מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אבי כחייל במלחמת העולם השנייה

סבתא דנה והנכדה נעמה
אבי כחייל
סיפור המלחמה - רובו מעדות כתובה שהשאיר אבי

הקדמה

שמי דנה (דניאלה) מיכאילוביץ לבית הורה. אני משתתפת בפרויקט הקשר הרב דורי עם נכדתי נעמה מיכאילוביץ ,בתו של בני הבכור בני (בנימין).

במסגרת הפרויקט בחרתי לספר לנעמה על אבי כחייל במלחמת העולם השנייה. אבי השאיר עדות כתובה בצ'כית ואני דאגתי לתרגם אותה לעברית. עדותו של אבי היא משנת 1971 זמן קצר אחרי עליית הורי ארצה.

סיפור המלחמה מבוסס על העדות של אבי. במקרים בהם  הוספתי מידע ממקורות נוספים, בנוסף לעדותו, ציינתי זאת במצגת.

מבוא

אבי נולד בשנת 1909 למשפחה יהודית בפראג שאז הייתה חלק מאוסטרו-הונגריה. שמו היה הינדריך הייטלר. בשנים מאוחרות יותר שינה שמו לינדריך הורה.

בשנת 1918 (אחרי מלה"ע הראשונה עפ"י חוזה וורסאי) נוסדה צ'כוסלובקיה, מדינה חדשה במרכז אירופה.

במרץ 1939 פלשה גרמניה לשטחי צ'כוסלובקיה וסיפחה אותה. היטלר הקים באזור שטח חסות, סלובקיה הייתה פרו נאצית וצ'כוסלובקיה חדלה מלהתקיים, היא הפכה לפרוטקטורט (מדינת חסות) של בוהמיה ומורביה.

עם כיבוש צ'כוסלובקיה אבי החליט להילחם נגד הגרמנים. הוא עזב את צ'כוסלובקיה בדרכו לפלשתינה.

המשפחה של אבי

כשלאבי מלאו 7 שנים נפטר אביו. היו לו 2 אחיות שהיו אז בנות 10 ו- 11. כל הסבים וסבתות נפטרו לפני שאבי נולד. באותו זמן לא היה מקובל שאם המשפחה יוצאת לעבוד. לסבתא שלי היו אז שלוש אחיות ואח אחד (2 ילדים נפטרו קודם). הם היו התמיכה העיקרית של המשפחה.

כשלאבי מלאו כ-15 שנים הוא היה המפרנס העיקרי בבית. בערבים הוא המשיך ללמוד. הוא שלט בשפות צ'כית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. לכן הוא הצליח לעבוד בהנהלת חשבונות בחברות זרות.

אבי היה צריך לדאוג לנדוניה לאחיות שלו. אחות אחד התחתנה בשנת 1931 ונולדו לה 2 ילדים (בשנת 1934 ו- 1937). היא הצליחה לעזוב עם משפחתה לאנגליה כנראה בשנת 1939. אחות שניה התחתנה בשנת 1934 ועד למלחמה לא היו לה ילדים. היא עם בעלה הצליחו לשרוד בגטו טרזין ואחרי המלחמה נולד להם בן. סבתי נספתה בטרבלינקה.

תמונה מהתקופה שסבי היה בחיים

סבי וסבתי

העלייה לפלשתינה בקבוצה מטעם רשות הקהילה היהודית

אבי סיפר בשנת 1971:

בתחילת ספטמבר 1940 עזבתי את צ'כוסלובקיה (לפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה) בקבוצת מהגרים יהודית, המכונה "קבוצת מנדלר". במהלך המסע התגבשה קבוצה של 104 גברים יהודים צעירים, אשר החליטו לחפש דרך לאחוז בנשק ולהשתתף במלחמה נגד הגרמנים. קבוצת העלייה אורגנה מטעם רשות הקהילה היהודית (ŽNO) בפראג, בשיתוף עם "המרכז להגירת היהודים" ברשותו של אייכמן. בהגיענו לוינה נפגשנו עם הקבוצות שהגיעו מברנו ומווינה, ומספר חברינו הגיע עתה לכ – 700, צ'כוסלובקים, יהודים, גברים נשים וטף. שטנו בספינת קיטור על נהר הדנובה והגענו לרומניה. שם, כמובטח, אמורים היו להעביר אותנו אל ספינה נאה, שתשיט את הקבוצה שלנו אל חופי פלשתינה. אולם בנמל טולץ הרומני העמיסו אותנו על ספינה ישנה, וזו מיד עם עלותנו עליה החלה לטבוע. עזבנו את הספינה ושבועיים שהינו במחנה אהלים בשטח הנמל, ובסוף ספטמבר 1940 העמיסו אותנו חיילים רומניים בכוח על אותה ספינה עצמה, שאמורה הייתה להיות עתה מתוקנת, שמה היה מילוס. לאחר מסע הרפתקאות על גבי ספינה זו הגענו בתחילת נובמבר 1940 אל נמל חיפה.

