מאגר סיפורי מורשת

שמי צ'בוטרו (שמפניר) ציפי. נולדתי בשנת 1950 להורים ניצולי שואה. אבא שלי נולד וגדל בלודג'. כילד הוא היה רועה עיזים ולאחר מכן החל לעבוד במפעל לייצור טקסטיל במרכז לודג'. לפני המלחמה אבי התחתן עם ציביה שמפניר לבית אברונסקה ונולדו להם שתי בנות- יטה (Yita) ומרים שמפניר.

בתחילת המלחמה אבא שלי היה בן 33, ביתו יטה הייתה בת 3 ובתו מרים הייתה בת 5. אנחנו לא יודעים הרבה על מה שקרה לו בגלל שהוא לא דיבר על זה כמעט, משפחתו הוכנסה לגטו לודג' ונרצחה שם (ככל הנראה בשנת 1942), בעוד אשתו ובנותיו נרצחו באושוויץ (בשנת 1942 או 1944).

מה שהציל את אבא שלי, ככל הנראה, היתה העובדה שהוא הלך לחפש עבודה וכך לא היה יחד עם אשתו ובנותיו כשהן נלקחו, אולם אבי מעולם לא דיבר על הנושא וכך חלק גדול מהעובדות לא ברורות לנו עד היום. בשלב מסוים, ככל הנראה אחרי שאשתו ובנותיו נרצחו, הוא ברח לברית המועצות. אמי איבדה אח אחד אבל שרדה עם שאר משפחתה וברחה לרוסיה. וכך ברוסיה נפגשו הורי והתחתנו. אחותי פנינה נולדה כשהוריי היו עדיין ברוסיה ואז הם חזרו לפולין שם נולד אחי יוסי בשנת 1947 ואחי הצעיר זאב נולד ב-1953.

בשנת 1957 קיבלנו אישור לעלות לארץ וגרנו במעברת בת ים, והורי פתחו שם חנות. כולם חיו שם בצניעות ולא הייתה דרישה להרבה מוצרים, אני עזרתי להם למכור וגם לסדר את החנות, אבא שלי היה צנוע וטוב לב, בחנות היו רושמים במחברת חובות לאנשים שלא היה כסף לשלם, לפעמים אבא שלי היה נותן לילדים חינם או היה מוחק להם מהחוב כיוון שאמר שאין להם כסף (למרות שלנו גם לא היה באותה תקופה). הוא אהב לעזור ולתת ותרם לכל מי שביקש. לטענתו כל מי שהגיע למצב של פשיטת יד – היה זקוק לעזרה וצריך לעזור לו.

כשעברנו לגור ברמת יוסף בשנת  1962 הם פתחו חנות דומה שם.

אבי אהב מאוד אנשים, אבל חי את שארית חייו באבל- הוא לא יצא לבלות, לא יצא לחופשות, היה עצוב כל הזמן ואכל רק מה שצריך כדי לחיות (הוא לא אכל מאכלים מיוחדים). יחד עם זאת, הוא לא רצה שבמשפחה יהיו סממנים של אבל, הוא לא הסכים שילדיו ילבשו שחור, ותמיד ניסה לשמח את הנכדים שלו עם מתנות קטנות. כמוכן הוא תמיד דאג שיהיו הרבה ממוצרי היסוד (סוכר, קמח ואורז) בבית, כדי שאם תפרוץ מלחמה לא ייחסר למשפחה מה לאכול.

בשנת 1970 נשאתי לבעלי קרול ונולדו לנו 3 ילדים מקסימים, הדס ב-1971, מירון ב-1974 וחוי הצעירה ב-1980. בשנת 2003 עברנו לגור בהרצליה ליד ביתי הדס ועד היום אנחנו (וגם שלושת ילדיי) גרים בהרצליה קרוב אחד לשני בכיף.

הזוית האישית

סבתא ציפי צבוטרו: נהניתי מהפגישות ומאחלת לעצמי ולאור עוד הרבה מפגשים מהנים ומרגשים.

אור צבוטרו: נהניתי מאוד עם סבתא ולמדתי על ההיסטוריה שלה.

לסיפורה הנוסף של ציפי צבוטרו: למרות השואה הוקמה המשפחה