מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה פסברג, אני משתתפת שתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

הורי ילידי פולין שחיו בפולין עם משפחתם. עם פרוץ המלחמה, כאשר הם הבינו כי המצב הולך להיות מאד רע, הם החליטו לברוח לרוסיה. ברוסיה חשבו שאבי היה מרגל כיוון שהם היו זרים, אז שלחו אותם לסיביר לעיר ברנאול .שם נולדתי בשנת 1940 ואבי נכנס לכלא באשמת ריגול. להורי קראו אברהם ורחל רוטבלט, ולאחי הקטן ז"ל קראו יורק. יורק היגר לארה"ב לאחר שירותו הצבאי בארץ ושם הקים משפחה ונפטר בטרם עת בגיל 62.

ברוסיה גרנו בשכונה מעורבת בפולנים ויהודים. קיבלנו דירת חדר בה גרנו עם עוד שתי משפחות. הבית שגרנו בו היה מאוד יפה, אמי עיצבה אותו, היה לה מאוד אכפת מסדר ונראות. הבית היה מול הכנסייה ובזמן המלחמה הכומר ביקש לגור אצלנו כיוון שהוא ידע שאמי מאוד מסודרת ומאורגנת. השכנים שלנו היו מאוד נחמדים ועזרו לאמי לטפל בי ובאחי. אימי למחייתנו עבדה בשוק ומכרה סופגניות. בסיום המלחמה בשנת 1945 שחררו את אבי מהכלא וחזרנו בחזרה לפולין לעיר לודג'. כשחזרנו, כולם חיפשו קרובי משפחה שאולי ניצלו מהמלחמה, אך אף אחד לא שרד לצערי. כל משפחתם של אבי ואימי נספו בשואה.

בפולין למדתי בבית ספר יהודי על שם יצחק ליבוביץ פרץ. בבית הספר היו רק ילדים יהודים, אך המורים היו פולנים ויהודים כאחד. למדתי בבית הספר הזה במשך כל צעירותי ועשיתי שם את הבגרות. אבא היה אופה, הייתה לו מאפייה. במשפחה שלו היו 11 אחים וכולם עבדו ביחד במאפייה ובתחנת קמח. אמא שלי עבדה בטקסטיל בבית חרושת. שני ההורים שלי היו נמוכים אבל מאוד יפים. הם היו חכמים, קשובים ומסודרים. בפולין גרנו בשכונה מעורבת של יהודים ופולנים ובשכונה זו חוויתי אנטישמיות, קראו לי כל הזמן 'יהודיה'. היהודים נפגשו במועדון יהודי ושם היינו רוקדים ומשוחחים.

באיזור בו גדלתי לא היה ים. היה בית כנסת בקרבת מקום. גרנו שם בבניין שהיו בו שתי חצרות ובחצר אחת בקומה השנייה אנחנו גרנו. גרנו שם חמש נפשות: אני, אבי, אמי, אחי הקטן והדוד האהוב שלי מצד אימי. היו בבית שלושה חדרים: מטבח. בארון המטבח פחם שאמי קנתה פעם בשנה כדי שנוכל להדליק אש ולחמם את הבית. הבית היה מאוד יפה ומסודר ולאמי היה תמיד מאוד אכפת מעיצוב הבית ומהסדר. השכנים היו מאוד נחמדים והיה לי מאוד כיף בבית הספר. היו לי המון חברים והמורים היו מאוד נחמדים. חיי בפולין היו טובים.

לארץ ישראל עליתי בשנת 1957. עליתי עם כל משפחתי. הסיבה לעלייה הייתה שבפולין התחילה אנטישמיות רבה, ורצינו להגיע למולדת, לארץ היהודים, שהיה לה דגל והמנון משלה. רציתי להיות במקום שאני ארגיש בטוחה ושייכת. את השפה העברית למדתי באולפן בקיבוץ גן שמואל. היה לי מאוד קשה ללמוד את השפה. כעולה חדשה הרגשתי מוזר, לא הייתי רגילה לסביבה, לאקלים, לסוג האנשים, למשמעת, לתרבות. בהתחלה הרגשתי לא שייכת, היה לי מאוד קשה להסתגל, אך לאט לאט התרגלתי ומצאתי את מקומי. לעומת זאת משפחתי לא הצליחה להתרגל ואבי נכנס לדיכאון בארץ, הוא לא דיבר ובקושי אכל. גרנו ביפו בבית מספר שנים ואחרי שלמדתי באולפן התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות.

השכנים קיבלו את המשפחה שלי יפה ביפו, הסתדרנו טוב בעיר, אך היו קשיים רבים. כאמור, אבא שלי נכנס לדיכאון, השפה הייתה קשה ללמידה והיה מאוד קשה להסתגל לאקלים, אך לי היה הכי קשה להרגיש שייכת. לא הרגשתי שייכת לחברה ולמדינה. והיה לי גם מאוד קשה בלימודים בבית הספר לאחיות כיוון שלא הבנתי את השפה העברית טוב, וכתוצאה מכך היה לי מאוד קשה ללמוד. כשהגענו הכל היה שונה מהחיים שלנו בפולין. המעבר לארץ לא היה פשוט בכלל, אבל למרות כל הקשיים הגענו למולדת, למדינה שלא ידעתי שקיימת כאשר חייתי בפולין. היום אני שמחה שאני חיה פה בארץ ישראל. אני מבינה ויודעת שאין לנו מקום אחר. זה המקלט שלנו ואין לנו ארץ אחרת. אני מאד מקווה שהיא תמשיך להיות שלנו גם בדורות הבאים ולא תילקח מאיתנו. זה חשש שמלווה אותי כל הזמן.

הזוית האישית

הנכד ניצן: העבודה המשותפת הייתה מהנה וגיליתי רבות על חיי סבתי.