מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורותיו של החייל סבא רבא צבי אדלשטיין

עידן וסבא בבית התפוצות בתל אביב
סבא אפריים בטיול רגלי בצפון תאילנד.
צבי החייל

סיפורנו יתאר את קורותיו של סבא רבא צבי הירש אדלשטיין. (להלן יכתב: סר"צ) אשר נולד להוריו אפרים פישל ולאה בעיר הרוביישוב בתאריך 31 בינואר 1924. בנוסף לצבי הירש במשפחה היו עוד חמישה אחים ואחיות. כך שמשפחת אדלשטיין הגרעינית מנתה שמונה נפשות, ערב מלחמת העולם השנייה. המשפחה התפרנסה מבית מסחר וטחנת קמח. המשפחה היתה ציונית והילדים, בנוסף ללימודי הקודש והלימודים הכלליים, למדו בבית ספר עברי וידעו עברית על בוריה.

טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמנו בעיר 11,750 יהודים, כולם התפרנסו ממסחר ועסקו במלאכה זעירה. בעיר פעלו מפלגות ציוניות ותנועות נוער ציוניות רבות ומרכז הכשרה של השומר הצעיר. כמו כן בתי ספר עבריים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראשון בספטמבר 1939, נכנסו לעיר חיילי הצבא האדום, אך אלה נסוגו ממנה ב- 3 באוקטובר 1939, בעקבות הסכם ריבנטרופ – מולוטוב ועמם צעירים יהודים רבים כולל צבי אדלשטיין, אביו אפרים ואחיו הבכור יעקב ואחותו הניה. האמא לאה הבת הגדולה שרה ושני הילדים הקטנים, נשארו בבית. זאת לאור הניסיון שהיה, בעת מלחמת העולם הראשונה, בה החיילים הגרמנים לא פגעו לרעה בנשים ובילדים. אך המציאות טפחה על פניהם ועם כניסת הגרמנים לעיר, החלו בביצוע מעשי התעללות וגזל ביהודים תוך חטיפת יהודים לעבודות כפייה. בהמשך, הוטלו על יהודי העיר תשלומי כופר גבוהים ורב הקהילה, יוחנן טברסקי, הוצא להורג. בראשית 1940, הועברו יהודי העיר וסביבתה כ- 6,000 נפש לגטו במזרח העיר, שם חיו בצפיפות רבה, צוו לענוד מגן דוד על הזרוע ומונה מתוכם יודנראט.לאחר כ- 4 שנות סבל וגזירות. בספטמבר 1943, חוסלה כל הקהילה במחנה ההשמדה סוביבור.

צבי, אביו, אחיו יעקב ואחותם הניה עברו כאמור לאוקראינה תוך חציית נהר הבוג שהיווה את קו הגבול בין פולין לאוקראינה, זאת יחד עם הצבא האדום הסובייטי שנסוג. מעבר לנהר הבוג נמצא אזור גליציה, אשר היה מיושב ביהודים רבים שסייעו לפליטים שנמלטו מהגרמנים (הערים: לבוב, רובנו, טרנופול וכד'). ואמנם המשפחה המצומצמת השתכנה בעיירה קטנה הסמוכה לגבול. האב פישל והבן הבוגר יעקב עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות והבת הניה ניהלה את משק הבית, הבן הצעיר צבי שהיה כמעט בן 16 למד בבית ספר יהודי וסייע לאחותו הניה. היה קשר עם אם המשפחה באמצעות מבריחי גבול ומדי פעם הגיעו אליהם ידיעות על המתרחש בהרוביישוב. סבא צבי, אביו פישל ואחיו יעקב והניה עמדו מנגד ולא יכלו להושיע. ביוני 1941, עם פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות, הצטרפו לשיירה אשר עשתה דרכה לסיביר. מסעם לסיביר נמשך מספר חודשים, במהלכו חצו את ברית המועצות ממערב למזרח. יהודים  שלא נמלטו לעורף הסובייטי. כעבור שנה, בסוף יוני 1941, נקלעו לאסון שעלה להם בחייהם, כאשר הצבא הגרמני פתח במבצע השמדה של היהודים – בבורות המוות. ("מבצע ברברוסה").

