מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חזרה בזמן – משואה לתקומה

סבתא פרח והנכדה גילי
התמונה של הורי במחנה העקורים בדגנדורף
מימוש עצמי וסביבתי בתוך מדינה מתפתחת

במפגש הבין דורי נפגשנו ילדים, נכדים, סבים וסבתות. מטרת המפגשים היא לקרב בין העולמות של הילדים והמבוגרים ולהפך. אנחנו הסבים והסבתות רוצים לספר לכם על התקופה שאנחנו היינו ילדים, בכדי שתכירו יותר טוב אותנו ואת המורשת שלנו.

אני פרח רוטנשטרייך (לשעבר בלומה פרומר) סבתא של גילי שני מביה"ס בארי בראשל"צ, כיתה ד' 3 ענבר.

נולדתי בשנת 1947 במחנה עקורים (מחנה עקורים הינו מקום שאספו את היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה מכל מקום באירופה לפני העלתם לארץ ישראל). הורי מאשה (פלדמן) ומרדכי (פרומר) נולדו בפולין היו בני 17 ו- 20 כשפרצה המלחמה. הם מצאו את עצמם בורחים, אמי עם משפחתה הגרעינית, הוריה וארבעת אחיה מפולין לסיביר שברוסיה. אבי בתקופה זו כבר היה לבד וכל משפחתו, אביו וששת אחיו נעלמו באחד השילוחים, הוא לא ידע לאן. הוא הגיע לסיביר שברוסיה. בסיביר נפגשו אבי ואמי. אבי היה פועל אחראי מול השלטון הרוסי על חלוקת מזון לפועלים במסעדת מפעל יצרני. אמי היתה אחראית על חלוקת תלושי המזון לעובדים של המפעל. ככה אמי ואבי הכירו אחד את השני. אבי שהיה לבד חיפש קירבה למשפחה ומצא זאת אצל אמי שהייתה בסיביר עם משפחתה.

בשנת 1944 אבי ואמי נישאו ומצאו בקושי רב מקום דחוק לגור בו. בשנת 1945 נולד אחי. באותה שנה הסתיימה מלחמת העולם השנייה. שליחים של הג'וינט, הסוכנות היהודית, בית"ר, ההגנה ועוד חיפשו יהודים בכל מקום על מנת לרכזם ולהעלותם לארץ ישראל. משימת איסוף היהודים הייתה קשה ביותר גם אחרי המלחמה. היהודים המשיכו להרדף וחיו בפחד שמא יבולע להם. הורי נאספו מסיביר על ידי שליח מטעם הסוכנות היהודית, כשהמטרה היא להגיע למקום בטוח שממנו אפשר יהיה לעלות לארץ ישראל. הדרך הייתה קשה מאוד כי הם הלכו רק בלילות בגלל שעדיין היתה סכנה לחייהם. בסופו של מסע הם הגיעו למחנה עקורים בדגנדורף שבגרמניה שהיה בשליטת האמריקאים. שם נקלטו על ידי הג'וינט. הג'וינט הינו ארגון יהודי אמריקאי שמטרתו היתה לעזור לפליטים יהודים. הורי עם אחי ואיתי, שנולדתי שם, שהינו במחנה כשלוש שנים. בזמן הזה הם הועסקו בכל מיני עבודות. במחנה התקיימו חיי קהילה על כל גווניה על מנת להכשירם לעלייה לארץ.

באפריל 1949, כשאני הייתי בת שנתיים העבירו את המשפחה שלי עם חלק ממשפחת אמי לנמל מרסיי שבצרפת ושם עלינו על אניית מעפילים בשם "תיאודור הרצל" והפלגנו לארץ ישראל.

האנייה הגיעה לנמל חיפה. מהנמל היינו אמורים להגיע לאחת מהמעברות שהוקמו באותה תקופה לצורך קליטת העולים החדשים שהגיעו אז לארץ. (מעברה מהיא? מחנה מעבר שהיה בנוי מאהלים). דודתי (אחות אמי הגדולה) עלתה לארץ זמן מה לפני שמשפחתינו הגיע לארץ וגרו בבית מאבן בעיר רחובות והם אלו שקלטו אותנו קליטה ראשונה. בתקופה זו אבי יצא לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות מבוקר עד ערב, על מנת לחסוך כסף לקיום ולקניית בית משלנו. כשנוצרה הזדמנות, הורי קנו בית בשיכון המזרח שבראשון לציון. בית של חדר אחד, מטבחון קטן ושרותים. גרנו בבית זה ארבע נפשות. בשנת 1953 נולדה אחותי הקטנה.

