מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קטנה בין גדולים

קבוצת מגורשים יהודיים מהונגריה לאושוויץ
מעצר יהודים הונגריים ב- 1944
ילדות ומלחמה בהונגריה

ילדות בהונגריה

שמי חנה גלנדאור, נולדתי בשנת 1930, בבוניהאד שבהונגריה. אני זוכרת ילדות מאושרת. גדלתי בביתם הנאה של סבא שמעון וסבתא צירל. גדלתי מלופפת באהבה. אמא, שהתקשתה להתאושש מלידת התאומים – אני ואחי יחזקאל, מסרה אותי בגיל שבועיים להוריה, כדי שאקבל טיפול נאות. סבא וסבתא גרו באופור שבמחוז וילידשיגיאראש ושם לא היו יהודים כלל, רק שוואבים – גרמנים שהתיישבו במקום ודברו בגרמנית. סבתא, שהיתה חברה'מנית אמיתית, ניהלה בכפר חנות כלבו שסיפקה את כל התצרוכת הביתית כמו אספרין ואריגים, נפט וסיגריות, משקפיים ועוד. אל סבא היו מגיעים אורחים מאנשי הכפר, ואני הקטנה שלא פעם האזנתי לשיחות קיבלתי תחושה שבעצם, הם תמיד חוזרים לאותו נושא: מלחמת העולם הראשונה…בצד החנות ניהל סבא גם משק פורח, שסיפק את התצרוכת הביתית. אני זוכרת שביליתי שעות בחברת בובת הפורצלן היקרה שקנו לי והרהיטים הקטנים שסבתא הכינה לה, או במשחקים עם בנות הכפר. לעתים הייתי נכנסת לחנות ואז הושיבו אותי במרומי הסולם, שלא אפריע לעסקים. כמובן שלא ישבתי שם בשקט, ולעתים נפלתי ממרומי הסולם אל ארגז הביצים… אבל סבתא מעולם לא כעסה עלי באמת.

בכפר לא חשתי כל אפליה בשל יהדותי. ידעתי רק, שבבואי לבתי- החברות מותר לי להתכבד בפירות בלבד. גם הגויים היו מודעים לכך ומעולם לא העמידו אותי בניסיון. חוץ מפעם אחת ויחידה שסינן מישהו לעברי מילה לא יפה ואני התמלאתי כעס, והפפריקה החריפה שעמדה על מדף החנות לידי עשתה הסבה מקצועית מהירה, והפכה לכלי נשק יעיל לאחר שהעפתי אותה לעבר עיניו של הגוי הצעיר. אחרי שכעסי שכך, הציקו לי ייסורי מצפון. חששתי שמא יתעוור הנער. למזלי הוא שב לראות היטב, והמקרה נשכח מלב כל.

מניין ושאר צרכי דת לא היו בכפר הגוי, וכך למדו הילדים בבוניהאד הסמוכה, אליה גם הגיעה המשפחה בימים הנוראים. גם בימי הסליחות הקפיד סבא להתפלל בבית הכנסת של בוניהאד, בגיל שש חזרתי לבית הורי, אך בית סבתא נשאר ביתי השני בו התקבלתי באהבה על ידי הדודות, גם לאחר שסבתא נפטרה.

ניקיון הבית היה עניין רציני בהחלט. בכל יום חמישי נשכבתי על רצפת העץ והברשתי אותה היטב. מדי פעם הייתי מורחת עליה חומר צהבהב, מין צפוי דונג שייפה וישמור על הרצפה. עוד אחת מן החוויות המיוחדות לימים ההם היו האווזים. שומן אווזים היה מצרך חיוני בכל בית, מפני ששימש כשמן לכל תבשילי הבשר. היינו קונים אווז ומאכסנים אותו במקום צר, כדי שלא יתרוצץ ויבזבז אנרגיה. פעמיים ביום היה האווז מתפטם בגרגרי תירס, ואחרי כארבעה שבועות, אחרי שהשמין, נשלח לשחיטה. אז היינו מתפללים בכל הלב שלא ימצא טרף! עיקר הטריפות של האווזים הללו היו כאשר נמצא נקב בוושט. אם נמצא הוושט מנוקב, היה עלינו לרוץ ולחפש גוי, למכור לו את האווז כדי שלא יהיה ההפסד מרובה. הבנות, שסיימו את בית הספר היסודי יכלו להמשיך ללימודים תיכוניים, אלא שהלימודים עלו ממון רב שלא היה בידי כולם, וכך נפתח בית ספר זוטא בבית דודתי, גברת לאה, גלנדואר (לבית קוגלר), ילידת אוסטריה, שבצעירותה שימשה כמורה באייזנשטאט. אני זכיתי ללמוד אצלה חינם, בשל הקרבה המשפחתית, וכך למדנו עברית, גרמנית ואפילו "פלא יועץ". פלא יועץ, הוא ספר מוסר, המכיל עצות להנהגות בכל תחומי החיים, שנכתב על ידי רבי אליעזר פאפו, ונדפס לראשונה בשנת- 1824. בשבת לפני הצהריים אף מסרה הדודה שיעור בפרשת שבוע לבנות העיירה.

