מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה במשמר הירדן

אריק וטל, סבא ונכד מבלים בארוע משפחתי.
אריק וגל, אבא ובן מבלים בארוע משפחתי.
סיפור משפחת שניידר על משמר הירדן ועל אהבתם של פנחס ועזה

שמי טל שניידר, 

אני תלמיד כיתה ה-4 בבית ספר יגאל אלון. מאוד שמחתי כשהציעו לי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם סבא אריק שלי, שאותו אני מאוד אוהב. אני אוהב את הסיפורים שלו וגם את השיחות שלי איתו. מיד כשעלתה ההצעה, סבא אמר לי שיש לו רעיון שהוא מתחבר אליו, שכולל כמה אלמנטים שקשורים בנושא של אהבה.

סבא הציע שהנושא שלנו יהיה  "אהבה במשמר הירדן "

אני , טל שניידר באנדרטה במשמר הירדן.
אני, טל שניידר באנדרטה במשמר הירדן

המקום שבו החלה השושלת של משפחתי מצד אבי משפחת שניידר, כשצבי הרשל שניידר הגיע מבוקובינה, שבאותו זמן הייתה חלק מהקיסרות האוסטרו הונגרית.

בגיל 12 שלחו אותו ללוות דודה זקנה, שרצתה להיקבר בארץ ישראל.

היהודים האמינו בגלגול עצמות, שאומר כשיבוא המשיח ותהיה תחיית המתים, העצמות של המתים ייתגלגלו לארץ ישראל ויחזרו לחיים. גלגול העצמות יהיה תהליך מאוד כואב ומלא ייסורים. כדי לא לסבול את הייסורים של גלגול העצמות היו יהודים מבוגרים עולים לארץ בשביל להיקבר בישראל (אם אפשר בהר הזיתים) בשביל להיות קרובים למשיח כשיגיע.

צבי והדודה עלו על ספינה בים השחור והספינה עגנה בצור שבלבנון. בצור הדודה נפטרה והקהילה היהודית שלחה את צבי הרשל לצפת שבה הייתה קהילה יהודית גדולה וחזקה. הקהילה קלטה את צבי. בגיל 14 חיתנו אותו עם פייגה שהיתה הבת של עמרם הרצוג אחד ממכובדי הקהילה. כדי לסדר את ילדיו שלח עמרם את הזוג הצעיר ועוד 3 בנים למושבה החדשה משמר הירדן.

צבי ופייגה

צבי ופייגה

אחרי שצבי ופייגה בנו את ביתם, והולידו שמונה ילדים. הבכור ביניהם היה אריה לייבל שניידר. הוא התחתן עם בתיה גולדנברג מצפת, והם הולידו שמונה ילדים מביניהם משה, סבא רבא שלי (אבא של סבא אריק), שהיה הבכור ופינחס הבן הקטן.

אריה ובתיה שניידר

אריה ובתיה שניידר

בית משפחת שניידר במשמר הירדן הישנה 

בית משפחת שניידר במשמר הירדן הישנה

השאלה ששאלנו את עצמנו הייתה מה זאת אהבה?

יש אהבה רומנטית בין גבר לאישה. יש אהבה למשפחה. יש אהבה למולדת ולעם. יש אהבה למורשת. סיפור אהבה שתמיד ריגש את סבא הוא סיפור אהבתם של פינחס ועזה מאיילת השחר.

סבא סיפר לי שמילדות היה לו דוד מיתולגי שחי בקיבוץ איילת השחר. שמו של הדוד היה פינחס והוא עבד בבריכות הדגים של הקיבוץ ביחד עם אשתו עזה, שהייתה אחראית על כל בריכות הדגים בצפון הארץ, לזכותה נרשמה הבאת דגי הפורל שאותם גידלה במי נחל דן.

כמה מילים בסרטון קצר

סבא אריק מספר

פנחס נולד במשמר הירדן ועבר ילדות לא פשוטה. ההורים היו עסוקים במלחמות הקיום היום יומיות, הוא היה דיסלקטי ומאוד חולני והמלריה בגיל חמש "התאהבה בו" ולא רצתה לעזוב אותו. הרופאים אמרו שהוא חייב לעזוב  את משמר הירדן והוא יחד עם כל המשפחה עבר לנתניה. בנתניה הוא היה רשום לבית ספר ביאליק אבל לא כל כך הלך ללמוד. בגלל הדיסלקציה הוא לא היה מסוגל ללמוד.

חייו השתנו כשהוא הלך לתנועת הנוער הימי זבולון ושם הוא התחיל לגלות את החוזקות שלו, לקבל ביטחון ואמונה בעצמו. במקביל התחיל לעבוד כמלטש יהלומים. היו לו ידיים מעולות ועיניים חדות שגרמו לכך שההספק שלו היה גבוה והוא הרוויח שכר גבוה.

באותה תקופה התגייס לפלמ"ח והיה מאושר עם הפעילות עם החברים והפעילויות. בנקודת הזמן הזו, אירע אירוע טרגי במשפחה. האבא אריה לייבל שניידר נפטר והיה הכרח שמישהו יהיה בנחלה במשמר הירדן וידאג לתפעולה. ההחלטה  במשפחה היתה שפנחס הוא זה שישמור על הנחלה.

כאן מתחיל סיפור האהבה בין פנחס לעזה, כפי שסופר מפיו של פנחס ומשולבים בו האהבה למשפחה, האהבה למשמר הירדן והנכונות להילחם על הבית והמדינה.

מתוך הספר של פנחס בן ארי – "ממשמר לאיילת בדרך שלי"

פרק ט' – מפגש ראשון עם נערה מאיילת

באחד מימי האביב הבהירים שלאחר הגשמים, בשנת 1946, עמדתי ושוחחתי עם בן אחותי לצד הכביש הראשי במשמר הירדן הישנה. אופנינו היו מונחים לצידנו ואנו נתנו לרוחות הקרירות ולקרני השמש שריצדו להן מידי פעם מבעד לעננים האפורים לשטוף את פנינו.

הייתי אז גבר צעיר ופרוע בן 20 פלוס. מחשבותיי נעו חליפות בין העבודה והשמירה על אדמות המשפחה, להם דאגתי לאחר מותו הפתאומי של אבי שנה קודם לכן, ובין הרצונות שלי לחיות חיים משל עצמי – לחזור לפלמ"ח, למצוא בת זוג, לעסוק בדברים אותם אני אוהב כדוגמת עבודה המשלבת את אהבתי לים.

