מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגשמת חלומות ונדודים

סלפי עם סבא וסבתא
דיוקן - סבא עמי והריצה
השמיים הם הגבול

נולדתי בקיבוץ גינוסר בשנת תש"ה, בנר החמישי של חנוכה (14.12.1944). את אמי הסיעו לבית חולים שוויצר בטבריה בערב גשום וקר.

שמי עמי-חי ניתן לי על-ידי אבא שלי שי בתקווה שמשפחתו עדיין חיה ושרדה את השואה.

כשהייתי בן 7 חודשים עזבו הוריי את הקיבוץ ועברו לרמתיים (היום הוד השרון). ושם עברה ילדותי בגן חנה ובגן חווה. לגן חווה רציתי לעבור בגלל ששם היו החברים שלי. בשביל להצליח לעבור אמרתי להורים שחנה מכה כשהיא כועסת. על כך אני מייצר עד היום כי היא מעולם לא היכתה.

היינו משחקים שעות רבות מחוץ לבית. כמעט ולא נכנסנו הביתה. לא היו כמעט כבישים והמשחקים נערכו בעיקר על דרכי עפר.

בגיל 5 אבא שלי היה משרת פעמים רבות במילואים וכשהוא היה חוזר הייתי רוצה להישאר איתו כל הזמן. הייתי ילד מאוד שובב והייתי עושה בעיקר את מה שאני רוצה ופחות מקשיב למה שהוריי רצו שאעשה. באחת הפעמים כשאבא רצה שאלך לישון סירבתי ואז הוא רצה להכניס אותי למיטה ואני ברחתי החוצה. הוא התחיל לרדוף אחרי, ואני ברחתי ורצתי סביב הבית והוא אחרי ולא מצליח להשיג אותי. בשלב מסוים זה הצחיק אותי שהוא לא מצליח להשיג אותי ומהירותי ירדה בגלל פרץ הצחוק וכך הוא הצליח לשים את ידו הכבדה עלי וחבט בישבני.

כמה חודשים לפני גיל 6 עליתי לכיתה א'. בית הספר היה במרחק של 2 ק"מ מהבית והיינו הולכים לשם ברגל כל יום. בחנוכה כבר ידעתי לקרוא ואפילו הצלחתי לקרוא עיתון. במשך השנה קראתי הרבה ספרים ומורתי פנינה נתנה לי פרס על כך שקראתי הכי הרבה ספרים בכיתה. אבא שלי לימד אותי בגיל הזה לשחק שח-מט ותוך תקופה קצרה התחלתי להיות יריב אמיתי לחברים שלו.

השנים האלה היו שנים של משטר צנע בארץ שבו היה קיצוב במצרכים בכלל ובמזון בפרט. למרות זאת לא הרגשתי אף פעם הרגשת רעב אבל מאוד אהבתי שוקולד שהיה בקיצוב רב.

כשהייתי בן 8 הורי חזרו לקיבוץ גינוסר ומהשנייה שהגעתי לשם הרגשתי שהגעתי לגן עדן. הכינרת בצד אחד וההרים בצד שני. בשבת הראשונה שכנעתי עוד ילד והלכנו לנחל עמוד שהייתה בו פריחה מדהימה בייחוד של נרקיסים. קטפנו הרבה פרחים ובשעות המאוחרות של אחרי הצהריים התחלנו לחזור, הגענו לשערי הקיבוץ עם חשכה שכל הקיבוץ כמרקחה מחפש אחרינו. כמובן שכעסו עלינו אבל מאוד שמחו שאנחנו בריאים ושלמים.

כשהגעתי לקיבוץ עדיין לא ידעתי לשחות וכשנפתחה עונת הרחצה כ-4 חודשים אחרי הגעתנו לקיבוץ, הייתי הולך לבד לים ונכנס עם קרש כמצוף לעומק המים, במרחק די גדול מהחוף וכך תוך תקופה מאוד קצרה למדתי לשחות.

בגינוסר חלק גדול מהלימודים היו משולבים בטיולים בסביבה הקרובה אך גם למקומות רחוקים יותר. היינו כיתה קטנה והיינו מוסעים ברכב לא גדול למקומות רחוקים יותר כמו נחל דן הגליל העליון. זה היה הדבר שהכי אהבתי בשנות הלימודים. הלימודים בעיקרם היו סביב נושא אחד שאיתו למדו את כל המקצועות האחרים למשל, בכיתה ד' למדנו על הודו וכל הלימודים סבבו סביב הנושא הודו: הגיאוגרפיה של הודו, הכתות השונות שם, המנהגים, הלבוש, ההיסטוריה. בסיום הנושא חגגנו עם שילוב של מאכלים שהכינה אחת המשפחות שעלו מהודו והתיישבו בגינוסר.

