מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטנק של דגניה

סיפורו של יגאל פרידמן ז"ל בחיפוש אחר האמת ההסטורית

יגאל פרידמן ז"ל. נולד בעפולה להורים חלוצים שהתגוררו בקיבוץ תל-יוסף, היה בן מייסדי קריית-ים.

במהלך השנים אחד הנושאים שהעסיקו את יגאל היה האמת ההיסטורית, סביב סיפור הקרב במלחמת העצמאות, קרב עמק הירדן, קיבוץ דגניה. הוא הקדיש לכך ימים ושעות, יחד עם שלמה אנשל, בניסיון לתקן את העובדות ההיסטוריות.

"איך באמת נפגע הטנק של דגניה?"

y

 

במלחמת העצמאות הצליחו מגייני דגניה א' ודגניה ב' לבלום את הצבא הסורי, שפלש לעמק הירדן. טנק סורי שהגיע לפתחה של דגניה נפגע ונעצר בידי מגיני המקום ונמצא שם עד היום. רבים סברו במשך שנים מספר כי הטנק נפגע והושבת באמצעות בקבוק תבערה דמוי בקבוק "מולוטוב", במאמר בשם "איך באמת נפגע הטנק של דגניה?" מאת מיכאל מס, נכתב על בדיקה שנערכה על ידי חיל החימוש ב-1991: "הבדיקה העלתה שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה… נגרמו ממטען חלול… ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט"

%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f

במכתב מיום 17 ביולי 2006, מאת מחלקת היסטוריה, ענף חקר קרבות, אל שלמה אנשל, האיש שפגע בטנק הסורי בפגז של פיא"ט, נכתב: טנק שחדר למשק נפגע בפגז "פיאט" והושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב". זו הפשרה שנמצאה לתיאור המקובל כי הטנק הושמד על ידי בקבוק מולוטוב, והן העובדה ההיסטורית כי הטנק נפגע קודם לכן מפגז פיא"ט.

הנה השתלשלות האירועים בחיפוש האמת ההיסטורית:

שלמה אנשל פתח בלוג כדי לתקן את האמת ההיסטורית לכך שהטנק של קיבוץ דגניה נפגע ע"י לוחם גולני עם פגז פיאט ולא ע"י אנשי דגניה עם בקבוק המלוטוב. יגאל פרידמן אימת את מה שהוא אמר.  דף הבלוג בו מוזכר יגאל פרידמן:

במדורו  של אורי דרומי  `אחרי מות` המוקדש לזכרו של בורקה  בר-לב ז"ל מוזכר כי אל"מ (בדימוס) ברוך (בורקה) בר-לב (ברלוביץ`) , הנספח הצבאי באוגנדה שחי בשנים  2007-1924, נמנה ב-20 במאי 1948 על מגיני דגניה. משך השנים חזר בורקה וטען כי הוא עצר בבקבוקי מולוטוב את הטנק הסורי הראשון, ואילו חברי הקיבוץ פגעו בטנק שבא אחריו.

דרישתו של בורקה בר-לב מענף היסטוריה של צה"ל להכיר בכך נדחתה בנימוק ש"להיסטוריה חשוב מאוד שהטנק הראשון חוסל בדגניה דווקא על ידי חלוצי ולוחמי אם הקבוצות". ראו הכתבה "הטנקיסט שדיבר על ליבו של אידי אמין"

מאת אורי דרומי, 1 באוגוסט 2007. הארץ ברשת.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 מכתבי התגובה של יגאל פרידמן ושלי, שלמה אנשל, לכתבה של אורי דרומי.

