מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית הילדים בקיבוץ

החיים של הילדים בקיבוץ בשנות ה-50 וה-60

המקורות של סבתא שולי:

אמא שלי מלכה גרין לבית דימנט נולדה בליטא בשנת 1914 בעיירה יהודית בשם קלם העיירה הייתה עיירה יהודית כפי שתיאר שלום עלכם בספרו. כלומר השפות שהיא גדלה בהם אידיש ועברית.

היא הייתה חברה בתנועת נוער ציונית "נ.צ.ח" במטרה לעלות לארץ, ועלתה לארץ בעליה בלתי לגלית כשהיא נשואה ב"נישואין פיקטיביים" לשליח בשם יהודה שהגיע מהארץ לצורך כך, היא עלתה בפברואר  1935.

%d7%90%d7%9e%d7%90

אמא שלי מלכה דימנט, חברת תנועת נוער ציונית "נ.צ.ח" שהוקמה בליטה ומטרתה הייתה להעלות את הצעירים לארץ.

בשנים הראשונות בארץ התגוררה בירושלים ועבדה בעבודות שונות הקשורות בהקמת המדינה, ביניהם בבניין ובשנת 1942 הייתה מראשונות המתנדבות לצבא הבריטי (לצורך כך שינתה את תאריך לידתה ל – 1917 וזאת על מנת לענות לדרישות הגיוס) ותגייסה בשנת 1942 לצבא הבריטי, במסגרת גיוס נשים ל –  ATS.

עם התקדמות צבאות גרמניה לכיוון המזרח התיכון הוחלט בהנהגה של ארץ ישראל לגייס חיילים כדי לעזור במלחמה בגרמנים, הוקמה הבריגדה העברית וחיילים יהודים מארץ ישראל יצאו לקרבות נגד הגרמנים באיטליה ובמקומות אחרים. לאחר הגיוס של הגברים לצבא הבריטי, החליטו לגייס גם נשים למקצועות תומכי לחימה והקימו את ה –  ATS  שהיה  בנוי מנשים בלבד החיילות של הATS  הוצבו בעיקר במצרים ובראש הפירמידה של התפקידים שמשו נהגות המשאיות שהובילו חיילים ואספקה לעבר כוחות הלחימה, אמא שלי התנדבה להיות נהגת משאית במלחמת העולם השנייה בקו קהיר (עיר במצרים) דרך ארץ ישראל לדמשק (שזה עיר בסוריה).

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%94%d7%92%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a6%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa%d7%99

אמא שלי נהגת משאית ב –ATS .

%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99

אותות שקבלה אמא שלי בשל שירותה הצבאי בצבא "הוד מלכותו" מלך אנגליה.

שירתה בצבא הבריתי ארבע שנים ובשנת 1946 הגיע בעקבות אחותה יהודית שהייתה ממקימי קבוץ אפיקים, לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שם היא פגשה את בעלה לעתיד יצחק.

אבא שלי יצחק גרין נולד ב"הצג" בהונגריה בשנת 1912 במלחמת העולם הראשונה הייתה מעורבת הונגריה במלחמה אביו גויס להילחם בה ובסוף המלחמה חבל ארץ זה הועבר לידי רומניה. התושבים בחבל ארץ זו לעולם לא קבלו את הכיבוש הרומני והמשיכו לדבר הונגרית והמצב נמשך עד היום. במלחמת העולם השנייה אבי גויס לצבא הרומני והצבא הרומני היה בין הצבאות שלחמו נגד הגרמנים. הוא שירת כפרש והיה לו סוס שהוא נורא אהב בשם צ'יזר.

%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a6%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%99

אבא שלי על סוסו האהוב צ'יזר מימין

למרות שהצבא הרומני נלחם בגרמנים היחס ליהודים היה יחס משפיל ואנטישמי הם הופלו לרעה, נענשו והחיים לחיילים היהודים היו בלתי נסבלים.

