מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של סבא משה

עומר וסבא משה בכותל
סבא משה, סבתא תמימה עם שבט הנכדים
הדרך הארוכה ממחנה עבודות הכפייה, לתקומה ולחיים חדשים בארץ ישראל

סבתא תמימה וסבא משה שנפ הנם ההורים של האבא שלי – איתי. לקראת יום הולדתו ה- 70, הכינה סבתא תמימה אירוע הפתעה לסבא משה.

ביום סתווי נאה בחודש אוקטובר 2014 יצאנו (הוריי ושני האחים שלי) ברכב שלנו, למחוז ילדותו של סבא משה, העיר קריית שמונה שבגליל העליון. במקום המפגש כבר המתינו לנו המשפחות של דודה שיר ודודה אסנת. האחרונים שהגיעו למקום היו סבא משה וסבתא תמימה. סבא היה מופתע לחלוטין למצוא את נכדיו ונכדותיו דווקא במקום הזה. לא חלף זמן רב ולמקום הגיע מיניבוס וכל המשפחה התכנסה בתוך הרכב הזה שהפליג לתחנתו הראשונה – המוזיאון של העיר קריית שמונה.

 

בכניסה למוזיאון

המוזיאון שוכן במבנה של מסגד ששימש את ערביי הכפר "חלסה" שגרו במקום לפני מלחמת השחרור. קריית שמונה נקראה, בראשיתה "חלסה". אחר כך הוסב השם לקריית יוסף (על שמו של יוסף טרומפלדור) ובהמשך שונה השם לקריית שמונה (על שם שמונת גיבורי תל-חי). דקות לאחר שנכנסנו למוזיאון נעצר סבא ליד אחת התמונות בה נראה מחנה אוהלים. אנחנו הילדים התקבצנו סביבו ושמענו ממנו את סיפור עליית המשפחה המצומצמת שלו (אבא, אמא וילד) לארץ.

המשפחה ליד תמונת מאהל הבדונים

צ'רנוביץ, הגירוש מהבית ומחנה עבודות הכפייה

סבא רבא וסבתא רבתא (חיים ויהודית) הכירו בתנועת הנער "מכבי" בעיר צ'רנוביץ שבחבל בוקובינה. עד למלחמת העולם הראשונה הייתה העיר חלק מהאימפריה האוסטרו – הונגרית והשפה המדוברת בה הייתה גרמנית.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (1918) ופרוק האימפריה, סופחה העיר לרומניה.

הופעת התעמלות של מכבי צ'רנוביץ בשנת 1931, סבא רבא חיים מוביל את טור הילדים בצד שמאל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 והשתלטות הצבא הנאצי על מזרח אירופה, ייעדו הגרמנים את השטח הצפוני של בוקובינה (מעבר לנהר הנייסטר הזורם במקום) לריכוז והשמדה של יהודי רומניה והחלקים הדרומיים של אוקראינה (דהיום), בסרביה ומולדביה. השטח קיבל את השם טרנסניסטריה שפירושו "מעבר לנייסטר".

סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שגרו בעיר צ'רנוביץ גורשו מבתיהם לגטו שנבנה בעיר ובהמשך בשנת 1942 גורשו מהגטו למחנה עבודה בעיר מוגילב שבשטח טרנסניסטריה. השהייה במחנה הייתה קשה מנשוא וחלק גדול מהמגורשים מתו מרעב, מחלות ועבודה קשה. בפועל, הורשו להישאר במחנה העבודה רק אלה שמצאו עבודה שנחשבה "נדרשת" וכל מי שלא היה מסוגל להמציא אישור שיש לו עבודה המתאימה להגדרה זו, גורש לאזורי ההשמדה.

זהו צילום של "תעודת עובד כפייה" של סבא רבא חיים. המסמך הזה שימש כתעודת ביטוח מפני שילוח להשמדה. תוקפו היה לחודש ימים והוא הוחתם כל חודש מחדש ע"י המפעל שהעסיק את האסיר.

 

סיום המלחמה, השחרור ממחנה עבודות הכפייה, סבא משה נולד והמעבר לעיר בוקרשט

בחודש מרץ 1944, גורשו הפולשים הנאצים ע"י הצבא הרוסי שהיה במתקפה מערבה. סבא רבא וסבתא רבתא יכלו לעזוב את מחנה העבודה במוגילב וחזרו לעיר צ'רנוביץ. סמוך לשחרורו ממחנה העבודה, גוייס סבא רבא לצבא הרוסי וסבתא רבתא המתינה לשחרורו מהצבא.