מכתבי התגובה התפרסמו ב `הארץ` 16.8.07 במדור המכתבים למערכת:מכתב התגובה של יגאל פרידמן:

אורי דרומי בכתבה "הטנקיסט שדיבר על ליבו של אידי אמין" על בורקה בר-לב ז"ל "הארץ, 1.8, מספר על דרישתו של בורקה מענף היסטוריה בצה"ל להכיר בטענתו כי הוא שעצר בבקבוקי מולוטוב את הטנק הסורי הראשון בקרב דגניה. אלא שאת הטנק בשער דגניה א` הכריע לוחם גולני באמצעות מטול פיאט. בקבוקי מולוטוב הושלכו עליו רק אחרי שכבר נפגע מפגז הפיאט – למרות המיתוס שטופח במשך שנים על "הגיבור חבר דגניה א` עם בקבוק המולוטוב" והמאמצים לנכס לעצמם את עצירת הטנק. גם בדיקת חיל החימוש מ-1991 מפריכה את המיתוס: בכיפת הצריח של הטנק נמצא חור חדירה של פגז פיאט. יגאל פרידמן קרית ים – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מכתב התגובה שלי, שלמה אנשל:

כלוחם בקרב על דגניה בבוקר של 20 במאי 1948, אני יכול להעיד ממקור ראשון, שהטנק שחדר לחצר המשק הוכרע באמצעות מטול פיאט ולא בבקבוקי מולוטוב. אלה הושלכו עליו רק אחרי שכבר נפגע מפגיעת פגז פיאט, ששיגר לעברו לוחם גולני מכוח התגבורת שהוחשה לדגניה ערב הקרב. הטנק ניצב היום כאנדרטה בשערה של דגניה א`, ואפשר להבחין בנקל בחור החדירה בצד השמאלי של כיפת הצריח.

ב-1991 נערכה בדיקה על ידי חיל החימוש שקבעה כי "זו הפגיעה היחידה שאפשר להניח כי גרמה נזק ושעשויה הייתה לפגוע באנשי הצוות או להביא לעצירתו". מכאן שגם טענתו של בורקה וגם טענתם של חברי דגניה א`, המנכסים לעצמם את הכרעתו של הטנק הזה בבקבוקי מולוטוב הן טענות מוטעות ומטעות. טנק נוסף שהשתתף במתקפה על דגניה סב על עקבותיו ונסוג לצמח כשהוא אפוף בלהבות מבקבוקי התבערה. שלמה אנשל חיפה

רקע לפרסום הסיפור בבלוג, ע"י שלמה אנשל:

בתחילת דברי ברצוני להבהיר כי מאז הקרב ביום ה` 20.5.1948 ולאחר שהייתי בשער הגולן וגם לאחר מכן, גזרתי על עצמי שתיקה בכל הקשור לאותה תקופה. לא השתתפתי ולא הוזמנתי למפגשים, גם לא הרצאתי בבתי הספר של ילדי או נכדי כפי שפורסם. לא ראיתי במעשי בדגניה א` באותו יום קרב דבר שמצביע על מעשה גבורה או דבר יוצא דופן. כאיש מן הישוב באותה תקופה מלאתי את חובתי כנדרש. את עדותי על אותו קרב מסרתי לראשונה רק בשלהי 1990, אחרי 42 שנה בעימות שיזם עיתון "הארץ" ופורסם במוסף הארץ

ב   14.12.1990. גם אחרי המפגש ולמרות הדברים הקשים שהוטחו כלפי משני חברי קיבוץ, המשכתי בשתיקתי.

המפנה חל אצלי ביום העצמאות האחרון, כאשר טיילתי עם בני משפחתי באזור צמח והחלטנו לעבור בדגניה ליד הטנק, אחרי הרבה שנים שלא ביקרתי במקום. לתמהוני אני קורא על שלט ההנצחה את המשפט הבא: "שלושה ימים נמשך הקרב ובעמידת גבורה של המגינם חברי הקיבוץ ואחרים שנשלחו לעזרתם, נהדפו ניסיונות האויב לפרוץ אל הקיבוץ". אין עלבון גדול מלהחשב בארצך "אחר" בפרט כשאתה ממלא את חובתך הבסיסית להגן עליה גם תוך סיכון היקר לך מכל. גם אני הייתי באותה העת חבר קיבוץ. אז במה אני "אחר" מחברי קיבוץ דגניה? והרי רק  באתי  לעזרתם! בארץ הולדתי נחשבתי ל…"אחר", נטול כל זכות בסיסית. כל משפחתי שנשארה שם נספתה.