עם השנים אבי שהיה אדם מאוד חרוץ, נחוש ויצירתי למד בכל העבודות שעבד בהם את רזי המקצועות והחליט להיות עצמאי בתור מסגר (מסגר הינו בעל מקצוע שעוסק בעבודות ברזל). הוא פתח בית מלאכה בחצר הבית כשאמי מסייעת בידו. עם הזמן נוצרה הזדמנות לרכישת מבנה לא רחוק מהבית והורי העבירו את המסגריה לשם. שיכון המזרח יושב בעולים מכל קצוות העולם כמו תימן, צפון אפריקה, אירופה, בקיצור קיבוץ גלויות. עם הזמן השתפר מצבינו הכלכלי ואיפשר להורי להרחיב את הבית בו גרנו. באותן תקופה נפתחו גנים, בתי ספר, מועדונים, צרכניות (חנויות לממכר אוכל וכלי בית ועוד). אותי רשמו לגן ילדים ואח"כ המשכתי לבית ספר יסודי בשם "רמז"  שהיה בנוי ברובו מצריפים. כשסיימתי את בית הספר היסודי המשכתי את לימודי בתיכון "הראלי" בעיר ראשון לציון. עם סיומי את התיכון בשנת 1965 התגייסתי לצבא.

את הסיפור הזה אני כותבת בערב יום הזכרון של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. בעם ישראל יש הרבה מחלוקות על כל מיני נושאים. אך מה שנוגע לצה"ל יש אחדות בעם ללא היסוס. נושא זה הפך בעם ישראל קדוש ביותר. חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה נהרגו על הגנת המולדת בכדי שכולנו נוכל לחיות בשקט ובבטחון במדינה ישראל.

השנה נחגוג 72 שנה להקמת המדינה. כל הסבים והסבתות הם פחות או יותר בגיל המדינה ומכירים גם מציאות של ספורים ואולי גם חיים לפני היות מדינת ישראל. אנחנו מאוד שמחים שיש לנו מדינה. הילדים שלנו, שהם הוריכם, כבר כמעט כולם נולדו כשמדינת ישראל כבר הייתה קיימת והנכדים שלנו שזה אתם נולדתם למציאות שארץ ישראל תמיד הייתה פה. אבל צריך לדעת ולזכור שהיו גם ימים וזמנים אחרים.

לפני קום המדינה, היו היהודים מפוזרים בכל העולם, חיי היהודים בעולם אף פעם לא היו טובים. מאז ומעולם היתה אנטישמיות (שינאת יהודים) תמיד רדפו את היהודים והתנכלו להם והאשימו אותם בכל הצרות שהגיעו לעולם. למה שנאו את היהודים? זה סיפור בפני עצמו.

תמיד  ניסו והצליחו לדחוק את היהודים לתחומי מושב (לא נתנו להם לגור איפה שהם רצו). הקצו להם שטחי מחיה שהיה קשה לגור שם. אי אפשר היה להתקיים במקומות האלה גם מבחינת מזג האוויר וגם כי המקומות היו נדחים ולא הייתה אפשרות למצוא מקומות עבודה בכדי שיוכלו להתקיים. היהודים היו ברובם עניים מאוד והיו גם הרבה שהגיעו לחרפת רעב.

אך היהודים לא ישבו בחיבוק ידיים והם חיפשו דרכים לחיות והתחילו לעסוק במסחר כי יכלו לעשות זאת בסתר וזה איפשר להם להתקיים בדוחק ולא למות מרעב. הייתה גם עזרה הדדית שזה: אם היו אנשים שיותר הצליחו והיה להם יותר כסף הם תמכו בעניים שלא היה להם. הרעיונות איך להרחיב את פרנסתם עלו להם מכורח הנסיבות ומקורות הפרנסה התרחבו. המסחר התרחב לעוד תעשיות כמו לדוגמה, קנו ומכרו בדים וכשהיו בדים החלו לתפור מהם בגדים כך שהיו צריכים חייטים ותופרות. היו צריכים למכור את הבגדים שנתפרו אז נפתחו חנויות, אנשים למדו לתקן נעליים ונהיו סנדלרים, אנשים קנו ומכרו את מה שיצרו.

היתה גם תרבות. היו סופרים שנפגשו וכתבו ספרים על הווי היהודים בעיירה, על הדמויות של האנשים שחיו באותו כפר. היתה גם הגירה (מעבר מארץ לארץ) בכדי לנסות ולהטיב תנאי מחייה. למפגשים של הסופרים הצטרפו אנשים עם רעיונות ודעות שחיפשו דרך איך להיטיב עם עצמם ועם היהודים שהיו בני עמם. חיפשו דרך איך לאחד את העם וחיפשו דרך לפעול להקמת בית ליהודים שממנו לא יגרשו אותם עוד. הרבה מהמפגשים האלו היו במחתרת כי לא איפשרו ליהודים להתאגד ולהחליט החלטות שהם לא מתיישרים עם השלטון. בין הפעילים היהודים נוצרו קשרים עם פעילים במדינות אחרות שבהם חיו היהודים שהיו באותו מצב.