עוד אני עומד ומשוחח עם בן אחותי, והנה חולפים על פנינו קבוצה של נערים ונערות בדרכם לנהר הירדן הנמצא בסמוך למושבה. שאלנו מהיכן הם והם ענו שהגיעו מאיילת-השחר. החבורה המשיכה בהליכתה, חוצה את המושבה בדרכה. לפתע יצאה מתוך שורת ההולכים נערה אחת וניגשה לעברנו. "אפשר לעשות סיבוב על האופניים" היא שאלה. ואנחנו, מחייכים איש לרעהו, ענינו "בשמחה". נתתי לה את אופניי. הנערה עלתה עליהם והחלה מדוושת על הכביש הראשי של משמר. עקבתי אחריה במבטי, רואה אותה מתקשה ברכיבתה, עד אשר נעצרה לפתע פתאום. שמוליק, בן דודי ואני הסתכלנו בה, ואחד בשני  – ושנינו מחוייכים. מכנס רגלה הימנית נתפס בשרשרת אופניי והיא לא יכלה  לשחררם ולהמשיך לרכב."מה אתם צוחקים" היא קראה בקול: "בואו ותעזרו לי!".

רצנו שנינו לעברה. אני שרצתי מהר יותר הגעתי ראשון ועזרתי לה לשחרר את המכנס התפוס משרשרת האופניים. כשסיימתי הרמתי את ראשי ומבטינו הצטלבו.

"שמי פנחס" הצגתי את עצמי "ואת מה שמך"

"עזה." היא ענתה וחיוך דקיק בזווית פיה.

הישרתי מבטי לעבר הכביש הראשי, שלפני רגעים מספר הלכו בו כל חבריה, והנה הוא ריק ושומם. הבנתי כי החבורה התקדמה לעבר הנהר והצעתי לעזה שארכיב אותה על אופניי עד שנגיע אל קבוצתה והיא הסכימה. עלינו שנינו על אופניי והתחלתי מדווש לעבר הנהר. ריחה של הנערה, רכות שערה והמגעים החטופים של גופנו זו בזה עוררו את התרגשותי.

בהגיענו לנהר ירדה עזה מאופניי. לרגע הביטה בפני במבט מחויך ולאחריו סבה ומיהרה אל חבריה  שהשתכשכו להם  במימי הירדן. אני אחזתי בכידון אופניי. להרף עין המשכתי להתבונן בחבורה הצוהלת לה במים הצלולים ולאחר מכן התחלתי מדווש את דרכי חזרה לעבר המושבה.

שארית יומי התנהל כפי שהתנהלו הימים שקדמו לו. עסקתי באחזקת בית המשפחה, בו נותרתי לבדי לאחר מעבר משפחתנו לנתניה. יצאתי לשדותינו לראות את עבודת הפועלים הערבים. הכל נמשך כרגיל. כך נראו הדברים כלפי חוץ. אולם בתוכי משהו השתנה לבלי שוב. אותו בוקר והמפגש הבלתי צפוי שזימן לי, שינו לעד את תמונת חיי ואת עולמי.

מאותו יום נפלא לא מצאתי מרגוע. כוח בלתי נשלט משך אותי לעבר איילת-השחר בתעוזה שלא יכולתי לעמוד בפניה. החלטתי שאני מוכרח למוצאה.

פרק י' – תחילת הרומן

כשהייתי צעיר אבא אמר לי שאם אחזור למשמר אקבל את הכל. כשחזרתי בגיל עשרים זה לא הסתדר לי, כי איך אשאר במקום שאני חצוי כל כך בליבי אליו. לא התפתיתי להישאר שם. הייתי קשור לנוף, לאבנים, למקום הפיזי. אבל לא ראיתי את עצמי נשאר שם. לאחר ההיכרות הראשונית של עזה ושלי במשמר, כשהיא עם כיתתה, נפרדנו וזהו. אבל היה איזה ניצוץ בקטע הזה. ניצוץ שהמשיך לבעור בתוכי.

כשבוע או שבועיים לאחר פגישתנו הראשונה הרגשתי שאני חייב לראותה שוב. לא יכולתי להתאפק יותר. אספתי עוד ארבעה חבר'ה ויחד יצאנו בטרקטור ממשמר לראש פינה. נכנסנו לקפה גיטל כדי לקנות משהו שיכול היה לרכך את הפגישה בינינו. קניתי קופסת שוקולדים (השמורה עימי עד היום) ויצאנו בדרכנו לאיילת.

התחושה שלי לגבי הקשר עם עזה הייתה כנראה חזקה משלה. אני הרגשתי שהילדה הזו מוצאת חן בעיני והיה בי רצון לפרוץ את ה"מבצר" שסבב אותה. המבצר הזה שהיה כמו גוב אריות ענק נקרא – ה"לינה". באיילת-השחר המושג "לינה" התייחס לחדר בו התגוררו מספר נערים או נערות. בחדר היו מספר מיטות שיצאו מהקיר, כך שכולם יכלו לישון באותו המקום בלילה. עזה גרה בחדר שכזה עם עוד שש בנות. אחת מהן הייתה ילדת חוץ והשאר בנות המקום. כולן היו בנות 14-15. הן היו ונשארו חברות קרובות עד היום.

אני יודע שהרגשתי משהו כלפיה שהיה חזק ממה שהיא הרגישה בהתחלה. בנות כיתתה אמרו לה שהסתכלתי עליה ורק אז היא הבינה שיש כאן משהו. כשהגענו לאיילת באתי ל"לינה" שלה. הבנות האחרות הסבו את תשומת ליבה שאני אותו ההוא ממשמר. עזה לא זיהתה אותי מייד מכיוון שהגעתי מסורק, לא כמו שהייתי במשמר.

בשלב מסוים נוצר מצב שהבנות האחרות הלכו לאכול בחדר האוכל ועזה ואני נשארנו לבדנו בחדר. ניגשתי והתיישבתי לצידה, על מיטתה. הרגשתי את המתח העצום בינינו. הגענו אפילו לאיזו נשיקונת קטנטנה כשישבנו שם. ואז חזרו הבנות ואנחנו הפסקנו. אבל כבר היה ברור לשנינו שיש כאן משהו. זו הייתה נקודת אור.

חזרתי באותו היום למשמר והמשכתי לחיות ולעבוד שם כמו בימים שקדמו, אבל הראש שלי היה שקוע בעזה ובאיילת-השחר. למעשה, הדברים לא חזרו יותר לקדמותם. מאז הגיעי בפעם הראשונה לאיילת-השחר המשכתי ובאתי בכל יום שישי. כעבור זמן מה באתי לשישי – שבת שלם.