זכרונות מאבא

בשנת 1940 גויס אבא לצבא. אבא היה עדיין בגיל הגיוס, וכך יצא את הבית, כשהוא לבוש במדים. המקום בו שהה אבא היה רחוק מבוניהאד, וכיוון שהצבא לא סיפק מזון כשר, שלחנו לו חבילות מן הבית. אמא ארזה לאבא מכל טוב, ועל אף המצב הקשה תחבנו לחבילה גבינה צהובה וסרדינים – מעדנים יקרי ערך. את עוגת התפוחים שאמא אפתה במיוחד, אילץ המפקד את אבא לחלוק עם הפלוגה כולה… בהמשך, השתחרר אבא מן השירות הצבאי הרגיל ועבר לפלוגות העבודה, ה"מונקאטאבור". הפעם נמצאה הפלוגה בקרבת מקום. בין הצעירים שגייסו לפלוגות הללו היה בנו של גביר העיירה ר' שלמה יום טוב קראוס, שהיה גם ראש הקהל והתעשר מבית החרושת ללבנים וחומרי בניין שהיה בבעלותו. קראוס הצעיר הצליח לשחד את הממונים, וכך הגיע העירה מדי שבת. אני זוכרת ליל שבת אחד, שאבא הגיע אתו. השמחה בבית היתה רבה, אלא שהיא לא ארכה זמן רב. לאחר סעודת השבת, כאשר ישבנו בחצר ופטפטנו בנעימות, נשמעו דפיקות חזקות על השער. היה זה קראוס שהודיע לאבא שאין ברירה, מוכרחים לחזור למחנה…

המצב בבית בתקופת המלחמה

כמובן, שבתקופה ההיא, בזמן שאבא היה מגויס היה המצב הכלכלי בכי רע. מעט כסף קיבלנו מארגון ה"אומז'ה" שנתמך על ידי הג'וינט. הארגון ששכן בעיר הבירה בודפשט, שלח קצבה למשפחות שראשן נעדר מן הבית. גם אני יצאתי לעבוד, ולימודי התפירה שלמדתי במשך שלוש שנים הוכיחו את עצמם כשימושיים בהחלט. מדי פעם ניתנה לי עבודת רקמה עדינה על ידי אחת המשפחות האמידות בעיר. עבדתי שעות רבות, ובלבי הלכה השנאה למלאכת התפירה וגברה, עד כדי כך, שהיום אני כבר לא זוכרת איך תופרים. באותם ימים קשים גויס גם אחי התאום, שהיה תלמיד בישיבה בפופא, ל"מונקאטאבור".

הגרמנים נכנסים להונגריה

אני זוכרת יום ראשון אחד, שבו טיפסתי על עץ המשמש שבחצר כדי לראות את האווירונים שטסו בשמיים, ופתאום יצאה בעלת הבית הסמוך חיוורת כסיד, אל החצר. היא הרימה  עיניים אל העץ ואמרה לי מה ששמעה במכשיר הרדיו שבביתה: "הגרמנים נכנסו…" לא חלף זמן רב מאז שנכנסו הגרמנים להונגריה וכבר נגזר עלינו לענוד את הטלאי הצהוב. כל יהודי נאלץ לתפור לו כוכב מאריג צהוב על דש בגדו. אני זוכרת איך מיהרתי להוריד את האריג הצהוב היחיד שהיה לנו בבית, שציפה את המזרון, והכנתי ממנו טלאים צהובים, אותם יצאתי למכור בין בתי היהודים כדי להרוויח מעט כסף… אחר כך הוחלט על דעת אנשי העיר, כי כדאי לשלוח את הצעירים לאזור כפרי עוד יותר. יצאנו עשר צעירות ועשרה צעירים לעבודה במשק מרוחק. התגוררנו בשני בתים, כשעלינו, הבנות, פיקחה רווקה מבוגרת. כאשר נגזר על כל אנשי העיר לעבור לגטו, היינו עדיין באותו משק מרוחק. רק עשרה ימים לפני שנשלחנו שבנו לגטו, אל המשפחה.

