מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתל אביב של ראשית המדינה

"דורון "-מזכרת לילדי ישראל -מפריחי השממה
סבתא יהודית עם הוריה בהגיעם לארץ ישראל
על קיבוץ גלויות בשכונה אחת שבה למדו כולם לחיות יחד בארץ ישראל וכיצד ילדי ישראל תרמו לגאולת האדמה בתרומה לקרן הקיימת לישראל

שמי יהודית איטה. נולדתי בגרמניה בעיר אלפינגן בשנת 1948 שבוע לפני קום המדינה. אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל בשנת 1949 באניית נוסעים בשם  נגבה והגענו לעיר תל אביב. גרנו בשכונת מנשיה ולמדתי בבית ספר לבנות יחיאלי (היום המבנה נקרא בית סוזן דלל- משכן לאומנויות).

כשהיינו בתל אביב נולדה לי אחות. גרנו בבית שננטש על ידי הערבים לאחר קום המדינה כשפרצה מלחמת העצמאות. מבנה הבית כלל ארבעה חדרים שנפתחים לחצר סגורה. בשני חדרים גרה משפחה יהודית שעלתה לארץ מאוזבקיסטן, ולה 3 ילדים. בשני החדרים האחרים גרה משפחתנו. מקלחת  ושירותים היו משותפים לשתי המשפחות וממוקמים בחצר המשותפת. לא הייתה אסלה אלא בור ברצפה וברז מים. המקלחת הייתה צינור מים קרים לצד השירותים. כדי להתרחץ במים חמים, חיממנו בתוך סיר גדול מים על גבי פרימוס, את המים החמים שפכו לגיגית מתכת, בה התרחצה כל המשפחה. לא היו סבונים ריחניים, לכן התרחצה כל המשפחה בסבון כביסה.

החיים התל אביב של ראשית המדינה היו פשוטים. להורים לא היה כסף לרכוש עבור הילדים משחקים וצעצועים לכן השתמשנו בכל מה שמצאנו בטבע. אספנו חמש אבנים חלקות ושיחקנו במשחק "חמש אבנים". לקחנו חבל כביסה ושיחקנו בקפיצות חבל. לקחנו גומי של תחתונים ושחקנו ב"סבתא סורגת". שיחקנו בקלאס, תופסת, כדרים באים, מחבואים, דג מלוח, שלום אדוני המלך, טלפון שבור. רוב שעות היום היינו ברחוב כי אבא ואימא היו עסוקים והגענו הביתה רק לאכול ולישון.

את השפה העברית למדתי בגן הילדים. אבא שלי ידע את השפה העברית כי למד בפולין ב"חדר" (מקום לימוד של ילדים יהודים מגיל שלוש), את ספר התורה. המורה היה הרב של הקהילה. אני  למדתי עברית מהגננת בגן ואחר כך בבית הספר. אימא שלי שידעה רק פולנית ויידיש, למדה עברית באמצעות עיתון שחילקו לבתי העולים החדשים פעם בשבוע. בכל עיתון היו מילים ומשפטים בכתב ובניקוד. כמעט לא היו חנויות לקניית אוכל, לכן הלכנו ל "שוק הכרמל" שהיה קרוב לביתנו. אמי קנתה שם ירקות ופירות ואצל הקצב קנתה מעט בשר, רק לימי שישי ושבת. דגים קנתה אמי רק לשבת בחנות שבה הייתה מין בריכה קטנה בה שטו דגי קרפיונים חיים. היא הצביעה על הקרפיון שבחרה והמוכר דג אותו בעזרת רשת. אימא שלי הביאה אותו הביתה, שמה אותו בגיגית עם מים ולקראת הארוחה הכינה קציצות מהדג ("גפילטע פיש").

אני כילדה מאוד אהבתי להתהלך עם אמי בשוק בגלל שפע הצבעים והריחות וקולות המוכרים שהכריזו בשירה על טיב מרכולתם. ליד הבית ברחוב הייתה מכולת בה יכולנו לקנות כיכר לחם או חצי כיכר, מעט גבינה לבנה לפי משקל, בקבוק חלב וממתקים. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה הייתה בארץ תקופת "צנע". היה חוסר במזון והממשלה חילקה לכל משפחה תלושים לקניית מוצרי מזון בסיסיים כמו: סוכר, מלח, שמן, קמח, אורז, חלב ועוד.

כילדה מאוד רציתי חיית מחמד. פעם בלכתי עם אמי לשוק ראיתי רוכל ולידו ארגז מלא אפרוחים קטנטנים וצהובים. אמי הסכימה לקנות לי אפרוח אותו גידלתי בחצר הפנימית בבית והאכלתי אותו פירורי לחם והכנתי לו קערית מים. לצערי הוא לא חי הרבה זמן, וכך חלום חיית המחמד שלי נגוז .