ב – 2 לאוקטובר 1944, נולד סבא משה בעיר צ'רנוביץ והאבא שלו (סבא רבא חיים) ראה אותו בפעם הראשונה מספר חודשים אחרי הלידה, לאחר שחרורו מהצבא הרוסי. השחרור של סבא רבא מהצבא הרוסי התאפשר רק לאחר סיום המלחמה בחודש מאי 1945 בעת שהצבא הרוסי כבש את ברלין והביא את הסוף על המשטר הנאצי. סיום המשטר הנאצי היה גם סיום השליטה של רומניה בחבל בוקובינה שהועבר לשליטה של אוקראינה שהפכה לאחת מהרפובליקות הקומוניסטיות של ברית המועצות.

זה היה הרגע בו המשפחה של סבא שלי החליטה להישאר בשטח השייך לרומניה ולא להיות מסופחים לאוקראינה. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לעזוב את צ'רנוביץ ולעבור לשטח הרומני. ההורים של סבתא רבתא (יהודית) גרו בבוקרשט בירת רומניה (הם לא גורשו מביתם) ולכן עזבה המשפחה של הסבא שלי את צ'רנוביץ ועברה לגור בבוקרשט.

כבר בצעירותם סבא רבא וסבתא רבתא היו פעילים מאד בארגונים ציוניים בצ'רנוביץ וחלמו לנסוע לפלשתינה ברגע שהדבר יתאפשר. סבא רבא הגיע לארץ במסגרת משלחת ספורטאי רומניה למשחקי המכביה השנייה שנערכה בתל אביב בשנת 1935. סבתא רבתא שגם כן הייתה ספורטאית, לא יכלה להצטרף לנסיעה זו בגלל איסור השלטונות על שני בני זוג לעזוב את רומניה בו זמנית שמא לא ישובו אליה. יחד עם הגעת המשפחה לבוקרשט החלו התכנונים לעלות לפלשתינה. הבעיה – השלטון הרומני אסר על יציאת יהודים מרומניה. הדרך היחידה לצאת הייתה בריחה מרומניה דרך הונגריה ואוסטריה. בעיה אחרת הייתה האסור על כניסת של יהודים לפלשתינה, שנשלטה ע"י בריטניה.

בשנת 1948 עזבו הבריטים את הארץ וההורים של סבא, יחד עם זוג נוסף תכננו לעזוב את רומניה בצורה לא חוקית במטרה להגיע לישראל שקמה מיד עם עזיבת ההבריטים. לצורך כך שתי המשפחות יצרו קשר עם מבריח שהיה אמור להעבירם דרך הגבולות של רומניה, הונגריה ואוסטריה. תכנית זו לא יצאה לפועל בגלל מחלתו של סבא משה, שנאלץ לעבור ניתוח הוצאת השקדים בבית חולים בבוקרשט. זוג החברים שיצא לדרך עם המבריח, נתפס בגבול במעבר בין רומניה להונגריה ונשפט לשנתיים מאסר בכלא רומני.

העלייה לישראל

שנתיים מאוחר יותר בסתיו 1950, הותרה היציאה של יהודים מרומניה והמשפחה של סבא קיבלה היתר לצאת. ב – 17 לדצמבר 1950, אחרי שלושה ימי מסע בים, הגיעה האנייה, שיצאה מנמל קונסטנצה שברומניה, עם זריחת השמש, לנמל חיפה. התאריך היה –20 לדצמבר 1950.

התמונה הזו צולמה בספינת מעפילים שנתפסה ע"י האנגלים, בתקופה שלפני הקמת המדינה. מאחר ומדובר באוניית מטען שהוסבה להובלת אנשים, אולתרו "ערסלי שינה" בחללים ששימשו במקור להובלת המטען.

סבא משה סיפר לי שסידורי השינה האלה היו זהים לערסלי השינה באנייה "קונסטנצה" עמה הגיעו סבא ובני משפחתו לארץ. לאחר תהליכי רישום בנמל חיפה וקבלת תעודות עולה, הועלתה המשפחה, בשעות הצהרים, יחד עם כמה עשרות משפחות שגם הן הגיעו באותה האוניה, על כלי רכב ספק משאיות ספק "טיוליות" ולאחר כ- 4 שעות עצרה השיירה, זמן קצר לאחר שקיעת החמה, ליד האהלים הנראים בתמונה שלידנו, על קיר המוזיאון.

