מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסתתרתי כדי לשרוד

חניכה: לאה בארי חונכת: שירה נוימן
לאה בגן ביתה במקום בגן הילדים
ילדה בת חמש:

כשהייתי בת שלוש פרצה מלחמת העולם השנייה ב-1940. בשנתיים הראשונות עד-1942 לא היו חוקים מיוחדים נגד היהודים מאותה התקופה התחילו חיים מאוד קשים ליהודים. המנהיג השולט בגרמניה היה אדולף היטלר שאחת  ממטרותיו הייתה להשמיד את העם היהודי, זה התחיל בגזרות  כגון מגבלות בחיי היום יום כמו איסור על שהייה במקומות ציבוריים כמו בחנויות המכולת רק בשעות מסוימות. איסור לבקר בבתי קפה ופארקים ועוד הרבה איסורים.

לגבי, האיסור הקשה לי היה שכאשר התחלתי ללכת לגן ומאוד אהבתי לבקר שם כעבור חודש אסרו לילדים יהודים לבוא יותר. גורלי היה להיות בבית ולשחק עם הבובות והצעצועים שלי בלי חברים בני גילי. והזמנים נעשו קשים יותר ויותר.

לבסוף הגרמנים התחילו בגרוש היהודים מהולנד והפיצו שביום מסוים ובשעה מסוימת צריך להגיע למקום ריכוז ומשם למחנה עבודה שלא היה שלא היה מחנה עבודה אלא מחנה השמדה.  והורי האמינו לזה והחליטו לענות לצו. דוד שלי הגיע לביתנו וניסה לשכנע את הורי לא ללכת ושהצו לא אמיתי והכוונה של הגרמנים היא להרוג את היהודים, הוא רצה לעזור למשפחתנו להסתתר  אצל הולנדים שהיו מוכנים למרות הסכנה הגדולה -כי אם היו הגרמנים מגלים על מעשיהם היו נענשים בעונש מוות. דוד שלי ביקש שלא ילכו למחנה כי משקרים להם  ולבסוף לא הצליח לשכנע אותם. אז הייתה לו בקשה אחת לשמור אותי אצלו. לאחר תחנונים רבים הוא הצליח ודאג לי למקום מסתור. לקראת עזיבתי את בית הורי, הורי הלבישו אותי בבגדי שבת וארזו לי מזוודה קטנה, ואז הגיעה אישה גבוה עם שיער שיבה ושמה דודה פריי הורי הסבירו לי שאימא שלי צריכה לעבור ניתוח ברגליים ובינתיים אני אגור אצל הדודה והיא תטפל בי. האמנתי לכל הסיפור, הייתי ממושמעת ושיתפתי פעולה. אבא שלי ליווה אותנו לתחנת הרכבת .כשבגרתי נודע לי שזה היה הרגע הקשה ביותר בחיי אבי. כשכנסתי עם דודה פריי לרכבת והרכבת התחילה לנוע הרגשתי בודדה חושך…רעש הגלגלים…אין הורים… ואישה זרה על ידי… כעבור שעה הגענו למקום מגוריה של דודה פריי שנקרא BURGUM / FRIESLAND .

נכנסנו לביתה בית גדול מלא אור ריח של אוכל והרבה אנשים. היא הכירה לי את בעלה שקראו לו דוד אברט והוא היה כומר בקהילה הנוצרית המקומית (אונגלית). יתר האנשים שהיו שם חיכו למקום מסתור במקום אחר. בית הכומר היה מקום מסתור זמני לאנשים שחיפשו מקלט. אבל אני נועדתי להישאר אצלם. ארוחת הערב הייתה מורכבת מלחם שחור כפרי ויוגורט מעשה ידה של בעלת הבית. אחרי האוכל השכיבו אותי לישון בחדר שנועד להיות חדר שינה שלי לתקופה הבאה. הרגשתי מאוד מאוד בודדה חושך מצרים רעש כנראה מהחשמל ומעט אור שבקע מבעד לדלת.  למחרת היום, התחילה שגרת היום לשנים הבאות:

ארוחת בוקר שוב יוגורט לחם עם פתיתי שוקולד. ואז כשמזג האוויר היה טוב יצאתי לגינה לשחק. בהמשך הזמן דודה פריי לימדה אותי חשבון וקריאה כי בהתחלה לא נתנו לי לצאת החוצה לרחוב על מנת שלא יהיו שאלות מהיכן הגעתי. המצב הזה השתנה כשבכל יום ראשון לקחו אותי לכנסייה בה בקרה כל הקהילה של הכומר שאני קראתי לו דו­ד אברט (Evert). לאנשים שהתענינו מהיכן באתי אמרו שמקום מגורי הקודם הופצץ על ידי הגרמנים והבית שלנו נהרס הורי נהרגו וכל זה כמובן היה שקר גדול על מנת לא לגלות את יהדותי.