בשנת 1941, לאחר 4 שנות שרות בצבא הרומני, ובמסגרת היותו פעיל בתנועה הציונית, הגיע לאוזנו שמוע שעומדת להפליג אוניית מעפילים לישראל בשם" דריין ב'", הוא ערק מהצבא הרומני הגיע לעיר הנמל קונסטנצה ששם חנתה האונייה, שכר חדר בבית מלון, שיכן שם באורוות המלון את סוסו האהוב בידיעה שיקבל שם אוכל ומים והגיע לנמל בפברואר 41 עלה לאוניה שיצאה בדרכה לארץ ישראל. האונייה הייתה עמוסה מאוד, הרבה מעבר ליכולתה והצפיפות הייתה קשה. היא שהתה בים זמן רב עברה דרך בולגריה ואיסטנבול ונמלים נוספים עלתה על שירטון ונתקעה בים ובסופו של דבר הגיעו לארץ מלווים באוניות בריטיות ישר למחנה מעצר עתלית. לא כל העולים שיצאו לדרך זכו להגיע לארץ. (לימים התברר שהיא האונייה האחרונה שהמעפילים שלה נכלאו בארץ אוניות נוספות שהגיעו גורשו לקפריסין).

הכניסה למחנה עתלית לוותה בריסוס של המעפילים והשמדת הבגדים שהיו על גופם, בשל טפילים שנטפלו אל המעפילים במהלך השיט הארוך ללא יכולת של שמירה על ניקיון. במחנה עתלית הוא היה כלוא בצפיפות רבה בצריפים גדולים של 50 איש בצריף. הוא היה כלוא שם 11 חודש, עד שאחיו אליהו שהיה כבר בארץ בקיבוץ אפיקים  הגיש בקשה לאיחוד משפחות ולאחר מאמץ רב הסכימו הבריטים לשחרר אותו.

%d7%94%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%a3-%d7%91%d7%a2%d7%aa%d7%9c%d7%99%d7%aa

הצריף מגורים של עתלית

לאחר שחרורו הוא התגורר תקופה מסוימת בתל אביב ובשנת 1946 הוא עבר להתגורר בקבוץ אפיקים שם הוא פגש את אישתו לעתיד מלכה דימנט שבדיוק השתחררה מה A.T.S והקים משפחה. בתאריך 18.7.47 נולד אחי יונתן  ובתאריך 12.3.50 נולדתי אני.

קבוץ אפיקים נוסד בשנת 1924 ע"י קבוצת חניכים השומר הצעיר מס.ס.ס.ר הם התיישבו בחצר כנרת ובשנת 1932עלה לקרקע במקום בו הוא נמצא כיום. הוא נקרא אפיקים כי הוא שוכן בין 2 אפיקי נחלים האחד הירדן והשני הירמוך.

שני הורי בחרו להיות "חלוצים" ולעזור בהקמת קבוצים לאורך הגבול, במקרה שלהם בעמק הירדן. ובכך לקבוע את גבולות המדינה. הם היו חברי "הגנה". הורי שניהם היו חברי ההגנה והשתתפו בפעולות שונות להגנת הקיבוץ ועמק הירדן, אבא שלי נלחם בצמח עם שאר חברי ההגנה חברי הקיבוצים של עמק הירדן נגד הצבא הסורי שהחל לפלוש לעמק הירדן וטנק של הצבא הסורי הגיע עד למבואת דגניה שם נעצר ע"י אחד הלוחמים שזרק לעברו בקבוק תבערה והציל בכך את כל עמק הירדן. הצבא הסורי נסוג.

במלחמת השחרור אבי נלחם בצמח נגד פלישת הצבא הסורי. בתאריך 18.5.48 לאחר קרב קשה והרוגים רבים נפלה צמח בידי הסורים. בתאריך 20.5.48 עם שחר נפתחה אש חזקה לכיוון קבוץ דגניה וטנקים בלווי חייל רגלים סורי החלו להתקדם לכיוון הקבוץ והגיעו עד לגדר של דגניה חברי הקבוץ בעזרת חברים מקיבוצי העמק וביניהם אבא שלי ניסו להגן על עמק הירדן, בחור בין 16 מדגניה בשם יהודה שפונג זרק בקבוק מולוטוב לעבר הטנק הראשון ועצר את כל שורת הטנקים שהתקדמו ובכך נצלו הדגניות וכל עמק הירדן.

%d7%94%d7%98%d7%a0%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%92%d7%a0%d7%99%d7%94

הטנק בדגניה

בנוסף לכך כשירושלים הייתה נצורה הוא השתתף בשיירות העולות לירושלים הנצורה. אמא בחרה לא להתפנות מהקיבוץ יחד עם הנשים והילדים שפונו לחיפה (למרות שהיה לה כבר ילד קטן) אלא להישאר לשמור על הקיבוץ ביחד עם שאר הלוחמים חברי הקיבוץ. הקיבוץ כמו כל הקיבוצים באותה תקופה התאים עצמו לתפקיד שלשמו הוא הוקם ובמסגרת זו החליטה התנועה הקיבוצית, שהילדים שנולדים יתגוררו בבתי ילדים, ולא יחד עם ההורים וזאת על מנת לאפשר להורים למלא את תפקידיהם השונים כדוג' עבודות השדה, עבודות בניין שמירה על הגבולות דאגה לפרנסת המקום וכו'.

