מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דרכי המתמשכת לארץ ישראל

הורי תמר צפורה ושאול פרידמן
עם המשוררת אנדה עמיר
התחנות בדרכי הארוכה לארץ ישראל בזמן השואה

שמי תמר יעקבי, שם משפחתי לפני נישואי היה פרידמן. עיר הולדתי קז'מייז' שבפולין
 
בתמונה: כיכר העיר במרכזה באר לשאיבת מים. ביתם של סבי וסבתי השישי מימין.

 ככר העיר קז'מייז' שבפולין 
 
אני בגיל שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
 
 ימים בטרם פרוץ המלחמה בפולין אמי ואבי, צפורה ושאול פרידמן
 
ימים בטרם פרוץ המלחמה בפולין אמי ואבי, ציפורה ושאול פרידמן,  היו יפים והצעירים וכך נשארו לעד. מלחמת העולם השנייה. המלחמה הייתה שואה ליהודים, גם אימי ואבי נרצחו שם, הם נספו צעירים ויפים וכך נשארו לנצח.
 
אני ניצלתי , חיי ניצלו, על ידי שינוי שמי וזהותי. חייתי שנים במסתור אצל משפחות פולניות, שהצילו אותי מגורל דומה.
 
זו פולה-שאצלה הייתי בסוף המלחמה.
 
סוף המלחמה
עם סיום המלחמה, העבירו אותנו לבית הילדים בעיר לודז' שבפולין. אריה שריד-ליבל'ה שילם עבורי 30,000 זהובים. זה הסכום הנדרש להעברתי. הוא הביאני לבית הילדים הראשון בעיר לודז'. אריה שריד,  היה מייסד ומנהל ארגון  "קואורדינציה ציונית להצלת ילדים יהודים" שהופעל ע"י תנועות הנוער החלוציות.  
 
 
הדרך המתמשכת לישראל
התחנה הראשונה – בבית הילדים בלודז' שבפולין שנת 1946
בתמונה, אני עם קבוצת הילדים הראשונה בבית הילדים בלודז'. כולנו, הילדים שנאספו ממנזרים ומבתים של משפחות פולניות ונוצריות. חלק מהילדים נאספו גם מהרחובות, ילדים ששרדו ללא בית. המדריכה והמנהלת שמה היה חסייה ביליצקה בורנשטיין, גם היא הייתה חניכת השומר הצעיר, פרטיזנית ולוחמת, ניצולת שואה.
 
בתמונה זו, אני בת תשע, בבית הילדים בלודז'. הבגדים היו כעין מדים. בגדים היו תרומת הג'וינט ואונר'א.
 
התחנה השנייה בדרך לישראל הייתה  בעיר זלצהיים שבגרמניה
מפולין הבריחו אותנו ברכבות משא בלילות לגרמניה.
 
 
בתמונה זו דוגמא למסדר,שעשינו בפנימיית הילדים עם דגל ישראל כולנו במדים חגיגיים ועם חסייה המדריכה שלנו במרכז.       
התחנה השלישית בדרך לישראל העיר דרמשטט
 
בתחנה שלישית זו בעיר דרמשטט, ליד אולם שבגרמניה, כאן הייתי קרוב לשנה. במחנה זה היו כאלפיים איש בני נוער וילדים ללא משפחות. משפחות או חלקי משפחות והרבה ילדים של הקואורדינציה. החיים במחנה בדרמשטט התנהלו במסגרות חברתיות וחינוכיות. התחלנו ללמוד עברית, שירים עבריים, חגגנו את  חגי ישראל ולמדנו על  ארץ ישראל.
 
בתמונה למטה, המשוררת אנדה עמיר, שהייתה שליחה שהיגיעה מישראל במדי אונר"א. אני בתמונה קיצונית משמאל ושתי חברותי הטובות במחנה.
 
 
 
בתמונה זו, רות אלון, אשתו של יגאל אלון ז"ל, ושתי חברותי הטובות: ברוניה צפירה ודנושקה הדסה. 
 
 
תמונה זו עם מיכאל דשא, משורר ואיש חינוך, בשדה,  מחוץ למחנה.
 
 
 
חג השבועות -דרמשטט גרמניה תש"ז, 1947
 
 
התחנה הרביעית בדרך לישראל בצרפת
 
התחנה הבאה, הרביעית, במסע לארץ ישראל, הייתה בטירה, מלון בצרפת.שנקרא פוג-לה-ז'ה סמוך למרסיי. כאן חיכינו להפלגה לארץ. בצרפת קבלנו מדריכים חדשים. לאחד מהם קראו שמעון, איש בית הערבה. הוא כתב לי הקדשה זו בטרם עלייתי לארץ.
 
