מאגר סיפורי מורשת

מזל חיימי נולדה בשנת 1939 בצנעא שבתימן לבית משפחת חראזי. מזל עלתה לישראל בשנת 1949.

רקע – יהודי צנעא

"יהודים התגוררו בעיר כבר בתחילת המאה ה-4 וייתכן שאף לפני כן. צנעא הייתה מרכז יהודי בתקופת שלטונה של ממלכת חמיר, והיהדות הייתה דתם של מלכיה….יהודי צנעא היו בעיקר אמנים ובעלי מלאכה, אך רבים עסקו במסחר. כרבע עד שליש מהם נחשבו אמידים במונחים המקומיים, וחלקם היו בעלי ממון והחזיקו בבעלותם רכוש לא רק ברובע היהודי, אלא ברחבי העיר ומחוץ לה…" (ויקיפדיה)

מזל מספרת:

"נולדתי בשנת 1939, אמי ז"ל סיפרה לי שזה היה בהדלקת נר שני של חנוכה. את אימי השיאו בגיל מאוד צעיר לאבי. הם גרו בכפר קטן ליד צנעא. אבי עסק בקבלה והיה סופר סת"ם. הוא היה אז מבוגר מאוד וסבא לילדים ונכדים. אבי נפטר מזקנה, כשאימי הייתה בהריון ממנו, כך שלא הכרתי את אבי, נולדתי אחרי מותו והייתי בת יחידה לאימי. עם מותו של אבי, חזרה אימי בהריון לבית הוריה לצנעא ואני נולדתי בצנעא. כשנולדתי קראו לי בשם "טורקיה".

אימי נתנה הבטחה לאבי הזקן עוד בחייו שהיא תקיים את בקשתו ותגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. היא אמרה לו: "אני מבטיחה להגיע לארץ ישראל עם מה שיש לי בבטן". כך החל המסע שלנו מצנעא לארץ ישראל. הן יצאו לדרך – אימי, סבתי ודודה יונה, האחות הקטנה של אימי והתחילו ללכת ברגל. זו הייתה תקופה ארוכה של נדודים ותלאות בדרך מצנעא לעדן.

בעדן הכירה אימי, שהייתה אלמנה עם ילדה קטנה, אני, את בעלה השני ממשפחת בנין הידועה ובנין הפך לאבי החורג. אבי החורג היה ממשפחת בנין המכובדת בעלת אמצעים, הוא עסק ביבוא ויצוא בעדן, אחיו היה שגריר של הסוכנות היהודית.

כשאמי נישאה לבן משפחת בנין – האב ביקש מאימי, בחג שמחת תורה, לקרוא לי על שם אמו "מזל" ולא להישאר בשם "טורקיה".

בעדן שנת 1943 סבתי, דודה יונה, אמי ואני

פרק יפה זה בחיי עם אבי החורג הסתיים כשהייתי בת חמש בערך, אבי החורג נרצח ע"י פורעים במהומות ובפוגרומים שנעשו ביהודי עדן. זו הייתה הטראומה הקשה ביותר בימי חיי. אני זוכרת היטב את היום, חזרתי יחד עם אימי מבית הספר, אימי באה לקחת אותי כשפרצה שם שריפה, בית הספר הוצת ע"י הפורעים ועלה באש. המהומות, שריפות, היו מכל עבר, רצנו הביתה ואימי סיפרה לאבי על השריפות בחוץ. אני ישבתי על נדנדה בסלון הבית, נדנדה שהייתה לי מאז הייתי תינוקת. ראיתי את אימי נכנסת למטבח ואבי ישב בסלון וקרא בעיתון על המהומות. שני פורעים, מפלצות נכנסו דרך החלון הרחב, זינקו לחדר תפסו את אבי ובאיומים לקחו ממנו את קוד הכספת. כפי שספרתי היינו משפחה מאוד אמידה. ראיתי אותם מוציאים הכל מן ה"תזורי" – כספת ומעבירים הכל לשק, את כל הכסף, תכשיטים, זהב כל מה שהיה שם. ראיתי את אימי מציצה מבעד לוילון של המטבח. היא נשארה במטבח מהפחד. כשסיימו לרוקן את הכספת, הניחו את ראשו של אבי על השולחן ועם גרזן ערפו את ראשו…ואני הילדה, צופה מן הנדנדה בכל האירוע המזעזע. כל התקרה והקירות נצבעו בדמו של אבי זה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

אמא יצאה מהמטבח, משכה אותי והלבישה עלי ועליה רעלה וסמרטוטים, היא פחדה שיתפסו אותי, גם על גופי היו שרשראות וצמידי זהב. כך ברחנו שתינו לרחוב לכיוון הבית של סבתי ודודה יונה. הבית היה קרוב וראינו את סבתא יושבת על המדרגות עם שמיכת צמר עיזים. אני עדיין שומרת על שמיכת צמר עיזים זו שנשארה לי למזכרת מסבתי.

