מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו, בעיר מידלת אשר יושבת במרכז מרוקו בהרי האטלס הגבוהים.

מידלת היא עיר קטנה עם מעינות מתוקים, שלג בחורפים והרבה ירק. הקיץ היה יחסית קריר ונעים. הרבה מאד צרפתים באו לנפוש אצלינו בקיץ. בבית קיימנו חיי יהדות מלאים, כשרות, בית כנסת, אף אחד לא הפריע לנו לעשות זאת. בתקופה הזאת שלטו הצרפתים הכל היה רגוע. למדתי בבית ספר אליאנס, למדנו את כל המקצועות בצרפתית, היו לנו שיעורי עברית ובכיתות הגבוהות יותר למדנו ערבית. כך, כשהגעתי לארץ ידעתי עברית טוב.

בשנת 1955 מרוקו קיבלה עצמאות, הצרפתים נאלצו לעזוב והמלך חזר. אז התחילו כל מיני פוגרומים ואנחנו פחדנו לחיינו. כל פעם שאנשי הסוכנות היהודית הגיעו לעיר לרשום מי רוצה לעלות, כמובן שאנחנו נרשמנו כל פעם. אך כל פעם מחדש המציאו לנו תירוץ אחר. כשקיבלנו את ההודעה שאנחנו יכולים להתחיל להתכונן אספנו את כל הרכוש שלנו ופשוט יצאנו מבלי למכור את הדירה, כדי שאף אחד לא ידע שאנחנו עוזבים את העיר. כששאלו אותנו למה אנחנו עם מזוודות ענינו שאנחנו יוצאים לחופשה. איש הסוכנות אמר לנו שאסור לצאת כרגע כי מסוכן. שהינו אצל משפחה שלושה חודשים עד שיום אחד קיבלנו את האישור לצאת. לקחנו את המזוודות ויצאנו אל העיר הראשונה בספרד שגובלת עם מרוקו מליליה. בכל מקום חיכה לנו איש סוכנות שכיוון אותנו לאן ללכת. אחרי 24 שעות במליליה עשינו הפלגת לילה למלגה. משם לקחו אותנו למחנה עולים בגיברלטר.

כעבור כמה ימים עוד הפלגה למרסי שבצרפת. שם חיכינו חודש ימים. במרסי  פגשנו יהודים מכל קצוות העולם. קיבלנו ארוחות מסודרות לפי מספר הנפשות. לאחר כחודש עלינו לארץ באניית מסע מחרידה. הגענו לחיפה ואני נשארתי בחיפה מאז עד עכשיו. ההתאקלמות שלי הייתה ממש מהירה בגלל שאני כבר ידעתי את השפה העברית עוד ממרוקו ולאחר שלושה חודשים כבר ידעתי עברית שוטפת.

בגיל 17 הכרתי את החבר שהפך לבעלי והתחתנו. בשנת 1960 התחתנתי. כשקיבלתי את הצו הראשון כבר הייתי בהריון אז לא התגייסתי.  יש לי שלושה בנים, בת אחת ואחד עשר נכדים, ונינה אחת.

הזוית האישית

יפה: מאוד נהניתי לספר את הסיפור שלי ולשמר אותו ולתעד אותו לדורות הבאים.

רועי: מאוד נהניתי לתעד את הסיפור של סבתא יפה ולשמוע את מה שעבר עליה בזמן העלייה לישראל.