תם פרק הגולה ומתחיל פרק החיים החדשים במדינת ישראל בת השנתיים וחצי.

החיים במעברה

אנשי משרד הקליטה שהמתינו להגעת העולים, חילקו לכל משפחה אוהל שפאותיו מרובעות וחלקו העליון קונוס. המשפחה קיבלה מיטות ומזרוני קש לפי מספר האנשים ששוכנו בכל אוהל. חולקו גם ג'ריקנים בשביל מי שתייה ורחצה וכן עששית נפט כדי להאיר את האוהל (שגם נקרא בדון) בלילה. השירותים – סידרה של תאי פח שהוקמו מעל בור ספיגה משותף, היו במרחק הליכה מהאוהל.

מעברת הבדונים בעת הקמתה בשנת 1949. שנה לאחר מכן, שולשה כמות הבדונים כדי שתוכל לאכלס את כל העולים שהגיעו בשנת 1950.

בעת שהמשפחה הקטנה נערכה לשנת הלילה הראשון במולדת החדשה, שמע סבא משה את אמא שלו מכריזה; "אחחח, כמה נפלא האהל הזה". כשסבא רבא שאל לפשר דבריה, הסבירה סבתא רבתא "שלאהל אין דלת ולכן איש לא ידפוק על הדלת בשעות הלילה". זה היה הלילה הראשון מאז פרוץ המלחמה ופלישת הנאצים לצ'רנוביץ בו ההורים של סבא משה לא פחדו מגירוש ורדיפה שהתחילו בדרך כלל בדפיקה בדלת בלילה.

למחרת החלה ההיכרות עם המצב החדש. מסביב "עיר אוהלים", במרכז ברזיות מים ושירותים ובקצה המתחם מחסני מזון. אנשי משרד הקליטה עברו בין האוהלים וכל משפחה קיבלה פנקס ותלושי מזון באמצעותם ניתן היה לקבל מצרכי מזון בסיסיים ביותר. בהמשך חולקו גם כלי בישול וניתנו הלוואות של כסף ראשוני לצורך רכישת מזון משלים מסוחרים שהגיעו למקום בטנדרים ולפעמים בעגלות רתומות לסוסים.

 

כרטיס מזון שהונפק לעולים

 

משחלף הזמן הפעילה המדינה תהליך שנקרא "עבודה יזומה". לדוגמא; בוצעו עבודות ייעור בהרי נפתלי כדי לתת לאנשים תעסוקה ושכר.

החיים במעברת האוהלים לא היו פשוטים. השטח שבין האוהלים לא היה מרוצף וכאשר ירד גשם הפכה האדמה לחלקה ובוצית. באחד הלילות, לאחר מטר גשם חזק, פרצו המים לתוך האהל בעת שהמשפחה הייתה במיטות וכל מה שהיה מונח על הרצפה (אדמה) – נסחף! למחרת הובאו למקום כלי חפירה; טוריות ומעדרים וכל משפחה חפרה תעלה מסביב לאהל שלה כדי למנוע  מזרם המים והבוץ לפרוץ פנימה. גם הרוחות, בקיץ ובחורף, לא היטיבו עם האהל. כל מי שלא טיפל ביתדות בארבע פינות האהל, מצא לא אחת שהאוהל קרס בחלקו או לגמרי לאחר רוח חזקה.

אנחנו הילדים, מספר סבא, קשרנו קשרים במהירות רבה. העובדה שרוב העולים הגיעו יחד ומאותו המקום הקלה עלינו את הקשר שהיה בהתחלה בשפה הרומנית. זמן קצר לאחר שהגענו למעברת האהלים, קובצנו במבני ציבור נטושים של הכפר חלסה ומורות שהיו בעצם חיילות בשרות סדיר הגיעו כדי ללמד אותנו. ההתחלה הייתה קשה ביותר. המורות דיברו עברית והתלמידים לא הבינו אותן. מכאן שמשימת הלימודים הראשונה הייתה ללמוד את השפה העברית. כדי ליצור מסגרת חדשה. הייתה הנחייה לתת שמות עבריים לכל התלמידים. המורה של סבא משה, הגיעה לכיתה עם רשימה של שמות ונתנה, לכל ילד וילדה שם מתוך הרשימה.