בשלב מסוים הבנתי שזה לא עסק. ארזתי את הפקלאות במשמר, עזבתי ובאתי לאיילת. לא מוכרז או רשמי, אבל הבנתי שאני רוצה להיות קרוב לעזה. התגוררתי בחדר עם עוד בחור וביחד הסתובבנו הרבה בשדות. בבת אחת התחברתי לשתי נקודות משיכה חזקות מאוד שהביאו אותי לאיילת-השחר – עזה והקיבוץ.

גם לפני היכרותי את עזה, אלו היו התחושות שלי. נתניה והפלמ"ח עשו אותי מבוגר הפתוח להכיר עולמות חדשים. באופן מוחלט לא ראיתי את עתידי במשמר. ייתכן שבסיטואציות אחרות הייתי מגיע עם עזה לגור שם, אבל אני מרגיש שאלוהים הלך איתי. בכל פעם שנכנסתי ל"מבוך" הוא נתן או זימן לי את הפריצות מהמבוך. ועזה הייתה הפריצה שלי לצאת ממשמר. זו הייתה הדרך להיכנס לקיבוץ, דרך מלאה בעוצמות אדירות של חזרה לחיים.

פרק יא' – הקרב האחרון על משמר

במשך לפחות שלושים שנה עשינו את האזכרה לנופלים בקרבות במשמר כשתמיד ההרגשה הייתה שהמדינה לא העריכה כראוי את מה שקרה במקום. אני ואלו שלחמו איתי חשנו נכשלים. המדינה והפיקוד העליון לא נתנו גיבוי שיעניק לנו תחושה שעמדנו מול צבא ועשינו את המקסימום שיכולנו. אם היו נותנים לנו תגבורת בזמן היינו יכולים לעמוד במשימה הכבדה.

באחת האזכרות, הגיע לאזכרה במשמר יושב ראש התאחדות האיכרים, זיו אב, שהיה מאוד מבוגר והיה בקשר עם המושבה במשך שנים. זיו התחיל לדבר פתאום על "עמידה". העמידה שלנו בעקשנות בקרב שבסופו מנענו מהסורים לנתק את אצבע הגליל. בזיכרוני זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב שאולי בכל זאת עשינו משהו חשוב בעמידתנו במקום בלי לעזוב אותו, ובלחימה שלנו עד הכדור האחרון.

משמר של שנות ילדותי הייתה מקום מאוד לא פשוט לגור בו. בתור ילד ראיתי בה לא מעט בתים נטושים. הרגשתי החריפה כשחזרתי ב-1945 מהפלמ"ח. זה נראה לי קשה לחיות במשמר. רציתי שהמקום ייעזב כדי שיקום בו קיבוץ. חשבתי כך מתוך פחד שהמושבה לא תעמוד במשימה של שמירת גבולה האסטרטגי ובמיקומה כשומרת על אצבע הגליל. לא רציתי שמשמר תיהרס כדי להחריבה, אלא כדי להפוך את המקום הישן והקשה למשהו חדש וטוב. לא אכפת לי שחברי קיבוץ גדות יושבים על האדמה שלי. בכל פעם שאני מבקר שם אני אומר להם: "חבר'ה. אתם יושבים על האדמות שלי. אבל זה ממש לא אכפת לי, כי הקמתם ישוב ועמדתם במבחנים קשים".

יכולתי להישאר באיילת ולא לבוא לקרבות. הרי הייתה לי בת זוג. אבל הייתה לי אחריות מצפונית ולא יכולתי שלא לבוא לעזרתם של אנשי המקום. המחיר של האנשים שנפלו על הגנת המקום, נתן לי תחושה שחייבים לשמור עליו. אני יודע שאם הייתי חוזר היום לתקופה ההיא, הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק. כי כל כך היה אכפת לי המקום. הייתי אידיאליסט ואני אמות אידיאליסט. ביחס שלי למשמר יש ניואנסים רבים לפה ולשם והמלחמה הפנימית שלי כל הזמן נמשכת.

הסורים תקפו לראשונה בתחילת מאי 1948 בבקעת הירדן באזור צמח, גשר והדגניות. בליל ה- 18/19 במאי, כשלושה שבועות בלבד לפני הסערה הגדולה ונפילת משמר, בוצעה פעולת תקיפה של הפלמ"ח בראשות יגאל אלון, על היחידות הסוריות המדולדלות שנותרו באזור בית המכס העליון. יחידות פלמ"ח נערכו במשמר לקראת יציאה ושלושה מבני המושבה בהם שמואל בן אחותי, אהרון גרבובסקי ואני התבקשנו ללוות את הכוחות כסיירים המכירים את הדרכים והאזור. תפקידי היה ללוות את כוח הרתק, שיצא לנטרל את מוצב החביות בעיקול הכביש מהגשת עזרה למוצב המרכזי באזור בית המכס. חצינו את הירדן באחת המעברות הקרובות. מתחנו חבלים והעברנו את הכוח הלוחם ללא תקלות. ההתגנבות אל המוצבים התבצעה בשקט מוחלט. עם הפתיחה באש מצאתי את עצמי קדמי מדי ביחס לכוח שלנו והרגשתי מעט לא בטוח אם יבואו אחרי. חזרתי לאחור.

לא נתקלנו באש משמעותית מולנו וחזרנו למשמר ללא אבדות ועם הצלחה מכובדת בנזקים שהוסבו למתקן המרכזי ולציודים באזור. בחור בשם זרובבל מראש פינה, שהגיע כתגבור למושבה בזמן הפעולה, נפגע מכדור בודד שנורה מהצד המזרחי של הירדן ונהרג במקום. יום לאחר מכן, ב-20 במאי, הסורים הגיבו בהפגזות על משמר והציבו סוללת תותחים שהטרידה את המושבה לחילופין מאז ועד הכיבוש. כוחות הפלמ"ח של חטיבת יפתח שנוהלו על ידי אלון ופעלו באזור באופן מוגבר מתחילת מאי וכבשו את צפת, המשיכו במשימותיהם עוד כעשרה ימים לאחר התקיפה בבית המכס. הם השלימו את הכיבוש של הכפרים המקומיים, דחקו בתושבים הערבים להסתלק מהאזור ו"ניקו" למעשה את אצבע הגליל מתושבים ערבים. אולם בשניים ובשלושה ביוני, בהחלטה של בן גוריון להעבירם לגזרת המרכז, נטשו את הגליל והשאירו אותו לחטיבת כרמלי החדשה שהוקמה בזריזות עם חיילים מאומנים הרבה פחות ועם ניהול ופיקוד חדש שלא השתפשף עדיין בקרבות ואשר לא צבר ניסיון כיחידה.