בדרכם לסיביר סבלו  מהחום הכבד, הם הגיעו לתחנת הרכבת באמצעות עגלת איכרים הרתומה לסוסים. רכבת הפליטים עמדה בתחנת היציאה יומיים שלושה עד שנסתיימה הטענת הנוסעים וההכנות למסע. בקרונות הותקנו כמה קומות של דרגשי עץ שעליהם התמקמו הפליטים, לקרון שהיה בו מקום לשלושים איש נדחסו שישים שבעים איש. הצפיפות היתה רבה והאוויר דחוס ומחניק, הרווח בין הדרגשים לא אפשר ישיבה זקופה. באחת הפינות היה חור ברצפה ששימש לעשיית הצרכים. בין הפליטים היו חולים רבים בעיקר בדיזנטריה ובמחלות מעיים אחרות. לא היו ברכבת צוות רפואי ולא הוגשה כל עזרה רפואית. וכך בדרך לא דרך, הגיעו למקום שנקרא אומסק.

בפרברי אומסק הוקמו מחנות פליטים ומשפחת אדלשטיין קבלה צריף עץ למגורים. במחנה, המגורים היו משפחתיים והמשפחה יכלה לקיים מין משק בית פרטי. האבא פישל והאחות הניה דאגו למשק הבית והאחים יעקוב וצבי יצאו למצוא עבודה ועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות כגון ניסור עצים ביערות ובמינסרות, עבודות סבלות עבור המקומיים ועבודת שונות בחקלאות. האוכל היה בהקצבה, חובת העבודה חלה על כל המבוגרים. לאחר חודשים ספורים, אבי המשפחה פישל נפטר ממחלת מעיים ומכיוון שהאחים יעקב וצבי שהו בעבודה מחוץ לבית מספר ימים, הניה נאלצה לקבור אותו במו ידייה. לאחר מותו של האב, הניה מצאה עבודה כתופרת במתפרה, שהוקמה על ידי בעל מקצוע יהודי בשם מקס כהן. לאחר מספר חודשים, הניה נשאה למקס שאיבד את אישתו הראשונה ושני ילדיו שנרצחו על ידי הנאצים. בתום המלחמה, ביוני 1945, הם חזרו לפולין לעיר שצצין, עיר שבה שוכנו הפליטים שחזרו מרוסיה. בעיר שצצין היו הרבה דירות נטושות שהיו שיכות לאוכלוסייה גרמנית שסולקה לגרמניה. לזוג נולדו שני ילדים פישל ולאה. בשנת 1958, עלתה המשפחה לישראל בעלייה שנקראת עליית גומולקה.

יעקב האח הגדול הכיר במחנה בחורה יהודיה בשם מלכה לבית מנגל. הזוג התחתן במחנה ונולד להם בן בשם שלום. עם תום המלחמה הגיעו אחרי טלטלות רבות למחנה עקורים בגרמניה, שם נולדה להם בת בשם לאה. עם הקמת מדינת ישראל, עלו למדינה והתגוררו בכפר היובל. בסוף שנות החמישים, המשפחה היגרה לקנדה.

סר"צ נשאר לבד, אך לא להרבה זמן, הוא מצא עבודה ומגורים בקולחוז לא הרחק מאומסק ועסק בעיקר בעבודות חקלאיות תמורתם קיבל אוכל ומגורים. באמצע 1943, גויס סר"צ לצבא האדום. לאחר אימון קצר, צורף ליחידת ארטילריה שנעה מערבה לכיוון הגבול הפולני כאשר הצבא הגרמני נסוג. הוא שירת כחייל פשוט ועסק בעיקר בעבודות עזר ללוחמים. עם גדוד הארטילריה הזה סיים את המלחמה, במאי 1945. בתום המלחמה, חזר לעיר הולדתו הרוביישוב ונוכח לדעת כי למעט אחותו הניה ואחיו יעקב כל משפחתו הושמדה.

סבא רבא הגיע להחלטה לעלות לארץ ישראל ובעזרת המוסד לעלייה ב', הגיע לצרפת ושם בנמל סט, עלה על אוניית המעפילים "לנגב" וזאת בתאריך 18 בינואר 1947. "לנגב" היתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה", האונייה נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה כאוניית מפרשים קטנה מעץ עם מנוע, בעלת שתי תרנים. שמה הקודם היה MERICA.