ראש הקבוצה שלנו היה אדם בשם בראון, החי כעת בישראל.

ב- 28  באוקטובר 1940, הוא יום העצמאות הצ'כוסלובקי, בהיותנו בקרבת קפריסין, הכריזה קבוצה של 104 גברים בהבטחה חגיגית, כי בהזדמנות הראשונה תתגייס לצבא צ'כוסלובקיה הלוחם בחו"ל למען שחרור צ'כוסלובקיה. מנהיגה של קבוצה זו היה גרגר אמיל, כיום סגן אלוף, החי בצ'כוסלובקיה.

אולם האנגלים לא הרשו לנו להיכנס לארץ ומקץ כשבוע הם החלו להעביר אותנו אל ספינה שנלקחה שלל מן הצרפתים, אשר עגנה בנמל חיפה לא הרחק מספינתנו. העבירו אותנו אל ספינה זו, ושם היה עלינו להמתין להגעת קבוצות דומות נוספות, אשר יגיעו לחיפה בצורה לא לגאלית והאנגלים לא רצו בהן. בספינה זו היינו  כ- 1,500 איש, גם  יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומרומניה.

נאסר עלינו להיפגש עם אנשים מן החוץ; לעלות על הספינה הותר אך ורק לקצין הקישור הצ'כוסלובקי הסרן פטר, וזה גם קיבל מאיתנו את טפסי ההרשמה שלנו לצבא צ'כוסלובקיה ולקח עמו רשימות. בארץ היה אז בירושלים קונסול צ'כוסלובקיה בשם קדלץ, וכן היה פה אלוף צבא צ'כוסלובקיה הממונה על המשלחת הצבאית. מפי קצין הקישור פטר נודע לנו, שהאנגלים בשום אופן לא יתירו את כניסתנו לארץ, וכי עתידים להעביר את כולנו אל האי מאוריציוס. אולם לקבוצת המתנדבים הובטח, כי העברה זו אל מאוריציוס אינה נוגעת להם, שכן סוכם עם האנגלים, כי הספינה שלנו תגיע למצרים. שם, באגמי אשר באיזור אלכסנדריה, מצוי בסיס אימון צ'כוסלובקי, והמתנדבים יורדו מהספינה שם. בארץ הכריזו היהודים שביתה של 24 שעות ועל גבי הספינה פתחו הנוסעים בשביתת רעב, כל זאת כמחאה על יחס האנגלים. עמנו, הנוסעים, לא ניהלו האנגלים מו"מ כלל וכלל.

אסון פטריה ומחנה מאסר בעתלית

ב- 25 בנובמבר, כשהספינה היתה מוכנה להפלגה אל האי מאוריציוס, התרחשו על הספינה שני פיצוצים, תוך 10 דקות שכבה הספינה על צידה ו – 250 מנוסעיה טבעו בים. קבוצת המתנדבים שלנו סבלה את אבדותיה הראשונות, שכן 14 מתוך 104 חבריה נספו. שמותיהם של 14 אנשים אלה שטבעו חרוטים על לוח זיכרון בבית הקברות היהודי בפראג. בעזרת סירות הצלה הגענו אח"כ אל נמל חיפה, ושם היכו בנו האנגלים.

תחילה הם דחפו אותנו אל אולם הנמל ושם בדקנו את האבדות, ולאחר מכן העבירו אותנו במשאיות אל מחנה  ההסגר בעתלית, שבו שהינו 9 חודשים בתנאים אכזריים. חרף כל המחאות והבקשות הם לא התירו את כניסתנו לארץ. קצין הקישור הצ'כוסלובקי פטר היה בא לבקר ולנחם אותנו ,בטיעון שעלינו להתאזר בסבלנות. שוחררנו רק ב- 27 באוגוסט 1941, בפתח המחנה המתינו לנו רכבים של צבא צ'כוסלובקיה, שהביאו אותנו אל הגיוס בחיפה. כל השאר נותרו עדיין בהסגר בעתלית. בחיפה פיצלו אותנו, אלה שחויילו סופחו אל יחידתו של סגן אלוף קלפלק (Klapálek), מפקד צבאות צ'כוסלובקיה דאז. אלה שלא היו חיילים או שהיו חולים, הועברו אל בסיס האימון הצ'כוסלובקי אגמי באלכסנדריה.