בשכונה בה גרתי גרו חברות בנות כיתתי, כולן ילדות של עולים חדשים שאחרי שעות הלימודים התאספנו ברחוב ושחקנו במשחקים שילדות אהבו לשחק כמו "חמש אבנים", "קלאס" ועוד. היה קושי לארח אחת את השנייה או לישון אחת אצל השנייה כי הדירות היו מאוד קטנות ולפעמים כל המשפחה ישנה בחדר אחד.

מאחר שלא היה שפע כסף להורים קיבלתי לעיתים מספר פרוטות לקנות מסטיק או סוכריה על מקל. פעמיים בשבוע עבר ברחוב בו גרתי מוכר גושי קרח אותם הוא נשא על גבי עגלה פתוחה רתומה לסוס. הוא היה מודיע על הגעתו באמצעות פעמון בו צלצל. כל ילדי הרחוב רצו אחרי העגלה ולקחו משבבי הקרח שנפלו בזמן שחתך את הגושים לחלקים כדי למכור אותם לאנשים ששמו אותם בתא העליון של המקררים הביתיים שהיו אז (לא היו עדיין מקפיאים או פריז'ידרים של היום). כל יומיים נמסו גושי הקרח וצריך היה לקנות חדשים. אלה היו הקרטיבים של פעם.

היה לנו בבית רדיו גדול שהשמיע לנו מוסיקה. לילדים מבית עשיר היה גם מכשיר פטפון או גרמופון ותקליטים. הקשיבו למוסיקה בשעות הפנאי ובעיקר בקיץ נהגנו ללכת לים יחד עם כל המשפחה. חנויות לבגדים היו מעטות והבגדים היו יקרים לכן  אימא שלי תפרה לנו בגדים בעצמה. היא ידעה לתפור כי היא באה ממשפחה של חייטי כובעים ("כובענים"). הייתה לה מכונת תפירה שהביאה עת עלתה לארץ ובעזרתה תפרה בגדים לאחותי ולי. הכיף הגדול ביותר היה כשאימי תפרה לנו תחפושות לפורים על פי בקשתנו, כי באותה תקופה לא היו תחפושות לקניה וגם לא היה מספיק כסף. לצורך תפירת התחפושות הלכתי עם אימי לרחוב "נחלת בנימין" בתל אביב בו היו חנויות בדים בשפע ,ושם בחרנו בדים וקישוטים לתפירה.

אירוע מיוחד במינו היה מצעד ה"עדלאידע" שהתקיים ברחוב אלנבי בתל אביב (אלנבי היה מצביא בריטי בארץ). יצאנו כל המשפחות מוקדם בבוקר לתפוס מקום על המדרכות כדי לראות את תחפושות הענק שנבנו לצורך המצעד ולשמוע את שירי פורים שנוגנו על ידי תזמורות של ילדים ונוער שצעדו לאורך המסלול. אפילו את הבובה הראשונה שלי אימי תפרה וגם תפרה לה בגדים שאוכל להחליף לה.

חגים

היינו מאוד דתיים וחגגנו את החגים על פי המנהגים הדתיים שהורי חונכו עליהם בפולין. גרנו כל המשפחה מצד אימי באותה שכונה כך שיכולנו לחגוג כל הדודים הדודות ובני הדודים ביחד.

ביום כיפור: נהגנו לצום, הילדים צמו מגיל 12. לא הדלקנו חשמל, ודלקו בבית רק נרות נשמה לזכר בני המשפחה שנספו בשואה. הלכתי עם אחותי ובני דודיי לבית הכנסת. ביום הכיפורים בתפילת "תשליך" הצטרפנו למבוגרים שהלכו לים ושם השליכו לים את כל מה שהיה להם בכיסים, מה שסימל השלכת כל החטאים.

שמחת תורה: מאוד אהבתי את חגיגות שמחת תורה. הורי קנו לי ולאחותי דגלים צבעוניים עליהם מצוירים לוחות הברית. בראש השנה נהגו אז לשלוח שנות טובות  איגרות ברכה ואיחולים לשנה טובה ובריאה ופרנסה. כל הילדים נהגו לאסוף את "השנות טובות" שקיבלו, הדבקנו אותם במחברת ונהגנו לאסוף אותם במשך שנים. חבל לי שהמנהג הזה לא קיים יותר ומחליפים אותו הודעות אס אמ אס או מיילים או ווצאפ.