על הנוסח הפוגע והמשפיל לא קם איש מחברי דגניה למחות. אבל כאשר הדבר נוגע במיתוס ה"גבורה" שלהם, הם יודעים להגיב. להוכחה כך כותב עורך ספר הטנק, יובל שיאון (חבר קיבוץ דגניה א`) בעמוד 53, למרות שכלל לא השתתף באותו מפגש, דברים שיש בהם הטעיית האמת: "חודש מאוחר יותר ב14.12.1990, ובעקבות הכתבה על בורק`ה, נדפסה בעיתון "הארץ" כתבה גדולה מאת רמי רוזן תחת הכותרת "ריב התלקח בשערי דגניה –  של מי הטנק הזה לעזאזל".

העיתונאי עימת שלוש גרסאות, שלושה אנשים, איש איש וסיפורו, איש איש והאמת שלו. חנן בלקינד מדגניה א` שהיה באותם הימים מא"ז האזור ייצג את גרסת חברי דגניה. אהרוניק ישראלי בן כנרת היה מאותה קבוצת חברי משקים שבאו לעזרת דגניה ויצחק עשת מלוחמי חטיבת גולני שלחמו בדגניה". המשתתף הרביעי באותו עימות, שלמה אנשל   שתמונתו גם מופיעה בעמוד השער של הכתבה, ביחד עם כל המשתתפים, (ושבהמשך גם מצוטטת חלק   מעדותו), הועלם עם העמוד בעיתון שבו נרשמה עדותו. באותו עמוד מצוטט גם מפקד אזור דגניה וחבר ותיק בקיבוץ המתריס כלפי: "אדוני הנכבד אם אתה אומר שעברת דרך רפתות אז בלשון המעטה אתה לא אמין משום שלא היו כאן רפתות". אם כן, מי מבין המשתתפים כאן משקר ומי דובר האמת ? עדותי בכתבה מפריכה את מעשי הגבורה המסולפים שעליו מושתת המיתוס, אך היא האמת הצרופה. אני מצרף למכתבי את עדותי ליד הטנק כפי שנרשמה על דפי העיתון בשנת 1990, עדות נוספת ומוקלטת מסרתי להיסטוריון אסף אגין בסתיו 2006. לא מסרתי שום עדות בכתב או בעל פה לעורך הספרון "הטנק". דברי עדותי המובאים בספר `הטנק` הועתקו מתוך כתבת `הארץ` והובאו רק בחלקם. גם השתתפותי במפגש הועלמה במתכוון שהרי עדותי מפריכה את המיתוס המסולף של חברי דגניה בקשר לקרב ולהכרעתו של הטנק שבשערי דגניה א`. להלן עדותו של יוסף צפריר,(עמ` 59) רץ המטה והוא שהוביל אותי אל המקום בו עמד הטנק על שפת התעלה וכך כתב עד ראייה: "אמרתי לו עכשיו אתה יורה!" ובאמת, הוא ירה את הפגז, פגע בצריח העליון מצד שמאל, החליק ונפל. שלום עמד לשמאלי, היו שניים, אני לא זוכר את שמו של השני. אמרתי "חברה במולוטוב" ואז זרקו שני בקבוקים". ומחזק את עדותו של יוסף צפריר לוחם נוסף מחטיבת כרמלי,אהרון עמרי. וכך  הוא מעיד: "יצאנו אל הביצורים ועמדנו בעמדות. כשהגענו, הטנק כבר עמד שם תחת עץ ולא ירה. הוא נפגע מפיאט בדיוק כשבאנו ויצא מכלל שימוש".

אלה הם עדויות ראייה של לוחמים אשר היו במקום בזמן אמת, אני עומד על כך כפי שכתוב בעדותי משנת 1990 ליד הטנק: "על שפת תעלת הקשר לא היה איש בקרבת הטנק  והוא לא בער". הפלישה הסורית לעבר עמק הירדן החלה ב-15.5.1948, ואני מתייחס אך ורק לאותו יום קרב על דגניה ב 20.05.1948 שהחל עם שחר ונמשך כ 4 שעות.