באמצע כיתה ד' היה אירוע מאוד מטלטל בתנועה הקיבוצית שגרם לפילוג בין חברי הקיבוצים השונים והרבה משפחות עברו מקיבוץ לקיבוץ. קיבוץ גינוסר קלט הרבה משפחות מעין גב והדבר גרם לאי סדר מאוד גדול בקיבוץ כי פתאום הקיבוץ גדל כמעט פי 2 ולא היו אמצעים לקלוט כל כך הרבה אנשים ולכן למדנו במבנה זמני שלא התאים לשמש ככיתה. בגלל אי הסדר הגדול אנחנו כילדים היינו הרבה יותר חופשיים כי למבוגרים לא היה זמן להסתכל עלינו. שכנעתי שני חברים ובנינו בתוך סבך הסוף שעל שפת הכינרת מבנה קטן שאליו היינו מביאים מצרכי מזון והיה לנו גם אמצעי חימום כמו גזייה. היינו עושים לעצמנו ארוחות שהיו טעימות בהרבה מהארוחות בחדר האוכל. היינו דגים בכינרת שהייתה כ-10 מ' מהמבנה וצולים אותם על מדורה על חוף הים. באחת הפעמים הלכתי לדייגי הקיבוץ במזח וקיבלתי מהם רשת של 10 מ' ואיתה דגתי יותר דגים. היינו צדים זרזירים עם מסגרת מרושתת ומקל שהרים אותה, היינו מפזרים פיתיון של גרעינים מתחת לרשת קושרים חבל למקל ומסתתרים. כשהזרזירים היו נכנסים מתחת לרשת לאכול את הגרעינים היינו מושכים את החבל שהפיל את המקל והרשת שנפלה לכדה את הזרזירים. גם אותם ניקינו וצלינו על המדורה.

באביב של כיתה ה' באחת מהרוחות המזרחיות שנקראו שרקייה, התמוטטה סככת הכרם וכל הפחים שהיו הגג שלה רוכזו בערימה אחת. הלכנו שלושה חברים בלילה ולקחנו חתיכת פח אחת שגודלה היה 1.2 מ' על 2.4 מ' והבאנו אותה לנקודת מסתור בחוף. וכך המשכנו עוד כמה ימים להביא חומרים לחוף ובנינו מהפח והחומרים קיאקים שהכילו כל אחד 3 ילדים. עם הקיאקים האלה טיילנו בשייט לאורך חופי הכינרת מגינוסר, צפונה עד כפר נחום ודרומה עד טבריה. היינו עושים גם מלחמות ומתנגשים סירה בסירה. מבנה החלק הקדמי, בגלל כיפוף הפח, היה חרטום עם שפיץ בחלק התחתון. מי שנגחו בדופנו עם חרטום היריב היה, בהתאם לעוצמת הנגיחה, חוטף חור שלפעמים היה גורם להטבעת הסירה.

בסוף אותו הקיץ בשנת 1955 עברנו למושב מולדת. הייתי בן 11 והיינו עובדים פעמיים בשבוע במשק, בשני וחמישי אחרי הצהריים. היינו מאוד מעורבים בעבודה של ההורים. אבא עבד במספוא ואחרי הצהריים הייתי הולך איתו הרבה פעמים לעבודה. למדנו לנהוג בטרקטור בגיל צעיר. היינו נוהגים בטרקטור שהיה רתום לעגלה עליה היו מעמיסים, המבוגרים, ירק קצור שנאסף לערמות וליד הערמה היינו עוצרים.  ליד קיר הרפת, העצירה הייתה מכוונת כך, שליד כל חלון אפשר היה לחלק את הירק הקצור לפרות וכך חסכנו מן המבוגרים את הצורך לעלות ולרדת כל פעם.

במולדת הייתה מסורת של פעילות ספורט מאוד אינטנסיבית. בשנת 1956 אבא התחיל להיות מורה לחינוך גופני והוא עודד מאוד את השתתפות כולם בפעילות ספורטיבית כולל מבוגרים. בגיל 13 התחלתי להשתתף בתחרויות אתלטיקה של בתי ספר בריצת 60 מטר ובקפיצה לרוחק. ובסוף כיתה ח' זכינו במקום ראשון במחוז צפון כשאני זכיתי מקום ראשון ב-60 מטר, מקום ראשון בקפיצה לרוחק, וזכינו כקבוצה במקום ראשון במרוץ שליחים 4 פעמים 60 מטר.