בחנוכה: חגגנו מידי ערב טקס הדלקת נרות בביתה של סבתא, אם אימי, הסבתא היחידה שזכיתי להכיר כי הסבתא השנייה ושני הסבים נפטרו ונספו בפולין. היינו 13 בני דודים וכל אחד הביא חנוכייה, הדלקנו ושרנו יחד. סבתא והדודות נהגו להכין לביבות תפוחי אדמה וסופגניות. (באותם ימים כמובן לא היו סופגניות לקניה עם תוספות. היה עוד מנהג שאני ובני דודי מאוד אהבנו והוא קבלת דמי חנוכה מהמבוגרים. סבתא קנתה ארנקים לכל הנכדים בהם שמרנו את הכסף.

בפסח: בכל שנה חגגנו את ליל הסדר בביתם של סבתא שלי שגרה עם דודה אחת שלי. ליל הסדר נערך לפי כל הכללים המקובלים אצל הדתיים.

יום העצמאות: חגיגות יום העצמאות היו המרגשות ביותר עבור הורי שהגיעו מפולין שלא הייתה מדינתם ופגשו בפעם הראשונה חיילים יהודים שחוגגים הקמת מדינה יהודית.

נטיעת עצים בט"ו בשבט: כשהייתי ילדה בבית הספר העממי היה מנהג של התרמה בימי שישי לקופסא של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). הורי נהגו לתת לי מספר פרוטות אותן הייתי מכניסה לקופה ומה שהיה מצטבר בה היה נתרם לקק"ל לצורך רכישת אדמות (גאולת אדמות) מידי הערבים וגם לנטיעת עצים לייעור הארץ. נשארה לי מזכרת, תעודה שנקראת "דורון לתלמיד בישראל" (דורון=מתנה, שי)שניתנה לכל ילד שנטע עץ באדמת ישראל. היה שיר שדבר על החשיבות של הפרחת השממה ונטיעת עצים שיר זה שרנו בכיתה:

אספר לך הילדה וגם לך הילד איך בארץ ישראל אדמה נגאלת

דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב כך נפדה אדמת העם מצפון עד נגב.

ט"ו בשבט היה חג מיוחד במינו, חג ציוני שכולו ערכים של אהבת הארץ וגאולת אדמותיה. בט"ו בשבט לקחו את ילדי בית-הספר לשטח פתוח וכל ילד קיבל שתיל של עץ ונטע אותו כדי שכל ילדי ישראל יהיו שותפים למאמץ הלאומי להלביש את המולדת בשמלה ירוקה של עצים. אני יודעת שהיום קיים העץ שאני נטעתי. יש לי גם פנקס קטן וכחול שנקרא : דורון והוא מאשר כי אני שתלתי עץ בארץ ישראל אני שומרת את הפנקס הזה כי הוא מזכיר לי את ילדותי ואת הקשר שלי עם הארץ שלי.

שכונת הילדות 

בשכונת ילדותי, שכונת מנשייה בתל אביב יישבה הסוכנות היהודית משפחות עולים שהגיעו אחרי קום המדינה מכל רחבי העולם. כל עלייה (מעיראק, רוסיה, פולין, אוזבקיסטן ועוד) הביאה איתה את מנהגיה, את הלבוש שלה, את המאכלים שלה, דבר שיצר צבעוניות גדולה.  את חצר הבית שלנו חלקנו עם משפחה שהגיעה מבוכרה שבאוזבקיסטן. השכנה טובה נהגה לעטוף את ראשה במטפחות צבעוניות ומקושטות, נהגה לענוד תכשיטים מרובים שהביאה מאוזבקיסטן, לבשה שמלות ארוכות צבעוניות. גם בעלה יהודה חבש כיפות גדולות צבעוניות בהן שזורים חוטי כסף וזהב. השכנה טובה פרשה על רצפת המרפסת המשותפת סדינים עליהם פיזרה מיני ירקות לייבוש, על קירות המרפסת תלתה שרשראות של בצלים, שומים, תירסים, והמרפסת שלנו נראתה כמו גינה בוטנית. בעונת האבטיחים והמלונים נהגו שכנינו יהודה וטובה לקנות כמעט את כל תכולת האבטיחים והמלונים שהביא הרוכל על גבי עגלה וסוס. את האבטיחים והמלונים אפסנו מתחת למיטות שהיו "מיטות סוכנות" שסיפקה הסוכנות היהודית (מיטות מתכת שעומדות על רגלי מתכת דקות.

כשאני נזכרת בילדותי המיוחדת בתל אביב של ראשית המדינה אני זוכרת את הצבעוניות את הריחות ובעיקר את הפשטות של החיים ואת האהבה הגדולה לארץ ישראל .

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

דורון
פנקס של הקרן הקיימת לישראל שניתן לתלמידי ישראל ששתלו שתילים בט"ו בשבט כדי להפריח את השממה

מיטת סוכנות
מיטות ברזל פשוטות שסופקו לעולים החדשים בהגיעם לארץ ישראל

ציטוטים

”לא היה כסף לצעצועים אז שחקנו בדברים שמצאנו בטבע “