למדתי את כל השירים ששרו בכנסיה, מהדרשה של הכומר לא הבנתי כלום אבל אהבתי לראות אותו מדבר אל הקהל ממקום גבוה יותר בקדמת הכנסייה. לאט לאט התרגלתי לכל הטקסים הנוצריים גם בבית למדתי להקשיב לפני הארוחה לסיפורי תנ"ך לילדים וגם סיפורים מהברית החדשה ששייכת  לאמונה הנוצרית. אחרי הארוחה  למדתי לעצום עיניים, לשלב ידיים ולהתפלל. מנהג זה חזר על עצמו מדי יום.

נעשיתי נוצרייה מאמינה והבטחתי להורי המאמצים לשכנע את הורי כאשר אחזור אליהם לקבל גם כן לנצרות.

הפתעה!

בוקר אחד כשנכנסתי לסלון מצאתי עריסת קש ובה תינוקת. אמרו לי שזאת אחותי החדשה ששמה לוס והיא חלק של משפחתנו. קבלתי את המצב החדש באהבה ולא שאלתי שאלות.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941

כעבור שנה הרשו לי ללכת לבית הספר ונכנסתי ישר לכיתה ב' כי בבית הדודה לימדה אותי את החומר של כיתה א', אהבתי להיות עם הילדים ולפעמים שיחקנו גם אחרי הלימודים. אני חושבת שהיו לי שומרים סמויים בבית הספר כי המנהל שגם היה מורה היה חבר טוב של הכומר ופעיל במחתרת.

היו תקופות מאוד מתוחות כאשר הגרמנים היו מחפשים יהודים שהסתתרו זה קרה לרוב בלילה ושהיה ידוע שזה אכן קורה אחד מאנשי המחתרת היה לוקח אותי על אופניו מאחור רגלי מוגנות בתיקי האופניים ונסענו בתוך השדות עד אור הבוקר. עד שהסכנה חלפה.

בשנת 8.5.1945  שוחררה הולנד מעול הגרמנים המלחמה נגמרה !

חשוב לי כאן לספר שאחרי שאני הוסתרתי הורי החליטו לנסות להסתתר ומצאו עבורם מקום אצל אחד מנתיני הכומר בכפר קטן בקרבת מקום מסתורי וחיו שם עד סוף המלחמה. ביום השחרור כל התושבים יצאו מבתיהם לקבל בשמחה את הטנקים בנפנוף בדגלים ההולנדים  שהיו מוסתרים כל שנות המלחמה  ובזריקת פרחים היה אושר רב כשנגמרה כל שיירת הטנקים ראיתי איש נמוך קומה רוכב לעברי על אופניים …. אבא שלי. לא חיכה רגע ברצונו לאחד אותי שוב עם משפחתי.

בתקופה הזו נודע לאמי שכל משפחתה נספתה בשואה והורי היו מאוד עצובים… שנתיים לאחר המלחמה הורי אמצו ילד בגילי בן 10 שגר בבית יתומים כי הוריו נרצחו בשואה. שמו היה LEO מהרגע הראשון אהבתי אותו והוא הצטרף לאותו בית הספר שלי יחד היינו בתנועת נוער ציונית ששמה היה "הבונים". כשהורי שמעו שקמה מדינת ישראל בשנת 1948 ושליחים הגיעו מהארץ להולנד לשכנע יהודים לעלות ארצה הורי החליטו  אכן לעלות לארץ. היה לי קשה לעזוב את בית ספרי והשכנים ולהתרגל למחשבה לחיים חדשים ברביעי באפריל 1951 הגענו אחרי הפלגה באנייה ששמה היה "ארצה" לחיפה  בנינו את ביתנו בהדר עם בעמק חפר הלכתי פה לבית הספר היו לי חברות חדשות שלימדו אותי עברית.

עוד בנמל בחיפה שינו את שמי מלני ללאה והתרגלתי לשם החדש. שגדלתי שאלתי איך הייתי ילדה כל כך נוחה מתנהגת כצפוי ממני והסבירו לי אנשי מקצוע שילדים שנמצאים במצבי סכנה לומדים להתנהג כרצוי וכצפוי לאנשים מסביב.

הזוית האישית

לאה בארי (חניכה): אני בפרויקט הבין דורי סבתא מאמצת של שירה כי נבצר מסבתה להגיע. הייתה לי חוויה נהדרת. שירה הצליחה ללמד אותי חלק ממיומנות עשיית מצגת

שירה נוימן (חונכת): נהניתי מאוד להכיר את לאה ולעבוד אתה. למדתי הרבה על הסיפור המשפחתי שלה וזו הייתה לי חוויה ממש מיוחדת.

מילון

תיקי האופניים
שני תיקים המחוברים לאופניים ומשמשים לשים קניות ולשמור שהילד לא ייפגע מהחלקים החדים שבגלגלים.

ציטוטים

”"מאחור רגלי מוגנות בתיקי האופניים"“