במולדת הייתה מסורת מוזיקלית ואני למדתי לנגן על אקורדיון, כלי שאני מנגן עליו עד היום.

בכיתה ט' התחלנו ללמוד בבית הספר המשותף בעין חרוד. הכרנו בתיכון הרבה חברים חדשים מהקיבוצים שלמדו בבית הספר. בכל השנים גם ביסודי וגם בתיכון עשינו טיולים שנתיים בכל הארץ. טיול כזה נמשך כשבוע.

את סבתא דסי הכרתי בכיתה י', כשקבוצת גבע התחילו ללכת לבית הספר בעין חרוד ובטיול למכתשים נעשינו חברים. אני המשכתי בפעילות הספורטיבית כשאני מתרכז בריצת 100 מטר ובקפיצה לרוחק. התוצאה הטובה שלי  הייתה 6.95 מטר. באמצע כיתה י"ב קבעתי תוצאה של 10.8 באליפות בתי הספר שהייתה שיא שנשאר במשך כ-20 שנה. בסוף י"ב, ערב הליכתי לצבא זכיתי באליפות ישראל ב-100 מטר במקום ראשון בתוצאה של 10.9.

סיימנו כיתה י"ב ב-1963 ובקיץ התגייסנו לצבא. בסוף י"ב הייתה מסורת שבה הבנות רקמו חולצת מחזור לבנים וחולצה זאת רקמה סבתא לסבא.

החולצה שסבתא רקמה לסבא.
תמונת סיום המחזור בכיתה י"ב. סבתא רביעית מימין בשורה העליונה וסבא חמישי מימין.

בצבא התגייסתי ליחידה מובחרת ושרתי בסיירת שקד. שמרנו על הגבול הדרומי מאשקלון עד אילת ומים המלח עד אילת ומנענו חדירה של גורמים עוינים. סיימתי את השירות כקצין בדרגת סגן. לאחר השחרור חזרתי למולדת והתחתנו. לחתונה הגיעו הרבה חברים מהסיירת וקיבלנו מתנה פינג'ן לקפה עם כוסות חרסינה על טס נחושת עם הקדשה מהיחידה.

פמוטים שקיבלנו מחברה. נמצאים אצל יובל בבית

בשנים במולדת עבדתי בפלחה ובציוד מכני כבד. הענף השתתף בסיקול שטחים מסלעי בזלת שעשתה הקרן הקיימת וכן בעבודות תשתית. לאחר שנתיים הלכתי ללמוד מדעים באוניברסיטה העברית ועברנו לירושלים. לאחר חצי שנה בירושלים בחורף עז וקר ירד שלג כבד שכיסה את העיר ואז בסיומו של יום כרעה סבתא ללדת ולקחנו אותה ברגל לבית החולים. ושם לאחר שעות רבות נולד לשמחתנו הרבה שגיא שאת שמו הכנו כבר לפני כן.

לאחר לידתו של שגיא בכורנו חזרתי לצבא להגשים את חלום חיי ולהיות טייס. היה מאבק ארוך וממוקד להגיע לקורס ואתגר גדול לסיימו ולקבל בטקס מרגש את כנפי הטיס. סיימתי קורס טייס כטייס קרב ושרתי אחרי כן עוד כ-20 שנה בחיל האוויר. טסתי על אורגן, שהיה מטוס צרפתי, על סקייהוק ועל פנטום שהיו מטוסים אמריקנים ועל כפיר שהיה מטוס תוצרת התעשייה האווירית. קיימת מסורת בחיל האוויר שלאחר טיסת הסולו הראשונה על מטוס, שוטפים אותך במים קרים.

בסוף טיסת הסולו על סקייהוק מקבל "מקלחת" מהמכונאים
בסוף טיסת סולו ראשונה על פנטום 1975.

הדרכתי ופיקדתי על טייסת בבית ספר לטיסה. ההדרכה הייתה על מטוס פוגה וצוקית. החוויה הגדולה של שרותי בבית ספר לטיסה הייתה הבאת חניכים לטיסת הסולו הראשונה כשאתה מתרגש מאד מכך ומשגיח עליו כל הזמן ממגדל הפיקוח ומקווה שעשית עבודה טובה.

