מאגר סיפורי מורשת

שמי אלעד כהן אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם דודתי עלמה וגנשטיין שעזרה לי לתעד את סיפורו של אבי זכרונו לברכה.

אני מבקש לספר את סיפורו של אבא שלי שנפצע קשה במלחמת "יום הכיפורים", הפך משותק בארבע גפיים, ובחר לחיות חיים מלאים. אבא למד, עבד, התחתן, גידל ילדים, הגיע להישגים מרגשים בתרומתו למדינה. אבא שלי נפרד מאתנו והלך לעולמו לפני כשנה.

אבא שלי, אברהם (אייבי) כהן נולד ב- 14 בחודש נובמבר 1953 בבית החולים רמב"ם בחיפה. ילד שני להוריו, סופי ויוסף (ג'ו) כהן. לאבא אחות גדולה בשם כרמלה ואחות צעירה בשם מזל. הם גרו במעברה באזור מפרץ חיפה. סבא שלי עבד במפעל "אתא". בשנת 1957 כשאייבי היה בן 4, עברה המשפחה לקריית ביאליק ליד חיפה.

בבית דיברו בשפה העברית והאנגלית, כי הם הגיעו מהודו ושם דיברו באנגלית. בכתה ה' אייבי והמשפחה עברו לגור בחולון. אייבי למד בבית ספר "רביבים" ואחר כך בתיכון "איילון", שנקרא "תיכון חדש", במגמה ראלית. הוא אהב מתמטיקה ופיזיקה.

אייבי התגייס לצבא בשישה בפברואר 1972, לחיל השריון והיה מפקד כיתה בחרמ"ש  (חיל רגלי משוריין).

במלחמת יום הכיפורים, אייבי היה בסיני ליד מעוז שנקרא "בודפשט". שם "עלתה" הכיתה של אייבי על מארב של המצרים. הכוח נפגע ואייבי נפצע קשה ב 15 באוקטובר 1973  כשהוא כמעט בן 20.

אייבי פונה לבית חולים "הדסה עין כרם" בירושלים ועבר שיקום ארוך מאד. הוא נפצע מכדור בכתף ומכדור בפה, שחדר לעמוד השידרה ושיתק אותו ב4 גפיים. לאחר שנה בבית חולים ובשיקום בתל השומר, השתחרר לביתו כשהוא רתוק לכיסא גלגלים  אבל ראשו היה צלול לגמרי. אייבי קיבל החלטה שיעשה עם ראשו ומוחו הכי טוב שהוא יכול.

למרות הפגיעה הקשה של אייבי והיותו משותק ותלוי בעזרת אחרים, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב ולמד תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בכלכלה ובמנהל עסקים. הוא לא יכול היה לכתוב בגלל השיתוק וזכר את כל מה שלמד בראש  וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1979.

בסיום הלימודים נסע אייבי עם אבא שלו לטיול גדול בעולם שנמשך שלושה חודשים, כשהוא מגיע לכל מקום על כיסא גלגלים ואבא שלו מטפל בו. הם היו באוסטרליה, בסידני ובמלבורן, שם ביקרו את סבתא שלו. בהמשך דרכם טסו לטהרן שבאירן, דלהיי ובומבי  שבהודו, הונג קונג, מנילה שבפיליפינים, סינגפור, רומא שבאיטליה וחזרו לתל אביב.

בשנת 1981 התחיל אייבי לעבוד במשרד הביטחון. בהתחלה בהתנדבות ללא משכורת, בשביל להראות לכולם שהוא יכול. אחרי שראו שהוא באמת מסוגל, הוא מונה  לכלכלן במשרד הביטחון. אייבי עשה עבודה מצויינת והתקדם בתפקידו. הוא זכה פעמיים בפרס של מנכ״ל משרד הבטיחון על הצטיינות בעבודתו. במשרד הביטחון שירתה גם חיילת צעירה בשם דורית.

היא התאהבה מאד באייבי והוא התאהב בה. לאחר 4 שנים ב 1986 הם התחתנו וגרו בחולון בשמחה ואהבה גדולה.

דורית למדה באוניברסיטת תל אביב גאוגרפיה ותוכנייות לימודים לתואר ראשון ושני. ואחר כך לימדה כמורה בתיכון, באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למורים. בשנת 1996 ביום כיפור, 22 בספטמבר, נולדנו דניאל אחותי התאומה ואני אלעד.

כל המשפחה הייתה מאושרת מאד. אני זוכר שאבא היה מספר לנו סיפורים, שר לנו שירים ומרדים אותנו על הידיים. כשהיינו בני שלוש אבא כתב לנו ספר ילדים שקוראים לו ״איש הפוך״. הספר פורסם ונמכר בסטימצקי.