אין אני מחפש לי "זרי דפנה" בערוב ימי, חייתי את חיי גם בלעדיהם והאמת הוא הדבר החשוב והקובע. ולא פחות חשוב הוא להזכיר גם את כוח התגבורת שהגיע ערב הקרב, בלעדיה דגניה לא היתה שורדת. במשך קרוב ל 60 שנה לא מצאתי ביטוי לכך מחברי דגניה לא במעשים ולא בכתובים, כי כנראה זה פוגע וגורע ממיתוס הגבורה שנופח וטופח על ידם במשך שנים ללא כל בסיס עובדתי.

בעמוד 26 בפרק יומנו של ג`ורא: "עם כל חשיבותה בעינינו (חברי דגניה) מאז מלחמת העצמאות, מתברר שעצירת הטנק לא הותירה את רישומה ביומנו האישי של גיורא שנאן (ג`ורא חבר קיבוץ אפיקים), מפקד דגניה א` באותו יום קרב: "עצירת הטנק היה חלק מין הקרב כולו". באשר לאמור בסעיף 3במכתבו של אסף אגין מ10.1.2007 – איני יודע על מה או על מי מבסס אגין את סדר השתלשלות הדברים.אך אני השתתפתי בקרב ודברי מקבלים חיזוק גם בעדויות ראייה של משתתפים נוספים: יוסף צפריר ואהרון עמרי.

בשנת 1991 פנה ד"ר אהרון שפירא אל אלוף במילואים ישראל טל, מפתח טנק המרכבה ובקשו "לעזור בפיתרון החידה – איזה נשק גרם לחור בצריח הטנק הסורי. נוסף לגומי השרוף בגלגלי המרכוב ובבולמי הזעזועים במערכת הנסיעה של הטנק, זו הפגיעה היחידה בטנק שאפשר להניח כי גרמה נזק ושעשויה הייתה לפגוע באנשי הצוות או להביא לעצירתו".- פרק ב` ממסקנות בדיקת חיל חימוש: ממדי הטבעת ההיקפית שנמצאה בצריחון מתאימים לממדי החיזוק ההקפי במבנה פצצת ה- PIAT, וכמו כן מתאים כושר החדירה של פצצת ה-PIAT מכסימום 80 מ"מ פלדה, לחדירה בצריחון.

בהמשך לאמור במכתבי מ 23.01.2007 אני רוצה לציין שמיד עם קבלת המטול לידי הבחנתי כי הוא שונה מהפיאט שהכרתי בצבא הבריטי. היה זה מטול מתוצרת הארץ שפעל ביעילות רבה ונסך בי רגש של גאווה על יכולתה של התעשייה הצבאית הישראלית לספק לנו אותו והתוצאה ניכרת היטב בכיפת הצריח של הטנק הניצב היום כאנדרטה בשער הכניסה של דגניה א`.

עדות נוספת ממכתב של בניה זרחי, ממושב נהלל:

עדות נוספת ממכתבו של בניה זרחי, ממושב נהלל: בתאריך 20/05/48 ניסו שלושה טנקים סוריים לחדור לתוך הישוב דגניה א`.ניסיונם של הסורים נכשל. *הטנק הצפוני על כביש צמח – טבריה ננטש על ידי צוותו עקב תקלה ובגלל אש כוחותינו. * הטנק המרכזי הצליח לפרוץ את הגדר דרומית לשער הכניסה, עצר על שפת התעלה ונפגע מפיאט ששיתק אותו "והוציאו מכלל שימוש". פתח הטנק נפתח וחייל סורי ניסה לצאת מתוכו. אש שנורתה מאנשי התגבורת חיסלה אותו ומיד נזרק גם בקבוק תבערה אל הטנק. הנוזל הבוער חדר לתוך הטנק ולהבה גדולה עלתה מתוכו.

* הטנק הדרומי הותקף בבקבוקי תבערה ולמרות האש שאחזה בו, הצליח לסגת למשטרת צמח.

בזה נגמר הקרב בדגניה א`. דברים אלו שמעתי מפיו של החייל שלמה אנשל, שהיה חייל במחלקה מגדוד 14 בחטיבת גולני. מפקד המחלקה היה נחום (חומי) זרחי ז"ל שהוא היה אחי. חומי נפל בהמשך מלחמת השחרור.