אבל, המדינה לא קמה כל כך מהר, היו הרבה מכשולים והיו גם הרבה יהודים שהצליחו להשתלב בחיי הארצות שבהם גרו, וגם הצליחו לעשות עסקים טובים והיה להם חבל לעזוב מאחוריהם את מה שהם בנו ולעלות לארץ שאין בה כלום. ארץ ישראל לפני שנת 1948 שנת הקמת המדינה היתה שוממה ולא מפותחת וגרו בה מעט תושבים.

בחודש אוגוסט שנת 1897 לפני 123 שנים התכנסו פעילים של התנועה הציונית (זו התנועה שתכננה להקים מדינה יהודית בא"י) בעיר בזל שבשוויץ כשיוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל. המסר העיקרי שעבר בקיום הקונגרס הוא "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת" הרצל בנאומו בקונגרס אמר בין השאר "רוצים אנו להניח אבן פינה  לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי" באותו קונגרס בבאזל, הרצל נבחר לנשיא הקונגרס. לאחריו נאם איש גם כן מאוד חשוב בשם מקס נורדאו שהיה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא יליד הונגריה. הוא גם היה ממייסדי התנועה הציונית. והוא תיאר את חייהם הקשים של היהודים וסקר את סבלם בעולם.

התנועה הציונית הוא פרק בפני עצמו, בה התאגדו אנשים מכל מיני תחומים למטרה אחת "להחזיר את היהודים לארץ ישראל". המהלכים להקמת מדינה היו תלויים בהרבה גורמים שלא אפשרו לעניינים להתקדם וגם היה צריך לגייס כסף לממש את התכנית הזאת וכך עבר לו הזמן. ב-1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה שהייתה המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. המלחמה התחוללה באזורים נרחבים על פני כדור הארץ. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם "השואה"- רצח עם שיטתי בו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם כששה מליון יהודים. לפני ובמהלך המלחמה הנאצים, ששנאו יהודים החריפו באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים.

לפני המלחמה מדיניות גרמניה הנאצית, בראשה עמד היטלר היתה בעיקר אפליית היהודים ועידוד ההגירה. בשלב מתקדם יותר במלחמה הזאת, עברו הנאצים לפעולות חריפות יותר כלפי היהודים. ריכזו אותם במחנות ריכוז, בגטאות ובמחנות ומשם העבירו אותם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית. כל זה בוצע מתוך קנאות אידיאולוגית, אנטישמית קיצונית. המלחמה הסתיימה בשנת 1945 שש שנים לאחר שהתחילה. בעזרת התערבותם של צבאות בעלות הברית שהיו: ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ורוסיה.

היהודים ששרדו את המלחמה ניסו לעלות לארץ ישראל בעלייה, מה שנקרא "עלייה בלתי לגאלית", דהיינו ללא אישור של הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל שנקראה אז פלשתינה. ארגונים יהודיים כמו הג'וינט, בית"ר, ההגנה, הפלמ"ח נרתמו לעזרת היהודים שכמהו להגיע לארץ ישראל ולמצוא מנוחה לנפשותיהם.

ב – 29 (כט) בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית באו"ם (או"ם: ארגון של האומות המאוחדות) והסכימה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב – ה באייר 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היום שבו אזרחי מדינת ישראל חוגגים את יום העצמאות מה שנקרא חג העצמאות. המסר הוא: ארץ ישראל היא מדינת היהודים וכל תושביה מצווים לשמור עליה. לו הייתה לנו מדינה בזמן מלחמת העולם השנייה השואה לא הייתה מתרחשת.

בשביל שעם יתקיים, צריך מדינה. לנו יש את ארץ ישראל!

תשמרו עליה!!!

אני תינוקת בזרועות אבי

 

אני בסוף הטירונות בצבא הגנה לישראל

התמונות שנבחרו מייצגות משואה לתקומה ממחנה העקורים ועד חיילת המשרתת בצבא.

הזוית האישית

סבתא פרח: שמחתי להיות חלק מתכנית הקשר הרב דורי, שאיפשרה לי לממש הקניית מורשת לנכדים, על מנת שדור הנכדים, בתקוה רבה, ימשיך אותה לדורות הבאים

הנכדה גילי: הסיפור היה ממש מרתק, למדתי את ההיסטוריה על האנשים והמשפחה. זה היה ממש נשמע כאילו סבתא מספרת סיפור מסרט. זה הוסיף לי לידע דברים שלא ידעתי קודם. הסיפורים ממש מעניינים אותי ואני רוצה שיהיה לזה המשך".

מילון

מחנה עקורים
מחנה עקורים הינו מקום שאספו את היהודים אחרי מלחמת העולם השניה מכל מקום באירופה לפני העלתם לארץ ישראל

עלייה בלתי לגאלית
עליה לארץ ללא אישור של הבריטים

הג'וינט
הג'וינט הינו ארגון יהודי אמריקאי שמטרתו היתה לעזור לפליטים יהודים.

ציטוטים

”סמן/סמני לעצמך מטרה ותחתור/תחתרי אליה“