חייב לאלתר לעצמי שם בעל צלצול עברי ובמקום בן-טאטה חתמתי בשם בר-אב. ברבות השנים השם הזה הפך לשמי בתעודת הזהות.

כתיבת הסיפור של חיינו כיעוד אחרי הצבא, למדתי אמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. כתבתי כל מיני מחזות קצרים שלא יכולתי לפרנס בהם את משפחתי. את הפריצה הספרותית המשמעותית עשיתי רק בשנת 2011. אז הוצאתי לאור רומן ביכורים ביוגרפי בשם "רחוב שיח' חאמזה 17 קהיר" שהצליח מאד ובזכותו התקבלתי לאגודת הסופרים. הספר מספר את סיפורה של משפחתנו במצרים מאהלן וסאהלן ועד הגירוש 1909-1949. בשנת 2013, קובץ הסיפורים קצרים שלי "פושקין מרוקאי" זכה בפרס של איגוד הסופרים הכללי. חלק מהסיפורים בקובץ הוא על ילדותי בקהיר, והחלק האחר על מציאות החיים בישראל.

image026
סיפורה של משפחתנו – מאהלאן וסאהלן ועד גירוש (1909-1949) לפי תגובות קוראים מעירק ואלג'יר זה גם סיפורה של הקהילה היהודית בארצות האסלם.

בשנת 2015 תורגם הרומן שלי לאנגלית ואף דורג כרב מכר ב"אמזון". אלפי קוראים ברחבי העולם הורידו אותו לקריאה. היתרון בהפצה של ספרים אלקטרוניים הוא בכך שאני יכול לראות כמה אנשים מורידים אותו ומאיזו מדינה. כך גיליתי שיש לי קוראים מקנדה, אוסטרליה, הודו, יפן וארצות אירופה. בעתיד אני מקווה שתהיה לי אפשרות להפוך את הסיפור החשוב הזה לסרט קולנוע.  גם הנוסח העברי מצליח מאד. במרץ 2017 יצאה לאור המהדורה השנייה!

image027
תרגום "רחוב שיח' חאמזה ,17 קהיר" לאנגלית – רב מכר באמזון. אלפי "הורדות" של הספר מאירופה ויפן ועד אוסטרליה וקנדה. ראיונות על הספר בעיתון קהירי.

סיכום בזכות כתיבת הרומן הביוגראפי זכיתי להתבונן בסיפורה המתגלגל של משפחתנו מפרספקטיבה רב-דורית. קוראים מעיראק ואלג'יר שהתקשרו לשתף אותי בחוויית הקריאה שלהם, אמרו לי "סיפרת את הסיפור שלנו. גם אנחנו חיינו בארץ מוסלמית, גם אנחנו חיינו בטוב עד שהשתנו הדברים. סבלנו התנכלויות עד שנאלצנו לעזוב". כך הבנתי שהסיפור "הפרטי והמיוחד" של משפחתנו דומה בקווי היסוד שלו לסיפורן של רבבות משפחות של יהודי ארצות האסלם. בסך הכל גורשו ממולדתם המוסלמית כ – 850,000 יהודים. יוצא מכך שסיפור הגלות של משפחתנו במצרים סוגר מעגל גלות אחד, אחד ממחזורי הגלויות שההיסטוריה שלנו משופעת מהם. הם כהתגשמות הנבואה שניבא הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית, פרק ט"ו) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינום… ואחר-כך יצאו…" אכן, היינו בארץ לא שלנו, היה לנו טוב ונעים בקהיר עד שהגלגל התהפך והתחילו ההתנכלויות ובסיומן הגירוש.

מיליוני "סיפורי גלות" הדומים לסיפור של משפחתנו בקהיר נמשכים גם היום. חלקים גדולים של עמנו עדיין חיים כגרים בארץ לא להם. רבים מצליחים ושמחים באיכות החיים ב"מולדתם", עבור רבים אחרים הסתיימה תקופת החיים הטובים והם מרגישים עויינות שתגרום להם בסופו של דבר להימלט על נפשם. אני זוכר משפחות רבות שגורשו יחד אתנו ממצריים ולא עלו ארצה. הם בחרו להמיר את הגלות הקשה במצריים בגלות נוחה ומבטיחה באירופה. הם היגרו עם ילדיהם לאיטליה וצרפת. מה שמתברר להם, עם השינויים המתרגשים על אירופה, הוא שגלגל הגלויות של עמנו ממשיך ומה שהתחיל בסימן טוב ובפריחה מסתיים בסופו של דבר בעויינות ובאסון. הצאצאים של אותן משפחות (בניהם ונכדיהם), סובלים מהתנכלויות קיומיות המעמידות אותם מחדש בפני הברירה העתיקה: האם לברוח עם המשפחה לגלות אחרת או לעלות לארץ ישראל? שיא השיאים של קוצר הראות מתגלה ברבבות צברים (35,000), דור שלישי לניצולי שואה, הבוחרים לעזוב את "חייהם הקשים" בארץ האבות לטובת "חיים יפים" – חיי גלות מאירת פנים בברלין. זאת הסיבה שכה חשוב לחזור ולשנן את הסיפור הזה לבנינו כולם – לחכם, לתם, לרשע ולזה שאינו יודע לשאול.

קישורים: סרטון בן שלוש דקות על חיינו במצריים מאהלאן וסאהלאן ועד הגירוש

ראיון עם סבא אברהם בפרוייקט "סופרים קוראים"

ראיון אישי עם סבא אברהם ברשת א'

 

הזוית האישית

סבא אברהם ואלה בר-אב השתתפו השנה בתכנית הקשר הרב דורי ותעדו יחד את סיפורו המרתק של סבא אברהם.

סימניה – הספרים שסבא אברהם כתב.

אחותו של אברהם, ויקי שני, השתתפה גם היא בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "פסגות" ק. ביאליק ושם סיפרה על חייה ואהבתם הגדולה לאימא סופי ז"ל.

מילון

נונה
במשפחות דוברות לדינו זהו שם כללי לסבתא או סבתא רבתא

כוסות רוח
אמצעי עתיק לטיפול במחלות ריאה שהיה נהוג בשנות הארבעים. גביעי זכוכית שמצמידים לגב בעזרת וואקום. את הוואקום יוצרים בעזרת להבה.

עיר קוסמופוליטית
עיר שחיים בה ביחד בני לאומים שונים בשלום ובסובלנות. קהיר הייתה בעבר עיר קוסמופוליטית.

ציטוטים

”מה שלמדנו מאלפי שנות גלות הוא שהמקום הנכון ליהודים הוא רק בארץ ישראל! “