לפני שנתיים-שלוש-מלאו 100 שנים ליסודה של דגניה א`. אנשי דגניה הנוכחים הם הנכדים של המייסדים. אנשי דגניה כיום, טוענים כי אין זה נכון ששלמה אנשל הוא זה שירה פגז הפיאט ששיתק את הטנק הסורי, כי אם אנשי דגניה הם שירו את הפגזים. נוסף לזה הם טוענים כי גם בקבוק התבערה נזרק על ידי אנשיהם. שני דברים אלו אינם נכונים.

אנשי דגניה א` לא היו בעלי ידע להפעיל את הנשק הידוע בשם פיאט. כשנודע לאנשי דגניה א` כי שלמה אנשל מכחיש את גרסתם הם החלו להשמיץ אותו בצורה גסה ולכנותו שקרן. מסע השמצה זה נמשך עד היום. כאישור למה שקרה באותו יום שמעתי מפיו של שלמה אנשל וגם מפיו של נחום (חומי) אחי, בשעות לפני הצהרים של אותו יום. את אותם דברים שמעתי גם מפיו של מפקד קורס מכ"ים ששמו הוא "בורקה" ברלבסקי בר-לב, אשר גם הוא הגיע כתגבורת אלי לדגניה ב` כשבאותו זמן אני הייתי מפקד דגניה ב` לאחר שהמפקד משה כהן ז"ל, נהרג בשעת הבוקר מאש של האויב הסורי.

נשלחתי על ידי משה דיין להחליפו, כמפקד דגניה ב`. דבר נוסף שאנשי דגניה א` מוסיפים להפיץ כי 67 מאנשיהם נפלו בקרב זה. ביום קרב זה הייתה תגבורת שמנתה 190 (מאה ותשעים) לוחמים. מספרם של אנשי דגניה א` היה בין 30 ל 40 לוחמים בסה"כ. לאור הדברים המפורטים לעיל, צריך להבין שהייתי מעודכן במה שקרה בדיוק באותו יום,

עכשיו נשאלת השאלה, למה שלמה אנשל לא זכה לפחות להערכה או תודה על אומץ ליבו וגבורתו ביום זה? לפי הערכתי, רצף המאורעות באותו יום לא אפשר לדווח על פרטי הדברים שקרו בעמק הירדן ובלי כוונה הם נשכחו ולא באו על תיקונם ונגרם בכך עוול וחוסר צדק לשלמה אנשל. לעניות דעתי לא מאוחר גם היום להעלות על נס ולהביע הערכה לגבורתו של שלמה אנשל, אשר עמד חשוף ובגבורה רבה שיתק את הטנק הסורי וסייע בכך להבריח את יתר הכוח הסורי.

אני רוצה לומר כמה מילים על חלקי בביטחון מדינתנו: הייתי בהגנה, מספר חודשים בפלמ"ח, חמש שנים בבריגאדה, מ"פ במלחמת השחרור בגדוד 15. מ"פ במבצע קדש בחטיבה 9. 8 שנים מג"ד מילואים. במלחמת ששת הימים הייתי אחראי על 9 מושבים באצבע הגליל ובגליל העליון. שלושת ילדי שרתו כקצינים בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים ביתי הייתה קצינה רפואית ושני בני היו קציני שריון, אחד באוגדת ברן בשני צידי התעלה והשני בגולן עם קהלני כולל עמק הבכא. בכבוד רב בניה (בנימין) זרחי

תמונת צריחון הטנק עם חור חדירת פגז הפיאט

3

 

שלמה אנשל (משמאל) ובניה מזרחי (מימין, תושב היישוב נהלל)

t

 

מילון

פיאט (piat)
פּיאַט (PIAT) הוא מטול נגד טנקים, ראשי תיבות של Projector, Infantry, Anti Tank. הפגז הוא בעל מטען חלול. הפיאט הומצא על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. היה בשימוש בשנים 1942 - 1950. הפיאט היה הנשק העיקרי נגד טנקים של במלחמת העצמאות.

ציטוטים

”למרות המיתוס שטופח במשך שנים בקבוקי מולוטוב הושלכו על הטנק אחרי שכבר נפגע מפגז הפיאט “