האוניה נרכשה ע"י המוסד לעליה ב' באמצעות דאנדאריה (שכונה "הגוץ"), יווני שהתגורר באיטליה. באוניה הוכנו דרגשי לינה ל- 650 בני אדם, בשלוש קומות, זו מעל זו. לכל דרגש היתה חגורת הצלה, האוניה נצבעה מחדש, הוטען דלק ל- 11 ימי הפלגה ומזון ל- 20 יום (שאזל לאחר 15 יום). אנשי המוסד לעליה ב' התקינו משדרי רדיו. רב החובל ו- 11 אנשי הצוות היו איטלקים. מפקד האוניה היה איש הפלי"ם: אפרים טלמון-טאומן, ולצדו משה דפני-סיילור, גם הוא איש פלי"ם. 647 המעפילים היו ניצולי שואה מפולין, הונגריה ורומניה. 120 מהם מתנועת בית"ר, 80 מהנוער הציוני( ציונים כלליים), 200 פרטיזנים לשעבר וקבוצת נוער מאנגליה וארה"ב של נוער "החלוץ". המעפילים התארגנו בקבוצות וקיבלו על עצמם תפקידים של ניקיון, מטבח ושמירה.

האניה הפליגה מנמל סט, צרפת ב- 18.1.1947 בשעה 13.35. בלילה הראשון, החלו לחדור מים לספינה והמשאבות התקלקלו. המכונאים תיקנו את המשאבות ובינתיים שאבו מים בדליים. נוסף לכך בגלל סערה שונה המסלול לכיוון נמל היירס בצרפת, שם מצאה הספינה מחסה. משם הפליגה למיצר בוניפיציו. ב- 24.1.47 התחוללה סערה במפרץ מסינה והספינה חזרה לצפון סיציליה כדי לתפוס מחסה. ב- 25.1.47 עגנו בצפון סיציליה והורידו סירה עם רב המלחים ושני מלחים נוספים כדי להצטייד במזון. השלושה ברחו עם הכסף. ב- 27.1.47 שוב עגנה הספינה דרומית למיצר מסינה כדי לרכוש מצרכים ( הקניה שיפרה את מצב הרוח). ב- 31.1.47 נשבו רוחות בחוף יוון ועכבו את ההתקדמות אחר כך ההפלגה המשיכה ללא ארועים מיוחדים. ב- 5.2.1947 בשעה 21.00, במרחק 15-30 מייל מחיפה, הוארה האוניה בזרקור של משחתת בריטית והתגלתה. עם הגילוי, חזרה האוניה ללב ים וניתקה מגע מהבריטים. בליל 8-9.2.47 שוב התקרבה האוניה לחופי הארץ.

בקבוץ שדות ים המתינו לה אנשי הפלי"ם, ביניהם יהודה בן-צור, והתכוננו למבצע הורדת המעפילים לחוף, אך במרחק 12 מייל מהחוף, עלו כ- 100 חיילים בריטים עם נשק, אלות ומסיכות גז והשתלטו על האוניה תוך 20 דקות. ב- 9 לפברואר 1947 נגררה האוניה לנמל חיפה והמעפילים גורשו למחנות מעצר בקפריסין. כאשר הובאו לאוניות הגרוש התחולל קרב בו נהרג המעפיל הרברט לזר. בזמן הלוויתו שמו עדין לא היה ידוע ולזכרו נקראה אונית מעפילים בשם "המעפיל האלמוני". סר"צ הועבר למחנה מעצר בקפריסין, מחנה 67 – מחנה חורף.

לנגב –  תיאור האונייה וקורותיה.

רשימת המעפילים של האונייה לנגב

המחנה שכן ממערב לכביש פמגוסטה – לרנקה. לעומת מחנות הקיץ מחנות החורף היו מתוכננים, המחנה היה בנוי מצריפי פח שנבנו בגושים צפופים, כל צריף הכיל בין 12-16 אנשים. במרכז המחנה מוקמו מבני ציבור, חדרי אוכל, מטבחים, מחסנים, מועדון, תאי שירותים ומקלחות. במחנה סבא צבי שלמד עברית בעיר הולדתו  וידע קרוא וכתוב בעברית  הפך להיות מורה לעברית ובשיעורי העברית פגש את סבתא רבתא טובה שהייתה מעפילה על האונייה "חיים ארלוזורוב" שיצאה משוודיה ,שם שהתה הסבתא במסגרת שיקומית לאחר שחרורה ממחנה "ברגן בלזן". האונייה  יצאה מנמל טרלבורג שבשוודיה ב- 24 לינואר 1947 והגיע לארץ וניתפסה על ידי הבריטים בתאריך ה- 27.2.1947. (האונייה נרכשה על ידי ג'ו בוקסנבאום מאמריקאים. ג'ו היה ממתנדבי המוסד לעליה ב' בצפון אמריקה. בתחילת שנות החמישים בישראל, הפך ליבואן רכב והקים את חברת מכשירי תנועה בע"מ. בהיותי מנהל מנרב הנדסה ובנין בע"מ הקמנו עבורו בשכונת תלפיות בירושלים את בית "פורד" בסוף שנות התשעים של המאה שעברה.)