השינוי הזה במערך הכוחות הצה"ליים, שהיה דרמתי ואולי הכריע בעצם את גורל מושבתנו, היה נסתר אז מעיני ומידיעתי אך לא נסתר כלל מעיני הסורים. יציאת "יפתח" נמשכה יומיים ובוצעה במשאיות לאור יום בחפזון וקלות דעת. אני הייתי באותה תקופה מאוהב בעזה וזה היה בעיקר מה שהטריד את מנוחתי גם באותם ימים פרועים וסוערים. ביום שישי, הארבעה ביוני, יצאתי עם הטרקטור של המשפחה לאיילת כדי להיות עם עזה. שמואל בן אחותי יצא באותה שבת לחיפה לתיקון פנצ'ר של אחד הטרקטורים ולביקור של המשפחה בנתניה. בשבת למחרת הותקפה משמר לראשונה רגלית על ידי הסורים.

איילת גם היא, הופגזה והותקפה מהאוויר במקביל כדי למנוע סיוע והתארגנות ושלושה מטוסי הארווארד תקפו את הישוב. אני זוכר את ההתקהלות וההתלהבות הראשונית באיילת עם הופעת האווירונים. הייתי עם עזה באזור בית הקומתיים, בשכונת חצור של היום, והחבורה המקומית יצאה עם הרובים ובצעקות נלהבות של אנשל ואחרים, לכוון מהמטוס קדימה, כשבע דמויות, כדי לפגוע ועצות אחרות.

לפתע "התרגז" אחד המטוסים, צלל מטה, שחרר פצצה בודדת שנפלה ופגעה ישירות בתעלת החפירה בה שהה זאב קניפל. קניפל נהרג במקום. הגופה שלו הוטסה מעלה כעשרה מטר באוויר כאשר ידו הקטועה המחזיקה רובה נפרדת ממנה. המראה היה מזוויע ומדהים והטיל הלם גדול על כל החברים שצפו בו. אל הגופה ניגשה לאחר מכן, החובשת הזעירה והאמיצה רוחל'ה מוזס, אבל לא היה כבר מה לעשות.

המשק נפגע גם הוא לראשונה בצורה די מסיבית והנזקים וההלם המוחלט דכדכו מאוד את החברים. התחושה הייתה שהמלחמה הגיעה גם לאיילת וחלק מהחברה המקומיים טענו שאני אשם בכך והבאתי את הסורים גם לפה. עזה וגם אני היינו נסערים מאוד והתקשינו לישון באותו הלילה. למחרת, יום ראשון, השישה ביוני, התלבטתי האם עלי לחזור למושבה או להישאר עם עזה באיילת. קבענו כי אם הטרקטור יניע עם המנואלה אצא למשמר ואם לא סימן הוא כי עלי להישאר באיילת. הטרקטור הניע ואני יצאתי למשמר בפעם האחרונה מבלי לדעת זאת כמובן. משמר הופגזה והופצצה מסיבית גם ביום ראשון ונראה היה כי ההתקפה הסורית חוזרת. נסעתי לראש פינה כי הגישה למשמר לא הייתה אפשרית.

עם הגיעי לראש פינה, שם גם היה הפיקוד האזורי, החניתי את הטרקטור בצל אחד העצים וניסיתי לברר מהן האפשרויות לעזור ולהגיע למשמר. צבי רסקין, בן ראש פינה, שהיה אחד הקצינים במקום, הסביר לי שהמושבה מוקפת ומותקפת ושלא אוכל להגיע לשם. הוא ביקש ממני ללוות קצין תצפית ארטילריה שהגיע עם שני תותחי הנפולאונצ'יקים, מקרבות עמק הירדן ולהדריך אותם כיצד להגיע למשלט 244, שהוא אזור משמר החדשה של היום, במטרה להדוף את ההתקפה הסורית.

הצטרפתי לקצין, שהיה ממוצא רוסי, הגענו למקום וראינו שהקרב עדיין נמשך. הקצין לא הכיר את השטח כלל וגם לא ראה היטב. הנחתי אותו כיצד לטווח את הצד הצפוני למושבה בו נראו חיילים סורים ולאחר מספר פגזים בודדים נראה היה כי הסורים, שהופתעו מאוד, נבהלו והחלו לסגת. החום הכבד נמשך עד לשעות הערב כאשר הסורים הנסוגים עדיין נמצאים בשטח ולא ברורה מהי מידת הסיכון בגישה למושבה. לפתע הגיעה אלינו פלוגת חיילים שאמורה הייתה להגיע לעזרה במשמר. זו הייתה פלוגה של כרמלי וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי חיילים במדים עם רובים צ'כים חדשים. הם נראו ממש כמו צבא מסודר בשונה מיחידות הפלמ"ח אותן הכרתי. גם אני וגם בן אחותי שמואל, שחזר מנתניה וחיפש גם הוא דרך להגיע אל המושבה, הצטרפנו ליחידה והובלנו אותה דרך נחל ייארדה )מחניים( אל פאתי היישוב הצפון מערביים.

הנחל שימש לנו מסתור ואפשר להתקדם מבלי להיחשף לאש הסורית שהגיע מהרמה. השליטה הסורית באש על האזור הייתה די מוחלטת בזכות הפרשי הגובה והנשק שבידם. בהתקרבות אל גדרות המושבה ראיתי מקלען סורי הרוג ולקחתי איתי את המקלע ששימש אותי לאחר מכן בקרב האחרון. בכניסה פניתי למרתף של יצחק, אחיו של גיסי, כשאני הרוג מעייפות מיום חם וסוער ונרדמתי מייד. כשהתעוררתי התחוור לי כי היחידה המרשימה שנתנה לי ביטחון כה רב רק לפני מספר שעות, עזבה את המושבה. הדכדוך היה גדול מאוד וכל האנשים במקום איבדו חלק גדול מאוד מהאמונה שנוכל להחזיק מעמד. צריך להבין כי במשמר נותרו למעשה רק שבע משפחות במגורי קבע. האנשים שנמצאו במושבה היו בעיקר מתנדבים למיניהם כולל אנשי הווג'ווד ואנשי הישובים והקיבוצים בסביבה. לא היה לנו כל סיכוי מול חטיבה סורית מתוגברת ובעלת ניסיון מהקרבות בעמק הירדן והתחושה הייתה קשה מאוד. עם זאת לא היה מקובל כלל לסגת והאופציה הזו פשוט לא עלתה על סדר היום.