אל דירתנו שהייתה בתחומי הגטו הגיעו סבא והדודות מאופור, הכפר הגוי, ובחדר האחר הצטופפו אמא, עם הדוד, הדודה ובתם, מאחר וביתם לא נכלל בתוך הגטו. סבתא הביאה עמה מן הכפר שני שקי קמח ושומן אווזים בשפע כך שמזון לא היה חסר… מהגטו העבירו אותנו לאושוויץ ומאושוויץ, שבו הייתי 6 שבועות, הובילו לעבודה בכריית תעלות לטנקים ולחיילים בתוך פולין, אלא שלתעלות הללו לא היה שום שימוש משום שהרוסים התקרבו והגרמנים נסוגו. כשהרוסים התקרבו למחנה, התחילו להצעיד אותנו בדרכים המושלגות קילומטרים רבים. באחד הימים הגענו, כאלף נשים לחווה גדולה, שם השאיר אותנו המפקד הגרמני לנפשנו ונעלם מהמקום. החיינו את נפשנו בתפוחי אדמה שמצאנו בשדות ובחלב הפרות,  ולאחר יומיים שלושה הגיעו חיילי הווארמאכט הגרמניים, שלא היו אכזריים כמו אנשי הס.ס. והובילו אותנו הלאה,  כשלושים קילומטרים, לעיירה קטנה. בבית הסוהר לשם הוכנסנו, יכולנו סוף סוף לנוח מן הדרך האיומה. קיבלנו מרק ולחם, ולמחרת בבוקר היינו אמורים להמשיך בצעדה, אלא שהרוסים הקדימו אותנו ובאותו יום, ב-25 בינואר 1944 השתחררנו…

השחרור

אחרי השחרור התחלנו במסע הביתה. ברכבות, במכוניות וברגל עשינו מסע של קילומטרים רבים, עד שלבסוף, הגעתי לבודפשט היישר לבית הדוד מישי באצ'י-קוגלר. בחדר אחד התגוררו הדוד, הדודה וארבעת ילדיהם, ואני ביקשתי רק לנוח קצת ולהמשיך הלאה, הביתה, אלא שהם לא נתנו לי לעזוב את המקום, וארחו אותי בחום. גם אז, בזמן שמסביב היו קרעי משפחות, פליטים שדופים ושמועות איומות – עדיין לא תפסנו את ממדי החורבן. חשבנו כי אמנם נלקחו רוב היהודים לעבודה, וקיווינו לחזור הביתה ולפגוש בבני המשפחה שלנו. וכך יצאנו, קבוצת בנות וחזרה לעבר בוניהאד, כשאת הדרך הביתה אנו עושים על גג הרכבת.. אך לצערנו הרב לא מצאנו אף אחד ממשפחתנו בבוניהאד.

הזוית האישית

חנה גולן משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ותעדה את סיפורה של חנה גלנדאור.

מילון

מונקא-טאובר
מחנה העבודה "מונקא-טאובר" במלחמת העולם השנייה- אליו גויסו המוני יהודים,ששירתו בפלוגות העבודה שהיו מיועדות ליהודים. בפלוגות האלה הסתובבו היהודים בבגדיהם, הבגדים שהביאו מהבית. על זרועם ענדו סרט צהוב ובהמשך סומן כוכב צהוב גדול על גב המעיל שלבשו ואבוי היה למי שסימן הזהות היהודי שלו נמחק מבגדיו. ההתעללות בחיילים הייתה גדולה והם עשו עבור הצבא את כל העבודות השחורות – ניקוי כבישים, תיקון מסילות רכבת, חיפוש מוקשים ונטרולם ועוד.

ציטוטים

”כל חיינו הם בהשגחת בורא - עולם ועלינו להודות לו על הטוב והרע כאחד“