שוב יצאנו לדרך נדודים מפחת הפורעים שבעדן, יצאנו אני אמא, סבתא לכיוון מדבר סהרה לכיוון חאשד. שבועות של הליכה ולא לבדנו. רבים מיהודי עדן ברחו מפחד הפוגרומים, אנשים היו פצועים, חבולים וחולים וכולם במנוסה לכיוון חאשד. כך הגענו למחנה גאולה.

מחנה גאולה

מחנה גאולה – בחאשד, מחנה עולים ליד שייך עותמאן שבמדבר עדן שהבריטים בנו בימי מלחמת העולם השנייה. את המחנה הצבאי שכר ארגון הג'וינט והוא עבר הסבה למחנה עולים שנקרא מחנה גאולה.

כל היהודים שברחו מעדן התמקמו בחלקת מדבר זו שנקראה "מחנה גאולה" שם חיינו והמתנו לעלייה לארץ ישראל. שלוש שנים בערך היינו במחנה זה. הסוכנות והג'ויינט העבירו את הילדים באניות בעליית הנוער וגם אני נשלחתי בעלייה זו. הייתי כבר על האנייה כשאימי על החוף בכתה והשתוללה ולא הסכימה להפרד ממני, היא לא הסכימה שאשלח לבד לארץ וכך הוחזרתי בסירה חזרה אל החוף.

לאימי הובהר שלארץ ישראל עולים רק זוגות נשואים. אלמנות וגרושות לא עולות לארץ וכך נאלצה אימי להנשא בפעם השלישית כדי שתוכל לזכות בעלייה לארץ. אימי התחתנה בפעם השלישית עם בחור רווק במחנה גאולה וכבר הייתה בהריון כשהיגיע תורנו כמשפחה לטוס לארץ. עלינו על המטוס השני שיצא ממחנה גאולה לארץ ישראל. אמא שהייתה בהריון נשאה שק עם כל רכושה וחפציה, הדיילת שלא אשכח את שמה, כרמלה, אמרה לאימי שזה כבד ולקחה ממנה את כל חפציה. אימי בכתה והתרגשה מאוד מגזלת רכושה דבר שגרם כנראה להפלה ולאיבוד העובר בבטנה.

הענו ארצה בשנת 1949, אימי קיימה את הנדר וההבטחה שנתנה לאבי, בעלה הראשון שאותו לא הכרתי, נולדתי אחרי מותו. היא הבטיחה לו שתגיע לארץ ישראל וכך עשתה, אחרי עשר שנות נדודים ותלאות הגענו לישראל כשאני ילדה בת עשר והועברנו למחנה עתלית, גרנו שם כמה משפחות בצריף אחד. במחנה עתלית  שהיינו כשנה. המשך סיפורי על ההסתגלות והחיים בארץ אמשיך ואספר בסיפור הבא.

מזל חיימי – תמונה צולמה בשנת 1982

מזל מספרת שתמונה זו צולמה בשנת 1982, כשהייתה בגיל 43, היא נסעה לראשונה לחו"ל כחלק מהמשלחת שליוותה את קבוצת נערים ונערות לגרמניה בחילופי משלחות.

הזוית האישית

תאיר: היה מעניין מרתק וחשוב נהנינו מאוד לעבוד יחד ולהכיר אחת את השנייה. אני למדתי מילים בתימנית: המשפחה שלי-אהלי.

אני רוצה לאחל למזל בריאות שמחה, נחת וברכה ושנמשיך להיפגש ולבלות ביחד במסגרת החיים.

מזל: אני מאחלת לתאיר ברכה והצלחה בכל אשר תפני.

ניתן לקרוא עוד על קהילת יהודי תימן במאגרי המידע של בית התפוצות