ההורים של סבא נתנו לו בעת היוולדו בצ'רנוביץ, שני שמות. שם יהודי – "יהודה" ושם נוסף, לשימוש יומיומי – "מרק". פרט להורים של סבא רק המשפחה הקרובה הכירה את השם יהודה ובעצם גם סבא לא ידע שיש לו שם יהודי בנוסף לשם הרגיל. כמובן שגם המורה לא הכירה שום שם אחר פרט לשם מרק ולכן היא נתנה לסבא שם מתוך הרשימה שלה – "משה".

כשסבא סיפר להוריו על שמו העברי החדש, הסבירו ההורים ששמו היהודי של סבא הוא יהודה וכי אין שום צורך "להמציא" שם חדש. למחרת סיפר סבא למורה את מה ששמע מהוריו, המורה הסתכלה ברשימה ואמרה לסבא שעדיף לא לשנות את השם ל – יהודה כי ….. "יש לנו כבר יהודה אחד בכיתה".

קרוב לשנה גרה המשפחה של סבא במעברת הבדונים (אהלים). בזמן הזה הוכשר שטח חדש, דרומית למתחם האהלים, ושם הוקמו צריפי פח (שנקראו גם פחונים). המשפחות שגרו באהלים הועברו בהדרגה לפחונים והמאהל חוסל תוך זמן קצר יחסית.

מעברת הפחונים – מראה כללי
סבתא רבתא יהודית וסבא משה בפתחו של פחון 444
ארגז קרח (על הרצפה)

 

 

את בלוק הקרח נשאו עם המכשיר הזה
הדלקת "התאורה" בצריף – עששית הנפט

יחד עם הקמת מעברת הפחונים הוקמו גם מספר צריפי עץ גדולים ששימשו ככיתות לימוד והלימודים הועברו מהכיתות המאולתרות לצריפים החדשים שהיו לבית הספר הראשון בחלסה (קריית שמונה).

כיתת בית הספר של סבא

כשנתיים לאחר הגעת המשפחה לקריית שמונה, הגיעו גם ההורים של סבתא רבתא וסבא רבא לארץ. ברומניה התחלפה הממשלה והשלטון החדש איים להפסיק את הגירת היהודים מרומניה. שני הזוגות (אבא ואמא של סבא וסבתא רבתא) ניצלו את ההזדמנות האחרונה ויצאו בחיפזון רב לישראל. הם ביקשו להתגורר ליד ילדיהם וקיבלו צריפים משלהם בקרבת הצריף בו גרו סבא רבא וסבתא רבתא שלי.

בהמשך הסיור במוזיאון ביקרנו, בחוץ, בחצר בשני צריפי פח בהם הוצגו כלי בית וחפצים מהתקופה. סבא התרגש מאד, הצביע הסביר והציג את דרך השימוש בכלים וחפצים אלה.

סבא הפנה את תשומת לבנו לריצפת הבטון של הצריף וסיפר לנו שהצריפים החדשים בהם שוכנו, היו חסרי ריצפה ורק לאחר כשנה נוצקה ריצפת הבטון בצריף. המשפחות נתבקשו להוציא, מתוך הצריף, את כל התכולה ולישון לילה אחד מחוץ לצריף כדי שריצפת הבטון החדשה תתקשה ותהייה ראויה לשימוש. שגרת החיים בצריף הייתה דומה מאד לזו של האהל. מים ושירותים היו במקום מרכזי מרוחק, ללא חשמל, עם חום קשה בקיץ וקור עז בחורף מאחר והצריף שהיה עשוי מפח גלי לא הכיל חומרי בידוד כלשהם והרוח הקרה חדרה אליו מכל הכיוונים מבלי שניתן יהיה לעצור אותה.

 

הבית הראשון בישראל

הבית הראשון של סבא רבא חיים  וסבתא רבתא יהודית. בתמונה סבא משה ואמא שלו (יהודית) בגינת הבית שברח' ביאליק

משחלף הזמן החלו בבניית מבני קבע. בהתחלה נבנו בתים דו-משפחתיים. שטח הבית היה כ-30 ממ"ר. הבית אליו נכנסה המשפחה של סבא היה ברחוב שלימים נקרא – חיים נחמן ביאליק. בבית הייתה פינת מטבח (פתוחה) עם כיור וברז מים. חדרון קטנטן, ללא דלת, ששימש כמקלחת. השירותים היו מחוץ לבית, במרחק של כ-20 מטרים, על בסיס של בור ספיגה. ליד הבית היה שטח אדמה גדול (כדונם) שמטרתו הייתה גידול ירקות ופירות לשימוש עצמי (שנקרא -"משק עזר").