ולכן אנחנו הילדים גדלנו בבתי ילדים.

בית הילדים

על פי החלטת התנועה הקיבוצית באותם שנים ועל פי החלטת הקיבוץ, הורינו הכניסו אותנו לבית הילדים מיד לאחר  שחזרו מבית היולדות כלומר מבית היולדות לבית הילדים. וברגע שנכנסנו לבית הילדים למעשה להורים לא הייתה שום זכות בגידולינו. אפילו בבחירת השם הקיבוץ הרשה לעצמו מוסדות הקיבוץ להתערב למשל אבא שלי רצה לקרוא לי שלומית על שם אמא שלו ואז הגיע אליו חבר מועדת חינוך והעיר לו ששלומית הייתה אישה רעה בתנ"ך ולכן כדאי ששמי יהיה שולמית וזה אכן היה השם שלי.

עלי לציין שמצבנו היה טוב מהילדים שנולדו לפנינו בקיבוץ, אנחנו זכינו לקרוא להורינו אמא ואבא אבל ילדים שנולדו בראשית הקיבוץ כ – 10 שנים לפנינו קראו להוריהם בשמות הפרטיים כי הילדים היו "שייכים" לקיבוץ. ההורים שלנו זכו לראות אותנו רק כשעתיים ביום, אחר הצהרים לאחר מכן הם היו מחזירים אותנו לבית הילדים והמטפלות שם היו אחראיות להשכיב אותנו לישון.

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%98%d7%94
בבית התינוקות ביחד עם המטפלות אני שוכבת למטה

אפשר להגיד שחיינו התנהלו בשני מעגלים נפרדים שלעולם לא התערבבו ביניהם מעגל הילדים ומעגל המבוגרים. המטפלות ומאוחר יותר גם המורים הם אלו שהיו אחראים לחינוך שלנו והחינוך היה מוקפד וקשה ללא חמימות וללא חיבוקים הכל נעשה בצורה קפדנית ללא רגש. בפעוטונים שהיו מחולקים ל – 6 ילדים בכל פעוטון ונקרא אז שישיה היו מושיבים אותנו על הסירים באותה שעה, מכניסים אותנו לעגלה מעץ ומטיילים איתנו בקבוץ והכל ביחד.

בגיל הגן בלילות לאחר גמר ההשכבה הלכה המטפלת התורנית לביתה  והשאירה אותנו לבד בבית הילדים, בבית הילדים היינו מחולקים בלילות לחדרים שבהם ישנו בכל חדר ישנו 4 ילדים שני בנים ושתי בנות. כמו כל הילדים לאחר שנשארנו לבד חלק מהילדים נרדמו וחלק גדול מהילדים היו אחוזי פחד, שעות היינו שוכבים מפוחדים, כמה פעמים מרב פחד ניסיתי לברוח לבית של ההורים שלי, אבל תמיד תפסו אותי בדרך והחזירו אותי לבית הילדים. לאה גולדברג באה להרצאה בקבוץ אפיקים ונדהמה מהלינה המשותפת בקיבוץ וההפרדה הכואבת של הילדים מההורים בשעות הערב וכתבה את השיר שלה "ערב מול גלעד"

האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה, בה נרדמים הילדים. אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד, כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם. נסתר הליל בין הבדים והנביא הגלעדי יורד דומם אל הבקעה לחזות בשנת הילדים. גם כל מה שהיה קשור באחזקת בית הילדים והניקיון שלו היינו אנחנו הילדים אחראים לתחזק, בבקר היינו קמים מוקדם כדי להספיק לסדר את המיטה ושוטפים את החדרים, והמטפלות היו עוברות ובודקות אם זה לטעמם, במידה והניקיון לא היה מספיק לטעמם הן היו שופכות דלי מים לחדר והיינו צריכים להתמודד עם השיטפון שהם עשו, ויותר לא העזנו להתרשל בניקיון.