האווירה, החשיבה והתפיסה באותם הימים, הייתה שעומדים ומגנים ושחייבים להחזיק מעמד. לא הייתה שום אפשרות אחרת. היה מקרה אחד בעמק הירדן, שם ניתנה פקודה של הפיקוד לסגת, והחבר'ה נסוגו. אצלנו לא הייתה פקודה כזו ולכן הנושא בכלל לא בא בחשבון כאפשרות. בנוסף לכך, כל הזמן אמרו לנו שהתגבורת בדרך. עזה, שהייתה באותו הזמן הקשרית באיילת-השחר, מסרה למרדכי לובובסקי, ממייסדי המקום וממפקדי הקרבות האחרונים במשמר, שהתגבורת בדרך ושנחזיק מעמד.

בלילה שבין יום שלישי לרביעי באותו שבוע, עוד הספקנו, ביחד עם יונה מזרחי וצבי רסקין ובליווי של מתנדבים מכפר גלעדי וישובי הסביבה, למקש את מעברות הירדן למניעת מעבר והתקפה סורית נוספת שנראתה בלתי נמנעת. הספקנו למקש את המעברה הדרומית מתחת לטובא אבל עקב עיכובים שונים וחשש שנאחר ואנו עלולים להיקלע לאור יום חשופים לאש הסורית חזרנו למושבה מבלי למקש את המעברה הדרומית הקרובה ואת הצפונית באזור חורי ממנה פרצו הסורים מאוחר יותר בקרבות. הסורים, כאמור, תקפו את המושבה בפעם הראשונה, בשבת, ללא הצלחה. הם נסוגו חזרה אך לא וויתרו. אולי הם בחנו באותה התקפה את יכולת הקרב של המושבה והיה בזה מעיין גישוש. גם ההתקפה למחרת, ביום ראשון, כשלה כאמור ואז, בעשרה ביוני, יום חמישי, באה ההתקפה השלישית והמכרעת.

ההתקפה האחרונה נפתחה בהתנגבות שקטה, לוותה בשריון וכוחות מסודרים וגדולים יותר והכריעה את המושבה. הסורים, למודי הניסיונות, שמו לב שהצד המזרחי – צפוני של המושבה לא היה מאויש. מפאת המחסור בכוח אדם לא הצבנו שומרים באזור זה. גם מיקוש מספיק לא הנחנו באותו אזור כאמור.

באותו לילה, בשעה שתיים בערך, הקרב החל. הסורים נכנסו למושבה בשקט בחסות החשיכה דרך השטח הלא מאויש שהיה ממזרח. רק כשהגיעו למרכז המושבה וכנראה התגלו הם התחילו לירות. עד לאותו הרגע הם לא ירו אפילו ירייה אחת. מרדכי לובובסקי יצא לרגע החוצה ושמע חיילים סורים צועקים את סיסמת הקרב: "בירות". הוא התחיל לירות והצית את האש למעשה. נמצאתי באותם רגעים במרתף אחד הבתים, מצויד במרגמה. כששמעתי את היריות התארגנתי עם שמוליק ועם אור ראשון התחלנו לרגום מאחת החצרות, לכיוון הסורים הקרובים מאוד ונמצאים כבר בתוך היישוב עצמו. שמוליק עזר לי לשפשף באמצעות אבני הבזלת שהיו מסביבנו את הכנפיים של הפגזים שהיו מסוגים שונים ולא כולם התאימו למרגמה. הוא אפשר לי להכניסם לתוך הקנה כך שאוכל לרגום.

יריתי בצורה לא ממש מסודרת לעבר מה שראיתי ויכולתי. מכיוון והטווח היה קרוב מאוד, וקשה מאוד לכוון על מטרה קרובה עם מרגמה, הרמתי את הקנה גבוה מאוד, כמעט בתשעים מעלות. אחד הפגזים שיריתי, נפל על הגג לידינו והחל להתגלגל לעברנו. לרגע עברה במוחי המחשבה שאם הסורים לא הרגו אותנו עדיין, יתכן שהפגז הזה יהרוג אותנו. בשלב מוקדם של הקרב, כרמי גרבוסקי, התיישב עם מקלע במעלה הרחוב, חשוף לגמרי לירי, וקרא לסורים בערבית לצאת אליו. הוא ירה בהם במקלע ופגע במספר חיילים. מאוחר יותר הייתי קרוב אליו למספר רגעים וקראתי לו להיכנס למחסה ולשמור על עצמו אבל הוא נראה כהלום קרב ופשוט המשיך בשלו עד שנפגע מקליע של צלף ונהרג. לאחר שאזלה תחמושת המרגמה יצאתי עם המקלע הסורי שהיה בידי לעבר אחת העמדות החיצוניות בחיפוש אחר מקום ירי טוב. כשנכנסתי אליה מצאתי שם בחור שנפגע בצווארו מקליע סורי. הוא חרחר את מילותיו האחרונות וביקש שאמסור את

אהבתו לאשתו ולבנו הקטן. מעולם לא קיימתי הבטחה זו וזה עדיין קצת מציק לי. עם הימשכות הקרב התברר לנו יותר ויותר שהנשק והיכולת שבידנו איננה שווה כקליפת השום לעומת הכוח שעמד מולנו. התחושה התחזקה עוד יותר כשהסורים החלו לפצח את העמדות הבולטות בשטח מסביב לישוב בהפגזה מהשריוניות שהתקדמו אלינו מצד צפון. הבלגאן היה נוראי אצל התושבים. לא היה קשר בין עמדה אחת לשנייה. האנשים, שגם בעיתות שלום לא היה ביניהם קשר, היו בחוסר תקשורת מוחלט. אף אחד לא ידע מה השני הולך לעשות ומה הוא עצמו הולך לעשות. לא היה פיקוד שתיפקד, ולא אחראי שנתן הוראות. כל אחד פעל על דעת עצמו. נמצאנו במלכוד טוטאלי וזה שיבש לנו לחלוטין את כל מערכות החשיבה המסודרת. הייתה תחושה של מלכודת עכברים ושהישוב כולו מוקף. כל אחד חיפש את האויב המסתתר ואורב לו.

