מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מימון כהן ממקימי המושב – נתיב המולדת

אופק ומימון
אירוסין פרלה ומימון
איתרנו שטח שהסוכנות הסכימה לתת אישור וקראו לו - נתיב המולדת

שמי מימון כהן השם ניתן לי מאחר ונולדתי קרוב למימונה. נולדתי במרוקו בעיר ספרו בשנת  1930. אבי היה כהן ואמי חמו מסעודה. אבי היה איש דתי אדוק והיה מוכר חיטה, שעורה קטניות גם היה קצב לצורכי הבית בעיקר בחגים בהם היו שוחטים טלאים וכבשים בשחיטה כשרה.

חלום העלייה לירושלים

פעם ראשונה שהייתי בכיתה ו', נכנס יהודי שחיפש ילד בשם מימון "איזה מימון? "מישהו שאל, "מימון נחמני" ענה היהודי. מימון נחמני ענה "למה?" והיהודי בפסיקה השיב "אתה תעלה לירושלים!" חשבתי לעצמי איזה מזל יש לו, למה אנחנו לא עולים ומאז שאפתי לדבר אחד, ליום שבו נגיע לירושלים.

כשהייתי בן 13 הגיעו הארגונים הציוניים, ובני עקיבא וגם אני הצטרפתי. שרנו בעברית למרות שלא הבנו. למדתי בבית הספר היסודי "אליאנס", בית ספר של היהודים בלבד בעיר "ספרו". בשלב מסויים נודע לי שיש בית ספר חקלאי "במקנס" שיתברר לי בעתיד שזו תהיה עיר מולדתה של הסבתא. התארגנו מספר חברים ונרשמנו לבית הספר במקנס, בית הספר החקלאי הראשון בצפון מרוקו.

הגעתי הביתה וסיפרתי להוריי שנרשמתי לבית הספר החקלאי. אחותי פאני ישבה עם אמי ושאלה "מה אתה הולך להיות ערבי ? הולך לעבוד בחקלאות ?" השבתי "לא! אני מתכונן לעלות לארץ ישראל ".

מקנס נמצאת 100 קילומטר מעיר מולדתי ספרו .בבית הספר ההכנה לקראת העלייה לארץ הייתה פיזית, למדנו שם חקלאות תיאורטית ומעשית .  

החיים בבית הספר במקנס לא היו קלים. רק להביא את האוכל ממקנס לחווה לוותה בחוויות שלא היו  נעימות . בדרך היו בתי ספר של מוסלמים  ונוצרים שהיו מציקים מרביצים ותמיד היו הפתעות . היו שופכים לנו את הסירים עם האוכל. כל יום הייתה מלחמה ביננו לבניהם.

יום אחד שאלנו אותם, "למה אנחנו צריכים לריב כל יום? נביא מישהו משלנו ואתם תביאו מישהו משלכם, ינהלו קרב ונראה מי ינצח ונסיים את הבעיות. להם היה מישהו אחד גבוה, ממש ענק לעומתנו. זה היה פחד אימים. חזרנו מביה"ס יום אחד והענק בראש וכל החבורה מאחוריו ואנחנו עדיין לא החלטנו מי יהיה ה"מישהו" מאצלנו – אף אחד לא רצה לריב. לפתע התנגב מאצלנו מרגי. שגובהו לא היה יותר ממטר וחצי ושמנמן. 

מרגי התכופף וכמו שור נוגח הלך לקראת הרגליים של הגוי ונגח באשכיו והפיל את הענק. בין רגע כל החבורה התפזרה. מאותו יום נהיינו חברים והופסקו ההפרעות. זה היה לפני 61 שנים והזכיר לנו את סיפור דוד וגלית. בתאריך 14.05.1948 ישבנו בחווה והנה שמענו שהאנגלים עזבו את פלסטין. מועצת העם ובן-גוריון הכריזו על מדינת יהודית דמוקרטית. היא מדינת ישראל.

עלינו על גג ביה"ס ותלינו דגל ישראל, מנהל ביה"ס שהיה יליד א"י נדהם ואמר "מה השתגעתם יבואו ערבים. יכולים לשחוט אותכם". הבית ספר היה ליד כפר שונאי יהודים, הורדנו את הדגל אך הרגשות שמילאו את לבנו היו של גאווה ושמחה.