חדר האוכל של גן הילדים  וכן גם בכתות הנמוכות של בית הספר היה בבית הילדים היו מביאים לבית הילדים אוכל ממטבח הילדים ובבית הילדים היה חדר שהוא היה חדר האוכל שלנו. היינו חייבים לאכול את האוכל שהביאו לנו ומי שלא גמר ישב ליד השולחן עד שגמר את כל האוכל. אני למשל לא אהבתי קקאו ולא אהבתי דייסה שהיו מגישים כל בקר, אז ישבתי שעות ליד השולחן לפעמים אפילו יום שלם לא יכולתי לקום לשחק ולא ללכת לנוח בצהרים הייתי יושבת ויושבת ואחר הצהרים כשכולם הלכו להוריהם ואני המשכתי לשבת ההורים שלי היו מחפשים אותי עד שבדרך כלל אבא שלי היה מגיע לבית הילדים מתרגז ושופך את מה שלא נגעתי בו. לפעמים היינו מחפשים פטרונות להיכן להשליך את האוכל שלא אכלנו ואם שיחק לנו המזל והמטפלות יצאו מבית הילדים היינו זורקים את האוכל לעץ שעמד ליד הגן והיה לו חור בגזע. גם על ניקיון חדר האוכל של בית הילדים אנחנו היינו אחראים ההינו רוחצים את הכלים ומנקים את השולחנות לפי תורנות.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%9f

חדר האוכל בבית הילדים

כשהיינו בגן בשעות הצהרים לפני מנוחת הצהרים היו מכניסים אותנו להתקלח. היו מסדרים אותנו בשורה ארוכה ואחת מהמטפלות עמדה ליד אזור המקלחון הראשון באמצע היה מעבר ולאחר מכן היה מקלחון שני אנחנו נכנסנו בצורת "הסרט הנע" המטפלת הראשונה עשתה שטיפה השנייה במעבר סיבנה והשלישית שטפה את הסבון, ומשם יצאנו להתנגב ולהתלבש. במידה ומישהו מהילדים רצה קצת לעמוד וליהנות מהמים הייתה המטפלת האמצעית דוחפת לו סבון לפה ואנחנו כבר הבנו שצריך להתקדם. לעולם לא נתנו לנו ליהנות מהמקלחת. מדובר בעמק הירדן בקיץ חום של לפעמים כמעט 50 מעלות בחוץ ולא אפשרו לנו קצת להתרענן.

בקיץ היו מוציאים את המיטות שלנו החוצה כי הבתים היו חמים מאוד הקירות להטו לא היו אז מזגנים ולא ניתן היה לישון בתוך הבתים ולכן בלילות היינו ישנים בחוץ את המיטות היו מכסים בכילות כדי שהיתושים הרבים לא יעקצו אותנו. כשהיינו בגן המיטות היו על גג הגן ובבתי הספר היסודי המיטות היו ליד בית הילדים. השינה בחוץ זכורה לי כחוויה טובה.

אגב לבית הילדים קראנו "הבית" ולבית ההורים קרנו "החדר" כך שכולם הבינו שאם אומרים אני הולך לחדר הכוונה לבית ההורים.

בקיבוץ היה מחסן בגדים לילדי הקיבוץ, במחסן ישבו תופרות שהיו תופרות לנו את הבגדים אותם בגדים לכל הילדים רק בצבעים שונים כך שהבגדים שלבשנו היו זהים לבגדים שכל הילדים לבשו, אפילו בגדי ים היו תופרים לנו שם בגדי ים בצבעים שונים אבל באותה הגזרה, לכל ילד היה מספר במחסן הבגדים שהיה מצוין גם על הבגדים כך שבעצם ידעו לשייך לכל ילד את הבגדים שלו. המספר שלי היה 139.

לא היה ניתן לקבל מתנות של בגדים או של כל פריט לבוש אחר. פעם בשנה כשהורינו רצו לקחת אותנו בחופש הגדול לבקר קרובי משפחה היינו הולכים למחסן הבגדים והיו מתאימים לנו מהמלאי בגדים שילדים אחרים קבלו מתנות מקרוביהם והיו חייבים להעביר אותם למחסן הבגדים. היה בו בגדים קצת יותר יפים לצורך הנסיעה. כאשר חזרנו מהחופש אצל המשפחה שגרה מחוץ לקיבוץ היינו מחזירים את הבגדים היפים למחסן, על מנת שילדים אחרים יקבלו אותם כשהם ייסעו לקרוביהם ואנחנו היינו וחוזרים ללבוש את הבגדים הרגילים כמו כולם. פעמיים בשנה קבלנו בגד חדש במתנה בראש השנה ולקראת פסח.