 

בצבא צ'כוסלובקיה במערב

היחידה שבה שירתתי השתתפה בקרבות טוברוק תחת פיקודו של סגן אלוף קלפלק. אנשים מעל גיל 45 לא גוייסו, ולפיכך כ- 14 אנשים מהקבוצה שלנו נפסלו. לצבא התגייסו 76 לוחמים בעלי כושר קרבי מלא. בהמשך הצטרפו אלינו לוחמים נוספים, אולם היה עליהם להמתין עד שהתקבלו לצבא. מי שבצ'כוסלובקיה שירת בצבא הלך מיד ללא אימונים לחזק את יחידתו של סגן אלוף קלפלק, שהיתה אז בגדר גדוד חיל רגלים קרבי (polní pěší prapor).

בקרב היחידה נתגלתה אנטישמיות. זו גברה לאחר שהגיעו אליה חיילים מן היחידות הצ'כוסלובקיות מסוזדל שבבריה"מ. הם הגיעו באביב ובקיץ 1941, מהיחידה שבפיקודו של הגנרל סבובודה. היתה זו חבורה מאוד משונה, חלקם אפילו לא ניסו להסתיר את דעותיהם האנטישמיות. הם נהגו לומר: "מה באנו לכאן למזרח התיכון, הכל הרי שורץ פה יהודים, רוב החיילים הם יהודים, וכל כך הרבה קצינים יהודים." זה מה שבעיקר לא מצא חן בעיניהם, העובדה שהיה עליהם לשרת תחת פיקודם של קצינים יהודים. הם סיפרו כיצד הם נפלו בשבי הסובייטי וכמה הם סבלו שם, כיצד בעלי מקצוע רבים מבינהם מצאו את מקומם בתיקוני טרקטורים בקולחוז וכד'. לדבריהם הם התנדבו להעברה.

אולם אחדים מהם לא היו מרוצים מהיחידה והם אף ניסו להימלט במכונית אנגלית, אך הם נתפסו. הדבר הוזכר בספרו של טומן ברוד "העכברושים מטוברוק". אני אישית הלכתי תחילה אל בסיס האימון אגמי במצרים ולאחר מכן הלכתי עם היחידה שלי לטוברוק.

משם חזרתי אל בסיס האימון שליד חיפה, להכשרה ללוחמה נגד מטוסים, שכן כל היחידה וכל אופייה שונו מחיל רגלים ליחידה ללוחמה נגד מטוסים. החייל הצ'כוסלובקי הראשון שנפל בטוברוק היה חייל יהודי בשם גוטפרוינד ((Gutfreund

, והוא קבור בבית הקברות בטוברוק. בינתיים נערך בפלסטינה גיוס הנתינים הצ'כוסלובקים, וכך הצטרפו אל יחידתנו יהודים רבים נוספים. מרבית החיילים והקצינים שביחידה היו יהודים ועל כן קראו ליחידה יחידת "שלום".

גדוד הלוחמה נגד מטוסים

מהגדוד נוצרה פלוגה צ'כוסלובקית ללוחמה נגד מטוסים, ומשימתנו היתה הגנה נגד תקיפה אווירית של חיפה ושל בירות. המפקד שלי היה הקצין קליק (Kalik), אשר מאוחר יותר נשלח לבריה"מ ושם הוא נפל. קליק לא היה יהודי, אך קצינים רבים בגדוד היו יהודים. היו פה למשל  שלושת האחים פנטל, הרופא הראשי פירט, הרופאים ככלל היו קצינים יהודים.

יחסו של קלפלק כלפי היהודים היה הוגן. הוא נתן יחס שווה לכולם. את הערכותיו את האדם או את החייל הוא ביסס על התנהגותו ועל הישגיו, עפ"י הדרך בה האדם ביטא את עצמו. בדצמבר 1942 חזרנו לטוברוק, הפעם כהגנה נגד מטוסים ושהינו שם עד לתבוסתו הסופית של הגנרל הנאצי רומל ע"י המרשל הבריטי מונטגומרי. ואז, כשיחידתנו מנתה כבר כאלפיים איש, הועברנו לאנגליה. ורק שם נאמר לנו, כי באנגליה נקבל הכשרה חדשה וכי יגבשו אותנו לאוגדה נגד טנקים (protitanková brigáda).

