מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה בר, נולדתי בתל-אביב באוקטובר 1947, כחצי שנה לפני קום המדינה, בת רביעית למשפחת בוקעי.

אבי, אלפרד יחזקאל נולד בדמשק, סוריה. עלה לבדו לארץ כנער ציוני לתל-אביב בשנותיה הראשונות. היה פעיל במכבי ובתנועה הציונית.

אמי, ג'ולי נולדה בקורסיקה. אליה הגיעה משפחתה מצפת – בעת שלטון הטורקים במלחמת העולם הראשונה על מנת להתחמק מצו הגיוס לכל הגברים.

למשפחה שורשים עמוקים בצפת – מזה דורות רבים – מצ"ב עץ משפחה, המפרט את שורשי המשפחה משנת 1799.

העץ המשפחתי, המפרט את שורשי המשפחה משנת 1799

לאחר נישואיהם – השתקעו הורי בתל אביב, ונולדו להם שישה ילדים: משה, שושנה, רחל, אהובה (אני), רוני ובת הזקונים – ניצה.

תמונה משפחתית

גרנו קרוב לים, ברחוב הירקון פינת טרומפלדור, בבניין יפה עם מרפסת גדולה מעוטרת קשתות, בדירה בת חמישה חדרים. בשנות הצנע חלקנו את הדירה עם עוד כמה משפחות – למרות שבדירה היה רק מטבחון וחדר שירותים אחד. בשנים האחרונות עבר הבניין שימור ושיפוץ וכיום משמש כמלון בוטיק בשם רנומה.

בניין ביתנו שהפך למלון בוטיק רנומה

המטבח היה מצויד בפרימוס ושתי פתיליות, עליהן היו מבשלים מטעמים שהורכבו מחתיכה קטנה של בשר עם הרבה ירקות וקטניות. את הקניות היינו עושים במכולת השכונתית, בעזרת תלושי מזון שחולקו למשפחה בתקופת הצנע, בתחילת שנות החמישים.

למדתי בבית ספר תל נורדאו הנקרא גם תל-נורדוי, היו בכל שכבה ארבע כיתות שלמדו בשתי משמרות, בכל כיתה היו כ-50 תלמידים. אהבנו לשחק בתופסת, מחבואים, חמור ארוך, 1,2,3 דג מלוח, המלך אמר, מחניים, ארצות, חמש אבנים, גוגואים, סבתא סורגת, טלפון שבור ועוד. אהבנו גם לבלות בשפת הים – לבנות ארמונות בחול, לשחות, ולהשתזף.

עיטור העוז לאחי, משה במבצע קדש

מלחמת סיני, שנקראה גם מבצע קדש, פרצה כשהייתי בכיתה ד'. במלחמה הזאת נפצע קשה, אחי, משה בעת שחילץ צנחן פצוע במטוס פייפר שהטיס. מטוסו עם הפצוע, נפגע מאש מטוסי קרב מצריים. המטוס התחיל לבעור ולמרות שנכווה קשה, חזר למטוס הבוער לאחר שנחלץ ממנו, והצליח למשוך את הצנחן דרך החלון ברגע שהרצועות בהן היה קשור אליהן נשרפו – הוא הרחיק אותו ונשכב עליו להגן מפני רסיסי המטוס שהתפוצץ. על פעולה זו קיבל ציון לשבח מהרמטכ"ל משה דיין, שהומר אחר כך לעיטור העוז.

לאחר שחרורו מהצבא עבד כטייס בחברת תעופה בקניה ובארץ. הוא גם הטיס כדור פורח. הוא היה מטיס את ילדי המשפחה, את משתתפי ערוץ הילדים בטלוויזיה ועוד. משה היה פעיל בתנועות למען השלום, וכן פעל למען הנצחתו של בן דודי יעקב.

למשה שני ילדים וחמישה נכדים. משה נפטר לפני שנתיים בגיל 84 – יהי זיכרו מבורך לעד!

אחי, יעקב על שמו ככר סגן יעקב בוקעי

יעקב הגיע לארץ מסוריה בגיל 14, לקיבוץ אשדות יעקב, והיה בן בית אצלנו. בגיל 18 התגייס לפלמ"ח, ליחידת המסתערבים "שחר". בשנת 1948 נשלח לירדן בכיסוי של פליט סורי להקים רשת ריגול לטובת ישראל, הוא נתפס במעבר הגבול מנדלבאום בירושלים, כנראה בגלל הלשנה. יעקב נשפט ונגזר עליו גזר דין מוות בתלייה, שבוצע באוגוסט 1949. נקבר בירדן תחת השם נג'יב אבראהים חמודה. לאחר מותו הגיע מכתב שהוגנב מהכלא שבו כתב "לא בגדתי". בשנות ה- 90 נהרס בית הקברות ונבנה עליו כביש. הניסיונות למצוא את עצמותיו לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן נכשלו, ונקבע כחייל שמקום קבורתו לא נודע. אחי משה הצליח לשכנע את עיריית תל-אביב לקרוא על שם יעקב כיכר בתל-אביב, סמוך לביתו.