בערב שישי התלבשנו בבגדים חגגים כולנו באותם הבגדים מכנסיים כחולים וחולצה לבנה. בחדר האוכל של הקבוץ, לפני ארוחת הערב היו עושים הדלקת נרות. בערב לאחר הארוחה בשנות ה – 50 וה- 60 היו יוצאים ברקודים בעיקר ריקודי עם ישראלים והורה. ריקודים סלוניים היו אסורים.

תפקידים נוספים שהיו מוטלים עלינו, מכיוון שגדלנו בזמן הצנע הקיבוץ גידל את כל צרכיו בעצמו ואנחנו הילדים הינו אחראים לגדולי הירקות. קראו לכך "גן בית" אלו היו שדות ארוכים ואנחנו היינו יוצאים אליהם פעמיים בשבוע בצהרים היו מסיעים אותנו בטרקטור לשדות כדי שנעבוד בעבודות שונות למשל לעשיו עשביה (להוציא עשבים שוטים) ולדלל את השתילים. (כשהטרקטור זורע הזרעים נובטים בצפיפות גדולה ועל מנת שיגדל שתיל חזק יש לבחור את השתיל החזק בקבוצה ולהוציא את כל השתילים האחרים ). כמו כן היינו עובדים בשתילת עגבניות. לקראת שתילת העגבניות היו מציפים את השורה הארוכה במים ושותלים את העגבניות בבוץ.

%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%92%d7%9f-%d7%91%d7%99%d7%aa

העבודה הקשה בגן בית בילדותנו

לאורך כל חיי הילדות שלנו היינו יוצאים לעבוד כבר מגיל הגן. בגן הבית ולאחר מכן בבית הספר ב"פינת החי" שם גידלנו : עזים, כבשים, סוסים, תרנגולי הודו שחורים, ברווזים, תרנגולות, ארנבות ושרקנים, ואפילו קוף עכביש, ותקופה מסוימת היה גם גור נמרים שקבלנו לגדל עד שיגדל ולאחר מכן העבירו אותו לגן החיות.

את רוב האוכל של בעלי החיים היינו מגדלים לבד למשל לכבשים והעיזים לסוסים ולחמורים גידלנו סלק סוכר, ותלתן, לברווזים היו מביאים מחדר האוכל של המבוגרים לחם ישן, היינו מרטיבים אותו ונותנים לברווזים ולתרנגולות וכו'.

החגים בקיבוץ היו מיוחדים מאוד כל הקיבוץ היה מתאספים לארוחה חגיגית בחדר האוכל במקרים של ראש השנה או פסח היו הופעות וארוחה חגגית (מדובר בכ' – 1200 איש וילדים), אם היה מדובר בשבועות כולם יצאו לשדות להבאת ביקורים, כולם לבשו בגדי חג והשמחה הייתה גדולה.

בכיתה ט' עברנו ללמוד בבית ספר אזורי "בית ירח", בית הספר היה ממוקם על שפת הכנרת מול קבוצת כנרת ליד חורשת האקליפטוס של נעמי שמר ליד מוצא הירדן מהכנרת  מקום מקסים.  אוטובוס היה לוקח אותנו בשש ועשרים בבקר לבית הספר וחיינו נהיו קלים יותר, את רב ההפסקות היינו מבלים בחורשה או על שפת הכנרת, שעורי השחייה היו בכנרת  ובניגוד לשנות הילדות הקשות  בבתי הילדים  והכתות הנמוכות של בית ספר יסודי, כשגדלנו דווקא נהנו מהשינה המשותפת באותה תקופה כבר יכולנו ללכת לישון קצת יותר מאוחר, היינו מבלים יותר בחדר ההורים ובערב בילינו יחד. אומנם קבעו לנו שעות שינה אבל אף אחד לא באמת שמע בקול המחנכים, היינו עושים מה שבא לנו.

בסוף כתה יב' התקבלנו כל הקבוצה לחברות בקיבוץ אפיקים, ולאחר מכן כל אחד התגייס לצבא לפי השיבוצים שנקבעו לו.

הזוית האישית

שחק: היה לנו כיף ומעניין אני למדתי דברים חדשים על סבתא ועל קום המדינה

מילון

ציונות
המכיר ששילמו הילדם להורים ציונים בקיבוץ

ציטוטים

”המכיר ששילמו הילדים בבית הילדים בקיבוץ“