היעד של אחרי הלימודים התחיל להיות ממשי, היינו בני 17 וחצי נשארו חודשיים לסיום הלימודים. ביוני היו הבחינות האחרונות, ולאחריהן ניגשנו חמישה תלמידים למנהל ביה"ס והוא כתב לנו המלצה לקבלת פספורט לצרפת. כאשר העילה הייתה להמשיך ללמוד בצרפת הנדסת אגרונומיה. באמת עברנו כל החמישה לצרפת, למרות שליהודים היה אסור לעזוב את מרוקו. מי שעזב, עזב באופן לא חוקי. אנחנו זכינו לעזוב באופן מסודר את מרוקו.

עלינו לאונייה גדולה "קוטוביה" היינו ארבעה אנשים בחדר מיטות דו-קומתיים. האוכל לא היה כשר לכן השתדלנו לחפש אוכל כמו ביצים ומאכלים לא מבושלים. בעת ההפלגה היו גם רגעי פחד, שמא האונייה תטבע ולא אראה את משפחתי וכל מה שחלמתי יתקלקל.  

במרסיי, עיר בצרפת קיבלו אותנו נציגי הפועל מזרחי ומשם עברנו הכשרה לעלייה לארץ. כל הלימודים נערכו בצרפתית וערבית. בהכשרה הייתה הכנה לחקלאות, התקדמתי להיות מדריך חקלאי. הייתה קבוצה של עולי טריפולי כמדריכים וההנהלה הייתה יוצאי אירופה מפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. בהכשרה לימדו אותנו לנהל קרבות פנים מול פנים כמו הפרטיזנים עם מקלות ואלות, נשק היה אסור להחזיק בהכשרה.

בהכשרה, הייתי אחראי על גידול האפרוחים באינקובטור. כיוון שלא היה חשמל האינקובטור היה מתחמם על פתיליה. האינקובטור היה בעצם פלטה שחוממה מלמטה. היה מד שאסור לעלות מטמפ' של 21 מעלות צלזיוס במשך שלושה שבועות כדי שיבקעו אפרוחים.

יום אחד הודיעו שהגיע למרסיי בן דודי שמואל, או בכינויו סמי והוא במחנה קנדרס. הלכתי למחנה, סמי עלה לצרפת דרך אלג'יריה, הבאתי אותו להכשרה והוא גר איתי בחדר ביחד עם האינקובטור. גידלתי כל פעם 40 ביצים. ההכשרה הייתה בחווה, בבניין עתיק בצרפת השייך לרוטשילד שמשפחתו קנו ותרמו לסוכנות. בחווה הייתה טירה בה התאכסנו, בית על גבעה ומקום מרכזי ששימש גם כחדר אוכל וגם מרכז תרבות .לא היה לנו אפילו רדיו, אבל היתה  הרגשה של שמחה גדולה בדרך לא"י.

ערב שבת אחת ירדנו לחדר האוכל להתפלל וביציאה מחד האוכל, האינקובטור עלה באש, השולחן והבגדים שנותרו היו כל כך מסריחים שהריח לא יצא מהם .לסמי שנשלחה מזוודה רק שבוע קודם הכל נשרף.

משפחתי ממרוקו הייתה שולחת מכתבים, קפה, תה והייתי מוכר את הקפה כדמי כיס לבילויים בצרפת כיוון שבצרפת באותם הימים של אחרי מלחמת העולם השנייה לא היה קפה.

העלייה לארץ ישראל

לאחר כעשרה חודשים בהכשרה, במאי 1949 התחלנו ללחוץ על ההנהלה לשלוח אותנו לא"י. ההנהלה הסכימה וביוני קיבלנו אישור. יום לפני הפלגה סמי קיבל מכתב מאמו הדואגת שמצורף לו כרטיס חזרה למרוקו עם בגדים וכל מה שנחוץ רק שלא יעלה לארץ. סמי החליט לחזור למרוקו ועבד במשרד האוצר המרוקאי כמנהל מס – הכנסה . בהמשך שמעתי שהוא התחתן עם אישה יהודיה ובשנת 1961 כל משפחתו עלתה לישראל וגם אמו המפוחדת ורק הוא נישאר במרוקו.