אחד הקורסים שפיקדתי עליהם.
עם אחי ארנון שמסיים קורס טיס בעת שרותי בבי"ס לטיסה אחרי שטסנו יחד במבנה סיום.
בסיום קורס מובילים בכירים 1974

השתתפתי במלחמת יום כיפור ואל הגיחות יצאתי מרמת דוד. החוויה המסעירה ביותר מהמלחמה הייתה הגיחה בה המראתי מרמת דוד, ומעל מולדת קיבלנו מטרה לתקיפה ברמת הגולן. זה היה טור משוריין סורי שהיה במרחק כ-15 ק"מ ממולדת-ביתי. הרגשתי באותו רגע שאני מגן על הבית. אחרי המלחמה יצאנו לשגרת אימונים. גרנו אז בבסיס עציון ובמאי 1974 נולדה גפן אמא של יובל בבית החולים יוספטל באילת.

בשנות השירות בחיל האוויר משפחתנו עשתה הרבה פעילויות ביחד, הרבה חגים משותפים כולל סדר פסח וראש השנה שאליהם הזמנו את משפחתנו המורחבת והרבה הרבה טיולים מסעירים בגליל בנגב ובעיקר בסיני על הריו עוצרי הנשימה וחופיו הקסומים.

בטיול בן שלושה ימים מים לים בעת חופשת פסח 1979
במרומי הר סיני על גב הילדים כתוב: ר ו נ ן ממיץ תות שגדל שם
כמה שאנחנו קטנים לעומת הוד הטבע

סיימתי את השירות כמפקד טייסת בבסיס עובדה. בין הפעילויות המרגשות שחוויתי שם היה השתתפות ב"מבצע שלמה" – העלאת יהודי אתיופיה לישראל. בעקבות השירות בעובדה המשפחה עברה לקיבוץ יוטבתה.

חיינו ביוטבתה כמה שנים ולאחר שגפן, אמא של יובל, סיימה את בית הספר והתגייסה לצבא נסענו לארה"ב למספר שנים שבסופן גפן היגיעה עם גלעד אלינו ושם גם נולדו גיא ויובל. כשיובל היה בן שנתיים, באוגוסט  2007 הוא והמשפחה חזרו לישראל. ב-2008 סבא וסבתא חזרו לארץ והתיישבו בקרבת הנכדים בנס ציונה.

משפחתנו

דיוקן – הקשר הישראלי

האתלטיקה הקלה וביחוד הריצה הם חלק ממני מאז שאני ילד ועד היום. הטיסה הינה חלק שני שמחובר אליי מאז שאני ילד. אני אוהב את שניהם אהבה חזקה ושניהם ביחד הם חלק מחיבורי לארצנו, לישראל.

לאורך כל חיי בנערותי ובבגרותי וכל מה שהשגתי היה לאחר השקעה ומאמץ מרובים כשמה שעומד לנגד עייני הינו משפט נצחי של סופר ופילוסוף אנגלי, רודיארד קיפלינג:

"אם תחשוב כי תיפול כבר נפלת, אם תחייה בלי היסוס כבר ניצחת… אם יתמיד, אז תמיד ינצח בכל, רק אותו האדם החושב כי יכול".

בכל מקום שבו לא הגשמתי את מה שרציתי אני מודה שלא דבקתי מספיק במטרה.

חלק ממדליות הריצה

דיוקן – סבא עמי רונן אצן במסלול החיים

הזוית האישית

עמי רונן: בשנת הלימודים תשע"ח, 2017/18, כשיובל בכיתה ו', התחלנו לעבוד על פרויקט הקשר הרב דורי שבו כתבנו את הסיפור הזה ביחד. למדתי שיובל מתרכז ועושה באופן מאוד ממוקד דברים שהוא אוהב ומעניינים אותו. תרומתה של התכנית שהיא מאפשרת להציג באופן מרוכז את קורות חיי וגם לקחים חשובים מהם. בהצלחה!!! מאחל ליובל שלא יוותר וימשיך לחלום ולחקור.

יובל: למדתי שסבא שלי היה באמת מאוד נחמד לפני שנולדתי והוא היה הסבא הטוב אחרי שנכדו הראשון נולד ועד היום.

מילון

ברזל ברזל
טיסה עם מנוע מלא מושג מושאל למאמץ עילאי.

ארבע למקום
קריאה למישהו שיתאפס על מה שעושים כולם (בא מתרגולי מבנה ברביעיה בטיסה).

גינוסר - קיבוץ
גינוסר (גִּנּוֹסַר) הוא קיבוץ של התנועה הקיבוצית, השוכן לחופה המערבי של הכנרת, 7 ק"מ מצפון לטבריה, על כביש מס' 90. שייך למועצה אזורית עמק הירדן.

ציטוטים

”"אם יתמיד, אז תמיד ינצח בכל, רק אותו האדם החושב כי יכול". “