מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נפש בריאה בגוף בריא

סלפי - נעמי וסבתא מאירה
דיוקן - סבתא מאירה
בריצה אני מביאה לידי ביטוי את הקשר הפיזי, הנפשי והרוחני אל ירושלים ואל היותי ישראלית.

אני ילידת תש"ח. נולדתי בירושלים, הייתי ילדה טובה ירושלים, רצינית ושובבה במידה (לגבי המידה לא כל המבוגרים מסכימים עם קביעה זו).  תיכון, צופים, מכי"ת בצבא, לימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון ופסיכולוגיה לתואר שני. פסיכולוגית במקצועי וברוב שנות עבודתי.

נשואה ליששכר (ישי), קשר מאז התיכון, ומזה 36 שנים מתגוררים במבשרת ציון. שלושה ילדים: עידו, נטע, אביגיל – היא אמא של נעמי שכאן איתי.

כיום אני סטודנטית לתואר שני בבלשנות באוניברסיטה העברית, שרה במקהלה, רוקדת בלקני, לומדת יהדות, ובראש וראשונה סבתא ל-11 נכדים. רתם הבכור סיים תיכון וענבל הקטנה בת 4.

ואני הכי הכי אוהבת לטייל, בכל דרך.

חפץ מילדותי

אמא שלי, סבתא פולה, סרגה סריגים מאד עדינים ויפים. היא לא מיהרה, לא ציפתה שזו תהיה "עבודת בזק" והקפידה על עבודה מדוייקת. לא התעצלה לפרום ולתקן כשהיה צורך. הייתי רואה אותה יושבת בנחת בערב, מקשיבה לרדיו  (לא היתה טלויזיה…) , מדברת עם אבא או איתי או עם סבא וסורגת. כדור הצמר היה קרוב אליה, ומידי פעם היא הביאה עוד חבילת צמר וביקשה ממני להחזיק את הצמר בין ידיי כדי שהיא תוכל להפוך אותו לכדור. הייתי מרותקת לתנועות ידיה, לצמר שהופך לכדור, וכך התעורר בי רצון עז לסרוג כמוה.

בתמונה bed jacket

כשגדלתי והגעתי לגיל 9 בערך, אמא לימדה אותי לסרוג. היתה סבלנית כשאני הייתי מתוסכלת מול הקושי והקצב האיטי. לימדה אותי לא לוותר על שלבים חשובים וכך היינו יושבות יחד וסורגות. זו היתה שעה יקרה, מלאה רוך וקירבה.

בתמונה bed jacket, סוודר מיוחד כאשר קר ושוכבים במיטה, לפעמים כשחולים או כאשר סתם מתפנקים במיטה. הסריגה מקסימה, הדוגמה מושקעת ומדוייקת  והסוודר הזה גרם וגורם לי אושר וגעגוע. זו המזכרת היקרה מסבתא פולה.

ילדותי

נולדתי על הר הצופים, תינוקת יהודייה אחרונה לפני פרוץ מלחמת השחרור. גדלתי בשכונה מאוד דתית בירושלים, על יד שכונת מאה שערים. כל החברות שלי היו חרדיות ולמדתי מהן הרבה ברכות ותפילות. עד כיתה ד', למדתי בבית ספר לבנות בלבד, "למל". לא הייתי רגילה לחברת בנים. בהמשך עברנו דירה ומכיתה ד' למדתי בבית ספר "בית הילד" ואחר כך, בתיכון ליד האוניברסיטה העברית. הייתי פעילה מאוד בצופים עד סוף התיכון.

כילדה הייתי שמנמונת. לעיתים קרובות נעלבתי מכינויים של ילדים שקראו לי "שמיינה". לא היה לי קל להשלים עם זה (אבל עד שאמא של נעמי נולדה כבר הייתי רזה ושאפה…). שמות החברות שלי למשל: אורה, פלורה, אלישבע, בוקי.

מהבנים את מי אהבתי? את מני את ישראל ואת מיכה. מי אהב אותי? משה! מכיתה ו' חזרנו כל יום מבית הספר יד ביד.

בכיתה י"א יצאנו לשירות לאומי בחפירות בהר מצדה וזו הייתה חוויה בעלת עוצמה רבה, שהשאירה זיכרונות מאוד משמעותיים עד עצם היום הזה.

הייתי בת יחידה, מסיבות רפואיות, המליצו לאמא שלי לא להרות יותר. אבל לא ילדה מפונקת בכלל. יצאתי לכל המסעות והטיולים, ניגנתי על פסנתר במשך 12 שנים. לא קנו לי הרבה בגדים, זוג נעליים לחורף וסנדלים לקיץ.

אני זוכרת טיול מיוחד במינו, עם הוריי כשהייתי בת 13: הפלגה באנייה לאירופה, למשך חודש. באנייה היה כיף אדיר! התא המפנק, האוכל האיטלקי, המשחקים על הסיפון והים הכחול.