לפני ההפלגה לא"י מצרפת הייתה שמחה והתרגשות ענקית ואני ממש חיכיתי להגיע. המסע ארך שבעה ימים באונייה "תאודור הרצל ". על האוניה היו הרבה עולים מאירופה ובהפלגה ראינו הרבה אנשים מקיאים ועם סחרחורות. באונייה הגישו ארוחות בחדרי האוכל (אוניות לוקסוס) אוכל משובח. המלח באונייה הסביר לנו שאם אנחנו רוצים לתפקד באונייה ולעזור, אנחנו צריכים לאכול וכך נוכל לעזור לכל מי שלא מרגיש טוב.

הגענו לא"י דרך חיפה ושם חיכו לנו מהפועל המזרחי ולקחו אותנו ישר לקיבוץ "בארות יצחק". בקיבוץ עבדתי בגן הירק. היה שם מנהל בלגי שידע צרפתית והכניס אותי לעבודה כעוזרו. לא היינו כל – כך מרוצים בקיבוץ שהיה בדרום.  

בשנת 1948 נכבש על ידי הצבא המצרי. פינו את הילדים וחלק מהנשים והיתר נשארו להילחם עד שפינו אותם. הרבה חברים וחברות מתו במקום. כשהגענו ל"בארות יצחק" ליד לוד הכניסו אותנו למושבה גרמנית והקיבוץ קיבל אדמה מסביב ,אבל היה דיכאון, היישוב היה באבל. המוזיקה הייתה שקטה, קלאסית בטובן ומוצרט. אנחנו כנוער תוסס רצינו ריקודם, שירה אך זה לא מה ששבר אותנו.

יום אחד אמרו לנו שמתנהלת תהלוכה צבאית בשביל להגיע באותו יום היינו צריכים לקום בארבע בבוקר. עבדנו באיסוף תפוחי אדמה וכשסיימנו. התרחצנו ועלינו למשאית שלקחה אותנו ילדי הקיבוץ לתל אביב. השמש קפחה על ראשינו והלחות הייתה גבוהה מאוד. נגשנו לקיוסק וקנו לנו סודה וופלה, אבל לבני הקיבוץ קנו גזוז ועוגה וזה פגע בנו מאוד והתחלנו לחפש מקום אחר.

מקימים יישוב חדש

התגבש בנו הרצון להקים ישוב חדש משלנו. פנינו לתנועות המושבים בתל אביב ואמרו לנו שבשביל דבר כזה צריך לעבור הכשרה. שלחו אותנו תוך שבועיים לבסיס בכפר ויתקין הינו חמישה אותם חמישה שעלו במרוקו . הבסיס בכפר ויתקין היה בנוי מצריפים אותם השאירו הבריטים ומורכב מקבוצות שהתארגנו להקמת יישובים חדשים . התחלנו את ההכשרה בקבלת עבודה כאשר הכסף הלך לקופה.

ביחד עם הקבוצה של 12 עולי אירופה, בנים, שבאו כילדים ולמדו בשדה יעקב נרקמה מטרה משותפת – יישוב חדש. כולנו רווקים, יצאנו לחפש בנגב שטח שיתאים לנו. תחילה חיפשנו בנגב הצפוני. איתרנו שטח שהסוכנות הסכימה לתת אישור וקראו לו "נתיב המולדת" כ- 40 דקות מבאר שבע (היום 20 דקות ונקרא "בית צבי"). לאור חזון הפרחת הנגב, התחילו לשלוח לנו ציוד. עד שהקמנו את הצריפים, התיישבנו במושב "תקומה", הנמצא 4  ק"מ מערבית מ"נתיב המולדת – בית הגדי". ב"תקומה" היו מקלחות וחדר אוכל קטן והצטרפו ארבע בנות ,שתי רומניות ושתי הונגריות שהכינו לנו את האוכל.

רק בשנת 1950 הגיעה תגבורת משדה יעקב עם בנות ובנים. הקמנו גדרות, מגדל מים, מחסן נשק וצריפים . לאחר חודשיים עברנו ליישוב "נתיב המולדת" – בית הגדי. היה לנו גנרטור שאפשר תאורה לגדר מסביב. עבדנו ביום בהקמה ושמירות בלילות. הייתה מכה של חדירות ליישוב מקבוצות הפדאיון שהיו באים וגונבים פירות, ציוד נעליים וכל הבא ליד כדיי להרגיז אותנו. שברו את הפנס בגדר חדרו דרך הגדר, הגיעו לחדר האוכל גנבו את ערימת התקליטים שהייתה שם וכל 20-30 מטרים שברו תקליט עד לפרצה ממנה נכנסו. זה הרגיז אותנו ואז התחלנו לארוב להם מחוץ למשק זה כמובן הפחית משמעותית את החדירות והגניבות.