במשך השנים אייבי הצטיין מאד בעבודה, זכה לקידום, לפרסים והערכה רבה. הוא מונה לראש היחידה לתקציבים והתקשרויות, במנהל לפיתוח אמצעי לחימה (מפא״ת)  במשרד הביטחון והיה אחראי על כספים רבים. בשנת 2000 נשלח אייבי לקורס בצבא האמריקאי למשך חודשים. כשחזר המשיך בעבודתו כראש היחידה ויש לו חלק חשוב בפיתוח נשק, טילים, ואחר כך בפיתוח "כיפת ברזל" (הטילים ששומרים עלינו במבצעים האחרונים).

תעודות הוקרה  על תרומתו של אייבי לביטחון ישראל 

הנכות של אבא אייבי לא עצרה אותו בשום דבר – נסענו לטיולים בארץ ובחוץ לארץ. אבא אהב הצגות, סרטים, מסעדות, חי ונהנה מכל מה שיש לחיים להציע. אני אוהב ומעריך אותו מאד על זה.

בשנת  2010 אבא שלי חלה במחלת כליות ועבר טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. כל השנים האלה אבא שלי המשיך לעבוד ולנהל חיי משפחה, ונפגש עם חברים, למרות מצבו הבריאותי. בחודש ינואר 2017 המצב של אבא שלי החמיר. אבא נפטר ב 9 בפברואר 2017, בגיל 63.

אבא שלי הוא חלל צה"ל שנפטר בעקבות הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים.

אני בחרתי לספר על אבא שלי כי הוא היה איש מיוחד מאד וגיבור, הוא התמודד  עם קשיים רבים ואתגרים שאנשים רגילים לא מכירים. הוא היה כל כך חכם, בעל חוש הומור, אהב לספר בדיחות, לארח אנשים ומשפחה בנדיבות ואהבה. הוא היה אבא כל כך נהדר ולימד אותי המון דברים.הוא ידע לענות על כל שאלה בטריוויה. הוא אהב מאד אותנו ואת אמא ודאג תמיד שיהיו לנו חיים טובים. הוא הרשים את כל מי שפגש אותו כי הוא היה מיוחד באומץ שלו וביכולת להתמודד עם החיים שלו .

יש לי מזל גדול שהוא אבא שלי ושל דניאל אחותי. אני רוצה שידעו איזה איש מיוחד הוא היה ויזכרו אותו.

אני, אלעד, מתמודד בגבורה עם הגעגוע לאבא שלי וזוכר אותו בכל יום ויום, וזאת הסיבה שרציתי שזכרו ישמר לדורות הבאים. הלוואי ואני אדע להתמודד עם קשיים כמו שהוא לימד אותי.

הזוית האישית

עלמה: התגייסתי בשמחה לעבודה עם אלעד אחייני האהוב בתכנית "הקשר הרב דורי". בהתלבטות משותפת עם אלעד ואור האחראית על התכנית חשבנו שנכון יותר יהיה לתעד את חייו של אבא של אלעד שהיה אדם מיוחד מאד, מעורר השראה ומודל לחיקוי, אמיץ, אופטימי, מצחיק אוהב ואהוב, שתרם רבות לביטחון מדינת ישראל, מאשר לספר על תולדות חיי שלי.

העבודה המשותפת עם אלעד הייתה בעבורי הזדמנות לשבת אתו יחד מידי שבוע בסביבת בית הספר שלו, לכתוב יחד, ללמוד, להיזכר, ולהעביר את מורשתו של אייבי והגישה שלו לחיים בכלל ולהתמודדות עם נכות ועם קושי. תודה לך אלעדי על הזכות לקחת חלק בחייך ולספר אתך את הסיפור, ותודה מיוחדת לאור שהובילה את הפרויקט במקצועיות וברגישות מופלאה.

אלעד: עבדתי עם עלמה דודה שלי, שהיא אחות של אמא שלי דורית. עלמה ואני החלטנו לספר את הסיפור של אבא שלי כי אני חושב שהוא היה איש מיוחד ואין עוד הרבה אנשים שעברו בחיים את מה שהוא עבר, וניצחו את המגבלה הקשה. אני חושב שחשוב  שאנשים יכירו את הספור ויוכלו ללמד ואולי לקבל כח לחיות באומץ ביחד עם נכות. אני אהבתי מאד לעבוד עם דודה שלי, להיפגש אתה בכל שבוע, לכתוב וללמוד עוד על החיים של האבא המיוחד הגיבור והאהוב שלי.

את העבודה הזאת אני מקדיש לאמא שלי הנהדרת דורית, לאחותי דניאל שמבינה אותי גם בלי מלים, ולזכרו של אבא שלי אייבי ולעילוי נשמתו.