אני מעריך כי בהגיענו לאנגליה היו בפלוגה שלנו כ – 60% יהודים, אני עושה הערכה זו לפי המוצא שלהם, כי היו ביניהם גם כאלה, שהלאום שהם הצהירו עליו היה צ'כי. לא ייחסנו לשאלה זו חשיבות רבה כל כך. לגבינו ידעו כולם, כי אנחנו יהודים, אבל גם צ'כוסלובקים.

אלה שהתגייסו בפלשתינה , גם הם היו יהודים, ורק לגבי אלה, שהגיעו למשל משנחאי, וכן קבוצת ה"בטובצי", או עובדי הזכוכית ממצרים, יתכן שאותם שאלו מהו הלאום שלהם, אך אצלנו ידעו כולם שאנו יהודים, ועל כן לא עניין אותנו, כיצד רשמו אותנו בכרטסת. בפנקס החוגר בסעיף הדת היה רשום “Jew” . לי עצמי יש מסמך כזה ואני מוכן להעמיד אותו לרשותך. כולנו רחשנו הערכה רבה לגנרל קלפלק, הודות לחוש הצדק שהוא גילה, אך בעיקר הודות לאומץ האישי שלו.

את חלקם היחסי של היהודים ניתן להעריך גם כך: ליד כל תותח נגד מטוסים היה צוות של 11 איש. בעת החגים היהודיים ביקשתי חופשה כדי שאוכל לקיים את מצוות החג ולצום. לעיתים לא יכולתי לקבל אישור חופשה, כי ליד התותח חייבים היו להישאר לפחות 8 איש. רק שלושה אנשים יכלו לקבל חופשה, וכך קרה, שתכופות היה עלי לוותר לחברים דתיים ממני. בתקופה זו היינו שם 70% לפחות. אז אם הסטטיסטיקה המובאת בספר "העכברושים מטוברוק" מציינת את שיעור היהודים כ – 50%, לי זה בהחלט נראה מעט מדי. מלבד אלה שהצהירו על יהדותם, הרי שהיו שם גם  יהודים שהתנצרו, או יהודים אדישים, ללא דת. על כן, אם נדבר על המוצא, הרי שנגיע אל 70%.

תמונות אבי כחייל

באוגדת השריון באנגליה

באנגליה אירגנו אותנו מחדש וקיבלנו הכשרה בשימוש בנשק נגד טנקים. פלוגת תותחני הנ.מ .שלנו עברה ארגון מחדש והפכה אוגדת שריון. אני עברתי את הכשרתי עם הקבוצה שלי בסקוטלנד. כמפקד האוגדה מונה האלוף לישקה, ולאילו סגן אלוף קלפלק נשלח לבריה"מ.

כחודש  לאחר פלישת כוחות הברית, במהלך חודש יולי 1944, הועברנו לצרפת. היינו בעורף ותפקידנו היה לכתר את אותם הגרמנים, שעדיין החזיקו מעמד בעמדות מסויימות מעבר לתעלה, ליד דנקרך. כך התרחשו שני מבצעים גדולים. האנגלים לא רצו שנתקוף את הגרמנים ישירות, המשימה שלנו היתה לחסום אותם, כי האנגלים אמרו שאלה הם שבויי מלחמה שלנו, רק בהבדל אחד, שלא מוטל עלינו לדאוג לצרכיהם, כי הגרמנים מביאים לעצמם את האספקה שלהם בדרך אויר. אף על פי כן חגגנו את חג העצמאות (הצ'כי) ב – 28 באוקטובר 1944 ע"י התקפה בקנה מידה נרחב. עבור הגרמנים היתה זו הפתעה בלתי צפויה והמבצע הסתיים בהצלחה רבה. לגרמנים היו כ- 70 נופלים, וגם לקחנו בשבי 70 שבויים. אבדותינו היו מזעריות. כשבוע לאחר מכן חזרנו על ההתקפה, ואז הגרמנים היו כבר מוכנים, ואנו עצמנו סבלנו אבדות רבות. את האבדות הגדולות ביותר ספגו היהודים, וגם בקבוצה שלנו נפלו שלושה חברים והם קבורים שם באדמת צרפת. שמם הוא האוזר ושטירהיים, (Hauser,Stierheim) ואת השלישי אני כבר לא זוכר.

במאי 1945 חזרנו לפראג, השתתפתי במצעד הצבאי, ובאוגוסט השתחררתי. קיבלתי בחזרה את הדירה שלי וחזרתי אל עבודתי הקבועה, הכל היה טוב.