 "כתמר בארץ תגדלי ובבניין הארץ תשתתפי כי נתראה במכורה ואראה אותך כחלוצה"
לתמר בידידות משמעון.
 
ההפלגה לארץ ישראל, 1947
בדצמבר 1947 יצאנו והפלגנו ממרסיי שבצרפת לארץ ישראל. הפלגנו באוניה יוונית בשם "טֶטִי". ההפלגה התאפשרה בסידורים מיוחדים חצי לגאליים. ירדנו בנמל חיפה. משם למחנה עולים בחדרה ואח"כ ל"אונים" בכפר סבא. ממוסד "אונים" באתי לכפר-הס, לבית דודתי שרה ובעלה אריה קליין. שם הצטרפתי למשפחה ולבנות שלהם: יונה, כרמלה ונטע. 
בתמונה בנות קבוצת "ניצנים", בכפר-הס קבוצתי והמדריכה יעלה.
 
סוף סוף "על הסוס", תרתי משמע, כמעט צברית שאיפתי הכמוסה דאז מתגשמת
 
להיות כמעט צברית שאיפתי הכמוסה מתגשמת, אני בחצר ביתנו  בכפר-הס תם המסע לארץ ישראל.
 
ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה
ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה. השנה יצא לאור ספרה של המדריכה שלנו חסיה. שם הספר "אחת ממעטים". אחרי ארבעים שנה, בסוכות שנת  1989, אספה וכינסה חסייה ביליצקה בורנשטיין, המדריכה הראשונה שלי בבית הילדים בלודז', את כל "ילדיה" לכנס בקבוצת להבות הבשן. 
 
 חסייה ביליצקה בורנשטיין, המדריכה הראשונה שלי בבית הילדים בלודז', עם כל "ילדיה", בכנס קבוצת להבות הבשן.  
תודות למצילי ומדריכי בשנים הקשות. 
 
תודה לבית הספר "הדר-השרון", אשר שימש לי אכסניה חמה  בתכנית "הקשר רב דורי". למנהלת מיה יפה         למורות: איילת שחק, עדית מגן, נגה פורת. לחונכות וחונכים הצעירים, ילדי כיתה ו' ובעיקר לחונכת שלי, אלה סנה החמודה.
תבורכו,תמר יעקבי. 
 
העשרה

עדותו של לייבל – אריה גולדברג – שריד, ארכיון בית לוחמי הגיטאותהעדות על שליחותו לפולין לפעילות תנועתית וחינוכית ועל יישומו של רעיון גאולת הילדים היהודים; נמסרה ב – 11/9/1974 בגבעת ברנר.

אנדה עמיר-פינקרפלד: "אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד (26 ביוני 1902, ריישא, גליציה – 27 במרץ 1981, כ"א באדר ב' תשמ"א, תל אביב) הייתה משוררת וסופרת ילדים ישראלית. בין שירי הילדים המפורסמים שלה: כושי כלב קט, האנקור, תרנגול אני והקיפוד".

תכנית הקשר הרב דורי, 2004
מורה מובילת תכנית אילת שחק

מילון

ג'וינט
רגון הג'וינט העולמי (joint distribution committee - jdc) הוא הארגון היהודי הומניטארי הגדול בעולם. הג'וינט הינו ארגון א-פוליטי, ללא מטרות רווח, אשר הוקם כדי לעזור ליהודים ולקהילות יהודיות ברחבי העולם, בעיקר בעתות חירום או משבר. הג'וינט פועל לחיזוק הקהילות היהודיות המקומיות ברחבי העולם וכן לשימור ופיתוח החיים היהודיים בקהילות אלו. הג'וינט נוסד בשנת 1914 כדי לסייע ליהודים בארץ ישראל ובמזרח אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הג'וינט המשיך לסייע לתושבי ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי והחל מקום המדינה מסייע לתושבי מדינת ישראל.

לייבל - אריה גולדברג - שריד
עדותו של לייבל - אריה גולדברג - שריד, ארכיון בית לוחמי הגיטאות. על שליחותו לפולין לפעילות תנועתית וחינוכית ועל יישומו של רעיון גאולת הילדים היהודים; נמסרה ב - 11/9/1974 בגבעת ברנר

אנדה עמיר-פינקרפלד
אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד (26 ביוני 1902, ריישא, גליציה – 27 במרץ 1981, כ"א באדר ב' תשמ"א, תל אביב) הייתה משוררת וסופרת ילדים ישראלית. בין שירי הילדים המפורסמים שלה: כושי כלב קט, האנקור, תרנגול אני והקיפוד.

ציטוטים

”כתמר בארץ תגדלי ובבניין הארץ תשתתפי כי נתראה במכורה ואראה אותך כחלוצה“