הסורים זיהו נכון את מצבנו, ניצלו את הכאוס והתקדמו לאט ובזהירות מבית לבית. כשראינו שהעסק גמור התחלנו להתקבץ. האנשים הבינו שזה הסוף. היינו צריכים לצאת את הבתים ולעבור למרתף המפקדה תחת האש של הסורים. זה היה בלגאן נוראי. שמוליק ואני, תוך ריצה באש כבדה מסביב, נכנסנו לחצר של המשפחה, שם הייתה המרפאה. שקלנו את האפשרות להימלט מהתופת בכיוון הגורן לאיילת אבל חששתי מהסיכון הכרוך בכך והחלטתי שאני מצטרף לשארית הלוחמים במרתף ולא מנסה לברוח.

אמרתי לשמוליק בוא ניכנס ולא ננטוש את האנשים והוספתי כי מה שיהיה גורלם יהיה גורל כולנו. למרות שכשסקרתי במבט אחרון את איזור השדות המערבי של המושבה לא ראיתי שום תגבורת או עזרה, עדיין פיעמה בי תקווה קלושה שאולי היא תגיע כפי שהובטחה משך כל זמן הקרב. הרגעים היו קשים ביותר. מספר פגזים שחדרו באותו רגע לחדרי בקומה השנייה בליווי צליל חד של פיצוח אבני הבזלת של ביתנו העירו אותנו מההלם והשתחלנו לתוך המרתף. היינו מהאחרונים שנכסו למרתף מבנה הפיקוד. המשוריינים שהגיעו מכיוון חולתה הרסו את המבנים הגבוהים שבתחילת המושבה. כולנו התרכזנו במרתף הפיקוד של המושבה, כאילו מישהו שם יכול להציל אותנו. היה רעש אימים של ירי מכל הכיוונים.

לא היינו צבא מסודר. "אזרחים מגינים" – אני קורא למה שהיינו אז. הגנו על המקום עד שתבוא התגבורת שנכזבה. אפילו לא היינו "אזרחים לוחמים". ישבנו בתוך המרתף בעל הגג המקומר, בחדר של ארבעה על ארבעה מטרים. היינו שם ארבעים איש שהצטופפו כשמסביבנו חביות עם דבש לאחר רדייה. למזלנו, בגלל שקיר הבית המופגז סתם את האשנב היחידי למרתף, לא נזרקו רימונים ישירות למרתף בו ישבנו, והרימונים שנזרקו בכיוון לא הגיעו אלינו )מלבד לבחור שישב על המעבר עצמו. כל הפאניקה והכאב שהצטברו בשלבים השונים של הלחימה, החלו לפרוץ החוצה. זעקות שבר ובכי. רעש שצמרר את הנשמה. תוך כדי שאנו לכודים בתוך המרתף, חבר'ה עשו שני ניסיונות כניעה שלא צלחו. אחד נהרג מיד כשניסה, ובניסיון השני פגעו בבחורה שניסתה לצאת עם סמרטוט לבן.

המחשבות התרוצצו לכל הכיוונים. חשבתי לעצמי שבכל המקומות בארץ לא היו נסיגות ולא היו נפילות בשבי שידעתי עליהן. ברור היה לי וכמעט לכולנו, שאנחנו נחוסל. ברגע מסוים שלפתי את ניצרת הרימון שבידי ושמוליק עשה כמוני. הנצרות נפלו מידינו. לא חשבנו שנזדקק להן. אביו של שמוליק, אלעזר סגל, בעלה של אחותי הגדולה שהיה מוכתר היישוב אך לא לחם למעשה, היה מצויד באקדח מאוזר. הוא מלמל משהו על המצב המחורבן וירה בעצמו בלוע. הקליע לא הרג אותו במקום והוא גסס לעינינו מחרחר ונחנק.

לאחר זמן מה, כשהרימונים עדיין בידינו, הייתה איזו רגיעה. שמחה מיוחס, הצעירה מתגבורת האצ"ל שהייתה רק בת 17, צעקה לנו: "אל תעשו את זה, אל תעשו את זה. למות תמיד יש לנו זמן. יש עוד סיכוי לחיות. יש עוד סיבה להיות בחיים." החזרנו את הנצרות לרימונים לאחר שחיפשנו אותן בקש. זמן לא רב לאחר מכן הייתה הפסקה בזריקת הרימונים ובירי לכיוון חדר המדרגות. מלמעלה הופיע קצין בלונדיני שניסה לשכנע אותנו לצאת, תוך הבטחה שהם לא יירו. קמנו כל אחד ממקומו והתחלנו לצאת החוצה. לא רצינו למות והייתה בנו תחושה שאולי נחייה.

עלינו מהמרתף. שמואל וייס ומרדכי לובובסקי תמכו באלעזר הגוסס והעלו אותו במעלה גרם המדרגות אולם עם הגיעם למעלה ציווה עליהם הקצין הסורי להשאירו במקום והוא נותר שם ומת.

בהתחלה קשרו חלק מהחבר'ה בחבלים ואחר כך הובילו אותנו ברחוב של משמר. הרגשתי הקלה ותחושה שיצאנו מהתופת ונשארנו בחיים. לא היה ברור כלל מה יהיה איתנו בהמשך הדרך לסוריה, אבל הרגשתי מעט טוב יותר. כשיצאנו מהמושבה וירדנו לכיוון הירדן ראינו את הכוח הרב שהקיף אותנו. החלה ריצה לעברנו של חיילים סורים מכל הצדדים. החיילים שליוו אותנו שמרו שלא יפגעו בנו.

הקצין שהלך לידי שאל אותי אם יש במקום מוקשים: "אם יש כאן מוקשים אני הורג אתכם." הנדתי בראשי לשלילה והם העבירו אותנו את הירדן. הקצין שמר עלינו בחירוף נפש מול אספסוף החיילים שנהרו לראותנו או לחסלנו והוא היה נחוש לגרשם בנשקו האישי. זיק קטן של תקווה נצנץ בי. חשבתי כי אם הם שומרים עלינו כך, זה עשוי להיות סימן שהם זקוקים לנו בהמשך.