רדיפות בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית

כאשר הגיעו השנים 1950, 1951, נראה לי, שלא היה ולו חייל חו"ל אחד ממוצא יהודי, שלא נפגע. עלי נכפה לעזוב את עבודתי ו"להתנדב" לעבוד בייצור. מגמה זו התבטאה בעיקר נגד הלוחמים במערב, ללא כל קשר לכך, האם מדובר היה בטייס, שריונאי, האם הוא זכה באות כזה או אחר, ללא קשר לגיל או מעמד סוציאלי. שנים רבות עבדתי בייצור, כעונש על כך , שלחמתי למען המדינה, היה עלי לעבוד עבודת כפיים. לא הגשתי כל ערעור, כי ראיתי, שהדבר יהיה חסר תועלת, ואז בתקופת משפטי סלנסקי לא היה זיק של תקווה לזכות בצדק. גם בתקופת הרהביליטציה לא נתאפשר לי לשפר בצורה משמעותית את מעמדי. לא הייתי חבר מפלגה וממילא לא היה סיכוי להשיג משהו, וכך נשארתי בייצור עד לפרישתי לגמלאות, כלומר עד גיל 60 בשנת 1969.

עבורנו, החיילים שלחמו במערב ונרדפו בשל כך, בייחוד היהודים שבינינו, השתפר המצב בתוקפתו של דובצ'ק, וזאת בעיקר בזכותו של  מר סמרקובסקי. אז, במהלכו של תהליך הדמוקרטיזציה, הגיעה סוף סוף העת, שבה תוקנו , חלקית לפחות, העוולות שנעשו לנו.

חיילי חו"ל, וכן כל אסירי מחנות הריכוז לשעבר, קיבלו כולם תוספות לפנסיה עבור כל שנת שירות או מאסר. תיקונים אלה של הפנסיה הם בעצם הדבר היחידי שנשאר בצ'כוסלובקיה מן "האביב של פראג".

תעודות ומדליות

מכתבים של סבא שלי לאבי לפלסטינה

עץ המשפחה שלנו

 

 

קישור לסיפור: המשאלה שהתגשמה יותר מידי

 

 

הזוית האישית

סבתא דנה: אבי עבר תקופה קשה ואני מעריכה שלמרות יחס לא הוגן של אנגלים אף פעם לא שמעתי מפיו מילות גנאי עליהם. גם לא שמעתי על קושי, אלה על הרפתקאות שעבר. איך רב חובל ניסה לייצב את אוניית מילוש  שלא תתהפך ( רופאים בצד אחד, מהנדסים בצד שני ו השאר באמצע כך נישע רב חובל). נודע לי, שבאוניה היה מחסור חמור באוכל ובמים.

סיפר על הדרך ממצריים דרך דרום אפריקה לאנגליה. כלומר הם עקפו חצי כדור הארץ כי בים התיכון שלטו גרמנים. שמחתי לבקר בדרום אפריקה ולהגיד לעצמי גם אבי היה כאן. אבי גם סיפר על ליל הסדר שהשתתף במצרים בו השתתפו אלפי חיילים. האגדה שקיבל אז שמורה אצלי עד היום. ביקרתי גם ב-Dunkergue והצטערתי שלא מצאתי את בית הקברות.

דבר עצוב יחיד שסיפר היה על תאונת דרכים קשה שעבר בדרך מירושלים לים המלח כשהתהפכו עם משאית. אחרי זה היה מאשפז בבית חולים בהר הצופים וכתוצאה מהתאונה איבד שמיעה באוזן אחת. אבי היה איש מאוד צנוע ורק שנים אחרי מותו נודע לי אל תפקידים, דרגות ומדליות שקיבל.

אני מצרפת צילומי מדליות, תעודות. כמו כן, צילומי מכתבים אחרונים שאבי קיבל מאמו, בזמן המלחמה. מכתבים אלו מצאתי רק כשפיניתי דירה של הוריי אחרי מותם. אני רק מקווה שיבוא יום ולא יהיו יותר מלחמות.

נעמה: סבא היה מאד אמיץ ומאד התרשמתי מזה, סבא התגייס לצבא הבריטי, היה באונית פטריה והיה בין היחידים שלא טבעו. שמעתי מסבתא שהוא נפטר מסרטן כתוצאה מהשלטון הקומוניסטי וזה מאד ציער אותי. סבא לא ויתר על מה שהאמין בו.

מילון

קומוניזם
שלטון מאד קשה

ציטוטים

”למדתי על האונייה פטריה“