הישוב הלך והתפתח וסבא רבא שעבד בבניין ובנה, בין היתר, את הבית בו התגוררה המשפחה, חזר למקצוע בו עבד בחו"ל; בבנק הראשון שנפתח בקריית שמונה – סניף של בנק הפועלים.

בשנת 1955 נבנתה שכונה חדשה של בתים דו משפחתיים בגודל של כ – 54 ממ"ר ברח' הגליל ומשפחתו של סבא משה עברה לגור בבית מס' 20 שברחוב. בזמן שחלף נפטרו האבות של סבתא וסבא רבא שהיו כבר אנשים מבוגרים והאימהות שלהם (הסבתות של סבא משה) עברו לגור יחד עם סבתא רבתא וסבא רבא בבית שברחוב הגליל.

בחלקו השני של הבית הדו-משפחתי (ברח' הגליל 20) נכנסה לגור משפחת רוקח שהגיעה לקריית שמונה מיפו. בתם של הזוג רוקח, נערה בגיל של סבא משה, העונה לשם תמימה, הפכה לסבתא שלי לאחר שהתחתנה עם סבא בשנת 1969.

 

1956, חלקו האחורי של הבית ברח' הגליל 20. הדמויות, מימין לשמאל: סבתא תמימה, סבתא רבתא יהודית, רוזה שנפ – אמא של סבא רבא חיים, טוני שפיגל (אנטואנט) – אמא של סבתא רבתא יהודית. על האופניים – סבא משה

 

 

2014 צילום בצידו הקדמי של הבית. המשפחה מבקרת ברחוב הגליל 20, 60 שנה מאוחר יותר, לרגל יופ הולדתו ה – 70 של סבא משה. בתמונה; סבתא תמימה, סבא משה, ילדים, בני זוג ונכדים

 

משסיימנו את הביקור, נערכה כל המשפחה לצילום משותף על שפת נחל "עין זהב" הזורם בחזית המוזיאון.

סיימנו את הביקור המרגש ולאחר הצילום המשותף המשכנו בדרכנו לבית ברח' הגליל 20 שהפך, לאחר החלפת שמו לרח' דר' סולומונוביץ 20 .

 הזוית האישית

עומר: המפגשים עם סבא היו מרתקים ראינו יחד תמונות מהעבר וגיליתי כמה הילדות שלו הייתה קשה ושונה משלי. אני שמח שיש לי הזדמנות להכיר את עברו של סבא שלי ומבין שאלו השורשים שלו. אני מרגיש שבשנה האחרונה בזכות המפגשים האלו, הקשר איתו נעשה משמעותי יותר.

סבא משה: כשאדם הופך סבא וגיל מרבית נכדיו כבר חצה את אבן הדרך בר או בת המצווה הוא שואל את עצמו בין היתר האם הוא עשה די בתיעוד ובהנחלת היסטוריית המשפחה לדורות ההמשך.

העבודה המשותפת עם עומר שהוא ילד סקרן, מתעניין וגם מקשיב מקסים, הייתה הדרך המושלמת לתעד ולהביא לתודעת בני הדור הצעיר את סיפור המשפחה החל במלחמת העולם השנייה ועד לשנים הראשונות לאחר העלייה לארץ.

מילון

פרימוס
מתקן בישול וחימום הדומה לפתיליה בתוספת טכניקת דחיסת אוויר ונפט שהוכנס למיכל מיוחד בתחתית הפרימוס. בפרימוס לא היה פתיל ותערובת הדלק עם האוויר הדחוס פרצו מפתח מיוחד. התערובת הוצתה והאש העוצמתית חיממה את כלי הקיבול שהונח מעל לאש המתפרצת.

קריית שמונה
?http://www.rishonim.org.il/kiryat-shmona/show_item.asp levelid=40871&itemid=9146

ציטוטים

”זה היה הלילה הראשון בו המשפחה ישנה מבלי לפחד מפני הדפיקה בדלת והגרוש שנלווה אליה.“