אם הייתה מצלמה מצלמת את השיירה שלנו – את הלבוש, הגיל והצורה של האנשים. נראינו אנשים עניים, נדכאים ומרודים. בלי בגד, בלי כל צורה ובלי נשק. המראה הזה מבטא את ההפקרה המוחלטת של משמר באותם ימים. נכון שמלחמה היא סיטואציה איומה, אבל הייתה כאן הפקרה טוטאלית של המקום. הסורים העלו אותנו אל תחנת בית המכס העליון שממזרח לירדן. שם ישבנו במשך מספר שעות. בזמן שישבנו במפקדה של תחנת המכס, באו כמה קצינים סוריים לראות מיהם הגיבורים שהצבא הסורי נלחם נגדם. ראינו והבנו שהם לא קולטים איך זה שאנחנו כל הכוח שנלחם נגדם, נגד כל הכוח הרב שהיה להם.

לאחר מספר שעות הם העלו אותנו על משאית ולקחו אותנו לכיוון דמשק. חשבתי בדרך על הלחימה מול הסורים שהסתימה זה עתה. ראיתי בכך נקודת אור אופטימית קטנה. אמנם נכשלנו בהגנה על המקום, אבל איכשהו חלק מאיתנו נשאר בחיים. הערכתי, מכיוון שלא ידעתי אז את פרטי הכוחות שלנו בגליל, שישנן יחידות פלמ"ח באזור ושהן יכבשו בחזרה את המושבה מידי הסורים עוד באותו הלילה.

פרק יב' – השבי והגעגועים

המשאית בה ישבנו, החלה להיכנס לתוך דמשק. היא עברה בין הרחובות עד שהגיעה לרחובה הראשי של העיר. החיילים הסורים הסיעו אותנו לכיוון המשטרה שנמצאה באותו הרחוב. תוך כדי התלהבות מהצלחתם אחד החיילים קרא אל הקהל שהתקבץ ברחוב: "אנחנו הבאנו לכם שבוים ממשמר ומחר נביא שבוים מחיפה".

באותו הלילה ישנו במרתף של המשטרה הצבאית. כשהשכמנו קום למחרת בבוקר חלק מאיתנו נלקחו לחקירות. האחרים הוצאו החוצה, אל ספר שהגיע לספר אותנו. היו בינינו זוג זקנים שהגבר התבקש לכרוע ברך לפני הספר. הספר החל לגלח אותו. ואז בחור צעיר אמר משהו בהונגרית ואחד השוטרים חבט בו. היה ברור לנו שזה מתוך רצון להשפיל אותנו. אבל מצד שני, לא פחדנו כמו ביום הקודם, ידענו שאנחנו כבר מחוץ לתופת וחשנו טוב יותר. ניצלנו ולא הרגו אותנו.

התחלנו לרמוז אחד לשני שהסורים מעוניינים בנו בחיים. בשלב מסוים הגיע קצין גבוה והתפאר שבזכותו ניצלנו. הוא אמר שהוא הציל אותנו. הדברים האלה גם תרמו לתחושה שלנו שהם רוצים אותנו חיים. כך, בדרך זו, ליקטנו כל שביב של מידע, אמירה, התבטאות של הסורים, כדי להבין טוב יותר את כוונותיהם ואת מצבנו.

חילקו אותנו, הגברים והנשים, לחדרים נפרדים. היינו כשלושים גברים בחדר קטן אחד. חלק מהבחורים היו חבר'ה שנשלחו למשמר כתגבורת ממשקים סמוכים. ידוע היה שאותם בחורים היו אלו שנחשבו כ"לא יוצלחים", כאלו שלא הביאו תועלת למשק עצמו ולכן שלחו אותם למקום אחר. מצאתי את עצמי שוכב בכלא עם מישהו שמצד אחד אין לי שום שפה איתו, ומצד שני העברתי את הזמן עם אדם שמוקסם ממני וביליתי במחיצתו ימים שלמים. בהתחלה הסורים רצו לקחת אותנו בחזרה למשמר, כדי שנראה להם את המנהרות שדרכם כאילו ברחו חברינו – מנהרות שלא היו ולא נבראו.

החוויה בשבי הייתה של איבוד טוטאלי של זמן חיים. מרגע פקיחת העיניים בבוקר מצאת את עצמך בעולם ששונא ומשפיל אותך. עולם שמנסה להחזיק אותך תחת נעליו. למזלנו לא עינו אותנו כמו במלחמות האחרות. אולי זה בגלל שידעו שיש לנו שבויים שלהם והם חששו לשלומם.

בתחילת השבי הביאו לנו מזרונים עם עשב ים, והרגשנו שנותנים לנו תנאים טובים. אחרי שהייתה שם הפיכה השתנו התנאים. לקחו את כל מה שנתנו לנו והביאו לנו מחצלות. לא היו לנו בגדים להחלפה. לא היה שום קשר עם הבית, בשלושת החודשים הראשונים – בבית לא ידעו אם אנחנו קיימים או לא – הסורים לא רצו לתת להם מידע. באותם שלושה חודשים חיינו, אני והאחרים, במצב שבו אתה מחפש כל דרך להתמודד עם הדברים. זה היה ממש קשה.

השינוי האמיתי הראשון לטובה התחיל ברגע שהצלב האדום הגיע. זה קרה לאחר ארבעה או חמישה חודשים בשבי. נפתח לנו פתח לאופטימיות קטנה. כל הדברים שהגיעו עם הצלב האדום: הקשר עם הבית, המכתבים, התמונות, הפכו לאשנב קטן לעולם שלך ונתנו לנו איזו תקווה. אנשי הצלב האדום סיפרו לנו בכל פעם שהגיעו אלינו, איזה שבויים כבר חזרו הביתה. הם סיפרו על השבויים המצריים, ועל הירדנים. התעודדנו – הבנו שכנראה גם אנחנו נחזור.

למעשה, בתחילת השבי התייעצנו בינינו מידי פעם האם כדאי לנסות לברוחר התנאים לבריחה היו מאוד קשים מפני שמתחתנו היה בטון ולא אדמה. דבר זה הקשה על הבריחה עצמה. אבל בכל פעם שהנושא עלה היו סיבות טובות למה לא לעשות את זה. פעם היה זה בגלל הפסקת האש שהוכרזה וחשבנו שלא נכון להסתכן בבריחה בשלב זה. פעם היה זה כאשר הצלב האדום הגיע והביא לנו מכתבים מהבית וסיפרו לנו על השבויים המצריים והירדנים שחזרו לארצם. אז הבנו שגם אנו נחזור מתי שהוא וחשבנו שהרעיון של בריחה הוא לא נכון. המכתבים שקיבלנו מהבית היו דבר שאי אפשר לתאר את חשיבותו. בהתחלה הגבילו אותנו במספר המילים שכתבנו. וכך גם במספר המילים שכתבו לנו. אחר כך ראיתי שהאחרים מקבלים יותר מילים ממני במכתבים. וכל מילה, במקום שישבתי בו, הייתה שווה זהב. היא נתנה עידוד וכוח. עזה לא ייחסה בהתחלה חשיבות למספר המילים, אבל לאחר שאני לחצתי וביקשתי עוד ועוד מילים, היא החלה לשלוח מכתבים ארוכים יותר ויותר.