בצבא עברתי טירונות מגניבה, עם 10 בנות באוהל ולאחר מכן נבחרתי לקורס מכיו"ת (מפקדות כיתה). זה היה קורס מאתגר בין שלושה חודשים ובסיומו פיקדתי על טירוניות טריות שהתגייסו לצבא.

החתונה שלי ושל סבא 

סבא היה בן 22 ואני בת 21, ואחרי שהיינו זוג חברים 4 וחצי שנים החלטנו להתחתן בעיקר כי גם אני רציתי טבעת כמו שיש לאורה חברתי שהתחתנה לפני…..

היה יום חם מאוד בירושלים, 40 מעלות. הלכתי למספרה הספר עשה לי תסרוקת והמאפרת איפרה אותי, שחור בריסים וירוק מעל העין וכך חזרתי הביתה בחום הנוראי. בבית הכנסתי את הראש מתחת לברז מים קרים, כל האיפור ירד והתסרוקת חוסלה. כשהגעתי למקום החתונה, עמד שם החתן שלי, חייך, התפעל והתרגש.

בחתונה היו אורחים דתיים וחילוניים וכך גם היו הריקודים: ריקודים סלוניים לצד ריקודי מטפחת. החתונה הייתה בירושלים, באולם קטן של ויצ"ו, 150 אורחים.

ירח דבש היה בצפת במלון רימונים. היה חום אימים כל השבוע ורק כשהסתיים נעשה קריר. המתנה הכי יפה שקיבלנו הייתה סט כלי אוכל מקרמיקה כחול לבן תוצרת לפיד. הסט הזה בשימוש עד היום (הערב נעמי תאכל ממנו).

מאז סבא ואני נשואים 48 שנה עד מאה ועשרים.

מפגש עם עולי אתיופיה

כפסיכולוגית נפגשתי עם צעירים מקהילת עולי אתיופיה, שלמדו במסגרת המכינות השונות במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. גיבשנו יחד את מסלול הלימודים ובהמשכו את מסלול הקריירה שעשויים להתאים להם. בפגישות האלה הייתה לי הזכות להתקרב, להשתתף בסיפורים אישיים, להבין מצוקות וכמיהות.

לאחרונה, טיילתי באתיופיה. יכולתי לחוש את החוט המקשר בין אנשי אתיופיה לבין העולים שהכרתי בישראל.

התובנה המשמעותית ביותר שכולנו, אבל כולנו, בדיוק אותם בני אנוש.

בתמונה: מחבקת תינוק משבט האמר בדרום אתיופיה

דיוקן – הקשר הישראלי

אני רצה כבר 4 שנים במרתון ירושלים. בת דודה של נעמי, מעין, הזמינה אותי לרוץ איתה בתחילה 5 ק"מ ובהמשך 10 ק"מ. השלט שמחובר אליי מזהה אותי עם ירושלים ועם ישראל בכלל.

המסלול עובר על הרי ירושלים, עולה ויורד, נכנס לעיר העתיקה ומתחבר לעיר החדשה. לאורך המסלול ירושלמים מריעים, מוזיקה ושירה, פינוקים ופרגונים. אני מרגישה שבריצה הזאת אני מביאה לידי ביטוי את הקשר הפיזי והנפשי והרוחני אל ירושלים ואל  היותי ישראלית.

אני מאחלת לעצמי לרוץ בשנה הבאה עם נעמי.

סבתא מאירה ונעמי

הזוית האישית

סבתא מאירה: ראשית לכל והחשוב מכל מבחינתי, ליהנות מזמן מיוחד לשתינו, לנעמי ולי, לדבר מהלב האחד ללב השני, לחלוק חוויות בשקט. הזדמנות לגשר בין הדורות, לתת לנעמי הצצה סבלנית לעבר הרחוק שלה, הקרוב שלי. וגם לפנק את נעמי בפינוקים אשר לשם שינוי הם רק לה הפעם לא לכל בני הדודים שלה…

נעמי: החוויה בשבילי הייתה ללמוד על סבתא, על הלידה שלה, על סבתא פולה ועל כל המרתונים שהיא עשתה. היה לי כיף לבוא לפה כמעט כל בוקר שישי לאכול את האוכל שסבתא הביאה, היא הביאה הרבה…

מילון

מרתון
מצרפתית: marathon. את המילה חידש ב־1894 הבלשן הצרפתי מישל בְּרֵיאַל (Michel Bréal) עבור המשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה. הריצה נקראת על שמה של העיר מרתון (Μαραθών) ביוון העתיקה, צפונית מזרחית לאתונה. על פי המסופר רץ היווני פידיפידס ממישור מרתון אל אתונה כדי להודיע על נצחון צבא היוונים על הפרסים בקרב מרתון. אורך מסלול הריצה המודרני הוא המרחק המשוער שעבר פידיפידס. ובמילים שלי: כיף כיף כיף. התעלות הרוח והגוף. אחווה ופירגון.

ציטוטים

”בריצה אני מביאה לידי ביטוי את הקשר הפיזי והנפשי והרוחני אל ירושלים ואל היותי ישראלית. “