העשרה

אליאנס: "כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית – Alliance Israélite Universelle – "אליאנס") הוא ארגון תרבותי יהודי הפועל במספר ארצות. מקום מושב ההנהלה העולמית היה בתחילה ונשאר עד היום בפריז".

תקומה: "תקומה הוא מושב דתי במערב הנגב הצפוני, מצפון־מערב לנתיבות, המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. המושב שוכן בתחומי במועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוקם בלילה שבין ה־5 ל־6 באוקטובר 1946 במסגרת מבצע הקמת 11 הנקודות. הוא הוקם כקיבוץ[דרוש מקור], ומיקומו היה במרחק כמה קילומטרים ממיקומו הנוכחי, בשדות חוות יזרעם, מול קיבוץ בארי. בתחילה נקרא היישוב סומרה אך כבר לאחר מספר ימים ניתן לו השם הזמני, שהיה לקבוע, "תקומה"‏. מתיישביו הראשונים היו עולים ניצולי שואה ממזרח אירופה יוצאי הפלוגה הדתית בבת גלים. בתאריך 30 במאי 1949, לאחר מספר היתקלויות עם הערבים באזור, עברו תושבי תקומה אל אזור אדמות הכפר הערבי אל מוח'רקה, שתושביו גורשו על ידי כוחות של חטיבת הנגב‏

נתיב המולדת – בית הגדי: "בֵּית הַגַּדִּי הוא מושב דתי בנגב הצפון־מערבי, מזרחית לעיר נתיבות. היישוב נוסד בח' בכסלו ה'תש"י (29 בנובמבר 1951). שייך למועצה אזורית שדות נגב. המושב נוסד בשנת 29 בנובמבר 1949‏ על ידי קבוצת צעירים בוגרי הסקטור הדתי בבית הספר החקלאי מקוה ישראל, ברובם חברי תנועת בני עקיבא…התארגנו במסגרת איגוד מושבי הפועל המזרחי. הם עלו לקרקע כ-4 ק"מ מזרחית לכביש עזה – באר שבע והמושב קיבל את השם "נתיב המולדת"…בשנת 1954 הוקמה מול מושב פדויים תחנת טרקטורים נוספת‏, שונה שם המושב ל"בית הגדי", והפך ממושב שיתופי למושב עובדים". ויקיפדיה

תשע"ה

מילון

אליאנס - כל ישראל חברים
כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית - Alliance Isra?lite Universelle - "אליאנס") הוא ארגון תרבותי יהודי הפועל במספר ארצות. מקום מושב ההנהלה העולמית היה בתחילה ונשאר עד היום בפריז.

תקומה
תקומה הוא מושב דתי במערב הנגב הצפוני, מצפון־מערב לנתיבות, המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. המושב שוכן בתחומי במועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוקם בלילה שבין ה־5 ל־6 באוקטובר 1946 במסגרת מבצע הקמת 11 הנקודות. הוא הוקם כקיבוץ[דרוש מקור], ומיקומו היה במרחק כמה קילומטרים ממיקומו הנוכחי, בשדות חוות יזרעם, מול קיבוץ בארי. בתחילה נקרא היישוב סומרה אך כבר לאחר מספר ימים ניתן לו השם הזמני, שהיה לקבוע, "תקומה"‏[1]. מתיישביו הראשונים היו עולים ניצולי שואה ממזרח אירופה יוצאי הפלוגה הדתית בבת גלים. בתאריך 30 במאי 1949, לאחר מספר היתקלויות עם הערבים באזור, עברו תושבי תקומה אל אזור אדמות הכפר הערבי אל מוח'רקה, שתושביו גורשו על ידי כוחות של חטיבת הנגב‏

ציטוטים

” איתרנו שטח שהסוכנות הסכימה לתת אישור וקראו לו "נתיב המולדת"“