הזמן בשבי היה אחר. התחושה הייתה כל הזמן שיש איבוד טוטאלי של זמן חיים. ההרגשה הייתה שכל רגע שעובר הוא זמן אבוד שמתנדף ולא יחזור. זמן אבוד שנמחק לגמרי. זה בלט לי בעיקר בהקשר לעזה. הרי השבי היה בתקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים.

הזיכרונות מהשבי הם רבים. חלקם תמונות קצרות וחלקם זיכרונות ארוכים.

אני זוכר את החלון הקטן הגבוהה. את אהרונצ'יק שהציץ מהחלון והלך לכלא. אני זוכר איך שבתנו רעב ארבעה ימים בגלל שישב בכלא ובסוף הוציאו אותו. אני זוכר את הדרוזים שקיבלו פאלאקות ברגליים. את הילד שדיבר רק אידיש. הוא היה מהניצולים של משטרת צמח. כל הקבוצה שהשתייך אליה נהרגה שם. הם היו עולים חדשים בני שש עשרה, שבע עשרה, שהיו שם במטרה להגן על המשטרה וכולם נשחטו. הילד הזה היה היחידי שניצל. הוא הגיע אלינו לכלא לאחר יום שהיינו שם. ילד קטן ורזון. אני זוכר את בית קברות ליד גשר דגניה, שם קבורים החברים שלנו. את יצחק הפצוע שברח וקיבל מכה בתחת. אני זוכר כאבים בעצמות, פשפשים. מזרונים. את השאגה של מנהל בית הסוהר: "חיות תגמרו לכבס", כשאפשרו לנו לכבס את הבגדים היחידים שהיו עלינו והוא נכנס כעבור זמן מה ולא רצה שנבזבז מים. מידי פעם הבאתי אל תוך הכלא אבנים שמצאתי בחוץ. במשך שעות ישבתי ופיסלתי בהן. המקרה הקשה ביותר עבורי במהלך השבי התרחש בהקשר לאותן אבנים מפוסלות.

באחד הימים קרא לי סוהר לגשת למפקד בית סוהר בטענה שהתחצפתי אליו. כל זה קרה אחרי שלקח את העבודה שיצרתי באבן למפקד בית הסוהר והוא לא החזיר לי אותה. כשירדנו למטה המפקד הכה אותי עם חזרן על הפנים. הוא אמר לספר שעמד לידו, שיספר אותי ויוריד לי גם את השפם. היה רגע של שקט, ואז חזר בו מדבריו והכניס אותי לצינוק. חווית הצינוק לא הייתה נעימה כלל, אך גם לא כל כך נוראה. כל זה קרה בשליש האחרון לשביי, ובתקופה שהרגשתי מספיק חזק כדי להתחצף למפקד בית הסוהר.

כשאני שואל את עצמי מה עזה הרגישה באותם הרגעים בהם נפלתי בשביר אני נזכר, שלקחה סוס ורכבה על גבו בחפשה אחרי בשדות, במשך ימים, לאחר הקרב במשמר. היא לא הייתה מוכנה לקבל שנהרגתי. אולי היא חשבה שברחתי מהקרב, אולי שנפצעתי, ואולי אפילו שנפלתי בשבי. היא הייתה מוכנה לקבל כל גרסה מלבד האפשרות שנהרגתי. הקשר בינינו היה כל כך חזק שמחשבה שכזו לא באה בחשבון בכלל. הדיבורים במשק של החברים והנוער דאז היו שהיא מחפשת לשווא.

מבין כל השירים ששרנו בכלא שמור בזיכרוני במיוחד שיר אחד –  "את חכי לי" ואבנים מפוסלות מהשבי

מילות השיר "את חכי לי" ואבנים מפוסלות מהשבי

הגיע היום ולאחר שלושה עשר חודשים בשבי חזרנו הביתה. הגענו לארץ וכל אחד מצא את מקומו. אנשי משמר לא הורשו לשוב לישוב ההרוס. אני חזרתי לתקופת ביניים לנתניה והמתנתי לסיום לימודיה של עזה. הדבר שהעסיק את מחשבתי היה שהנה, עכשיו יבואו הדברים הטובים! עם החזרה לארץ חידשנו, עזה ואני, את הקשר בינינו. אותו חור שחור של אז היה, שלעזה ולי לא היה ברור היכן אנחנו מתמקמים. עד שיום אחד החלטתי שאני חוזר לאילת השחר. כמו רוב הדברים שעשיתי בחיי זה היה לפרוץ בדרכי. כי חשבתי שמה שאני עושה זה הכי טוב לי. לא תמיד צדקתי, אבל זו הייתה דרכי שלי וכך עשיתי מילדות. בכל פעם שהגעתי למצב שחשתי "ממולכד", מצאתי את הפרצה ואת הדרך שלי. עשיתי זאת לא בעזרת מישהו שיעץ לי כיצד ללכת ואיך לנהוג, עשיתי זאת בכוחות עצמי בלבד. חזרתי לאיילת – עזה כבר הייתה במשק, לאחר שנזרקה מהלימודים במקווה ישראל.

פגשנו אחד את השנייה שוב והפעם תוך כוונה להמשיך ביחד את חיינו. ב- 19 בדצמבר 1949, ביום ההולדת ה- 17 של עזה וכחמישה חודשים בערך משובי מהשבי, התחתנו באיילת-השחר.

עזה ופנחס אחרי החזרה מהשבי

פנחס ועזה אחרי החזרה מהשבי

קישור לסיפור: שמירת הקשר עם חברי הילדות

קישור לסיפור: שומרת על קשרים טובים עם חברי-ילדות לאורך השנים

 

הזוית האישית

מאוד נהננו מהעבודה המשותפת.

מילון

כאוס
כאוס - אי סדר, מהומה

כקליפת השום
כקליפת השום - כמו דבר חסר חשיבות וערך

ציטוטים

”"מה זאת אהבה"“