סר"צ וסבתא רבתא טובה ניהלו רומן במחנה המעצר בקפריסין. המחנה נוהל על ידי הצבא הבריטי אך הייתה פעילות רבה בקרב המעפילים כהכנה לעלייה לארץ. הג'וינט שלך מזון ותרופות והפעילו שירותי בריאות וחינוך וסייעו בארגון חיי הקהילה. סר"צ היה פעיל בתנועת גורדוניה עוד בפולין כנער ובמחנה המשיך בפעילותו. סבא וסבתא רבתא שהו במחנה המעצר עד אפריל 1948. עם עלייתם לארץ סר"צ גויס לצה"ל ונשלח לקורס חובשים קרביים וצורף ליחידה משוריינת  שפעלה באזור רמלה לוד ולאחר מכן בדרך לירושלים. סבתא רבתא טובה שוכנה בבית ה"חלוצות " בתל אביב ונשלחה לעבוד במפעל תע"ש בקרבת  פרדס כץ. זאת עקב ניסיונה במחנות העבודה של הנאצים  שם למדה להכין פצצות. בתאריך 13.10.1948 נשאו סר"צ וסבתא רבתא.

עם שחרורם מהשרות הצבאי, התגוררו בכפר אונו לימים העיר קריית אונו. זאת עד 1951. ביולי 1949 נולדה ביתם רחל. ב- 1951 עברו להתגורר בנתניה שם נולד בנם אפריים ב- 1952.

לקראת מבצע קדש שחל ב- 1956 בין 29 באוקטובר עד ל- 5 בנובמבר, גויס סר"צ כחייל מילואים וסופח כחובש קרבי לגדוד שריון שהשתתף בכיבוש רצועת עזה. תוך כדי הקרבות סר"צ צבי נפצע ואושפז בבית החולים הצמוד לצריפין הידוע בשמו אסף הרופא. נכדתו של סר"צ , תמי פרנקל (אמא של עידן) עובדת בבית חולים זה כרופאת שיניים מומחית לילדים.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, גויס שוב סר"צ כחייל מילואים ושרת כחובש קרבי בגדוד שריון שהשתתף שוב בכיבוש רצועת עזה. כשבוע לאחר תום המלחמה שוחרר סר"צ ובכך תמה פעילותו כחיל וכלוחם.

סבא רבא צבי בקורס חובשים קרביים במחנה צריפין עם גיוסו לצה"ל ב- 1948.

סבא רבא צבי במהלך קורס החובשים.

סבא רבא צבי היה פעיל גם ברכב – משאית וגם כרוכב אופנוע לוחם.

סבתא רבתא טובה וסבא רבא צבי בטקס נישואיהם עם חברים מהיחידה הצבאית של סבא רבא צבי.

 

קישור לסיפור: משואה לתקומה ולבניה

 

הזוית האישית

עידן נחסף בסיפור זה להיסטוריה של העם היהודי ממלחמת העולם השניה דרך העליה לארץ ישראל, הקמת מדינת ישראל ושמירה על עצמאותה. כל זאת דרך סיפור משפחתנו. כמו כן, העבודה המשותפת חיזקה את הקשר בין עידן לסבא אפרים.

מילון

מעפילים
- יהודים ניצולי שואה שעלו לארץ ישראל מלפני מלחמת העולם השנייה עד הקמת מדינת ישראל על ידי המוסד לעלייה ב' באמצעות כ-40 ספינות וסיוע הפליי"ם

ציטוטים

”סבא רבא צבי הגיע להחלטה לעלות לארץ ישראל ובאמצעות המוסד לעלייה ב', הגיע לצרפת “