אחותי שושנה – צעירה ממשה בשנה, שירתה גם היא בחיל האוויר, למדה בסמינר בערב ועבדה כמורה שנים רבות – תחילה בבאר שבע, בלוד ובדרום תל-אביב. עד היום (בת 86), מתנדבת בבתי ספר לסייע לילדים שמתקשים ובביטוח לאומי, וכן לומדת בכיתת וותיקים בהרצליה. יש לה שלוש בנות, שבעה נכדים ונינה.

אחותי רחל – צעירה משושנה בשבע שנים ומבוגרת ממני בשלוש, ממקימי העיר כרמיאל, כשנישאה לאחד ממייסדי התעשייה בעיר. למדה תפירה בבית ספר ויצ"ו, במסגרתו תפרה לעצמה שמלות, אותן הייתי "משאילה" בכל יציאה לבילוי. עד היום אנחנו מרבות לצאת ביחד לטיולים ובילויים. אנחנו מאוד אוהבים להתארח אצלה ואצל בתה, גלית, בחגים. לרחל ארבעה ילדים ואחד עשרה נכדים.

אחי רוני – צעיר ממני בחמש שנים והיה החבר הכי טוב שלי. אהבנו לשחק יחד בילדותנו, ולטייל ביחד בבגרותנו בארץ ובעולם. רוני נפטר לצערי לפני חמש שנים ממחלה קשה. לרוני שלושה ילדים וחמישה נכדים.

אחותי ניצה – צעירה ממני ב- 16 שנים, בת הזקונים של המשפחה. שירתה בנח"ל משם הגיעה לקיבוץ גלגל ומשם לכפר חיטים. לניצה שלושה ילדים ושלושה  נכדים.

קורותיי בבגרותי

עם סיום בית הספר היסודי, המשכתי ללמוד בתיכון עירוני ה' ברחוב מאז"ה בתל אביב, במגדל המים, וכיתה אחרונה י"ב בתיכון ערב.

התגייסתי לחיל האוויר ושירתי ביחידת בקרה בזמן מלחמת ששת הימים. הייתי במשמרת בעת המתקפה האווירית על שדות התעופה המצריים, ומיד עם כיבוש סיני, נשלחתי לאייש תחנת מכ"מ בבסיס בקרה מצרי בסיני והמשכתי לשרת במילואים בזמן מלחמת ההתשה.

אחרי הצבא, עבדתי כמזכירה בבית חרושת פרומין לביסקוויטים. לבוס שלי היה מטוס פרטי, באמצעותו הקים קו תעופה לסנטה קטרינה שבסיני, ואני שימשתי כדיילת. אחרי שעות העבודה נהגתי לבלות בקאנטרי קלאב בתל אביב.

אהבתי מאוד לטייל, וניצלתי כל הזדמנות כדי לטייל בארץ ובעולם עם אחי הקטן רוני או עם חברה. בפעם הראשונה טסתי לחו"ל כטרמפיסטית עם חברה במטוס פרטי לרודוס, שם המשכנו במעבורת ליוון, איטליה ומשם לצרפת, הולנד ואנגליה.

כשחזרתי, התחלתי לעבוד בבנק לאומי, בהנהלת אזור תל-אביב. חברה לעבודה הכירה לי את אחיה – שמואל ברייטשטיין, שזה עתה התגרש, ועימו נישאתי, ושינינו את שם המשפחה לבר. היו לו שני ילדים מנישואין קודמים – יגאל ואריה. נולדו לנו שני בנים – גיא וטל.

לגיא שתי בנות – ירדן בת 14 ויערה נכדתי בת 10, איתה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי ומתעדות יחד את סיפורי.

לטל שני בנים – דורון בן 4 ותומר בן 5 חודשים.

שמואל בר – זיכרונו לברכה

שמואל, המכונה שמיל, נולד בשנת 1939 בלודז' שבפולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוריו ברחו לרוסיה עם שמואל הקטן ואחיו ישראל בן השלוש. הם השאירו אחריהם את אחותו בת שנה וחצי למשמרת אצל סבא וסבתא. כשחזרו לפולין בתום המלחמה גילו שהנאצים השמידו את כל המשפחה שנותרה בפולין.

המשפחה עלתה לארץ ונולדו להם עוד שלושה ילדים: צבי, שרה ושלמה. שמואל אהב אנשים, תמיד התארחו אצלנו המון בני משפחה וחברים שנהנו מהתבשילים שלו. בעיקר חמין שבישל בסיר ענק וריחו הגיע למרחקים. באוקטובר 2013, לאחר שמחת תורה בו התארחו אצלנו חברים ומשפחה, קרס ונפטר. שמואל היה קשור מאוד לירדן נכדתו, שנולדה פגה במצב מאוד קשה. יערה הייתה בת ארבעה חודשים בעת מותו, אבל קשורה מאוד לסיפורים ולתמונות המשותפות.

לאחר פטירתו של שמואל, סמוך ליציאתי לגמלאות, ניסיתי להמשיך במסורת להזמין את המשפחה והחברים לארוחות משפחתיות כל שבוע, לטייל בארץ ובעולם בכל הזדמנות עם חברים ואחיותיי.

הזוית האישית

יערה: נהניתי להכיר וללמוד את תולדות המשפחה המורחבת של סבתא שלי, אהובה.