מאגר סיפורי מורשת

שמי יואלה, נולדתי בישראל בעיר חיפה בתאריך 20.9.1951. יש לי אחות אחת בכורה ואח אחד שקטן ממני. קראו לי על שם סבי יואל שנפטר בפולין. סבתי נפטרה מספר שנים אחריו ואמי ושני אחיה נשארו יתומים.

בארץ ישראל באותה התקופה גרו הדודים של אמי בקרית חיים. הדודים דאגו לאמי ולאחיה היתומים וביקשו אישור עלייה בשבילם מהאנגלים ששלטו בישראל. אמי, אסתר, עלתה לישראל בגיל 11 בשנת 1936. אבי, גרישה, הגיע לישראל בשנת 1947 אחרי שעבר את מלחמת העולם השנייה בתור פליט. הם הכירו בישראל, התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים.

גרנו בקריית חיים, ליד הים והחיים היו צנועים מאוד. לא היו לנו משחקים ומחשבים כמו שיש היום. קפצנו בחבל, שיחקנו בגומי, בקלאס, בכדורים. ילדי השכונה היו נפגשים בחולות הים כל יום אחרי הלימודים. לא היה לנו כסף אבל היינו מאושרים.

התחנכתי בבית הספר הממלכתי א. ד. גורדון מכיתה א' עד ח' ובתיכון קריית חיים מכיתה ט עד י"ב. סיימתי עם תעודת בגרות מלאה. אהבתי מאוד ללמוד בבית הספר. אהבתי לקרוא ספרים והיה לי מנוי לעיתון ילדים שנקרא "דבר לילדים". כיבדנו מאד את המורים. כשהמורה היה נכנס לכיתה, כל הילדים היו נעמדים ומברכים את המורה בברכת בוקר טוב. לא קראנו למורה בשמו, אל המורה היינו פונים בגוף שלישי.

לאחר מכן, התגייסתי לצה"ל לחיל מודיעין. עשיתי קורס בהרצליה ושירתי שנתיים בסיני. במהלך שירותי בצה"ל הכרתי את בעלי, אבישי, בן קיבוץ סאסא.

עם סיום השירות הלכתי ללימודי סיעוד בבית ספר לסיעוד ברמב"ם שבחיפה ובמהלכם בשנת 1974 התחתנתי עם אבישי באולם הספורט שבקיבוץ סאסא. לאחר שנה נולדה לנו הבת הבכורה, לירז, ובשנת 1976 נולדה לנו תאומות, עדי ומירב. מאוחר יותר נולד איתי ובשנת 1991 נולד בן הזקונים שלנו, עמית. הייתי אחות אקדמאית במחלקת ילדים בבית חולים העמק בעפולה והיום יש לנו שמונה נכדים מקסימים ואנחנו אוהבים להיפגש, לבלות ולטייל ביחד.

התמונה מן העבר שבחרתי להציג צולמה בשנת 1970 בתל אביב, במרפסת של כלבו שלום, שהיה הבניין הכי גבוה בעיר. ברקע רואים את הבתים הלבנים של העיר, מזג האוויר קייצי וחם. באותו היום חיכינו אני וחבר שלי (שלימים יהיה בעלי) להסעה שתיקח אותנו לסיני, לבסיס שבו שירתנו ביחד.

מגג כלבו שלום, 1970

חפץ מיוחד – דרכון פולני ותעודת זהות "ישראלית"

חפץ מיוחד שהבאתי במסגרת התכנית הוא דרכון פולני משנת 1936 שסבתא שלי קיבלה כדי לעלות לארץ ישראל, אז קראו לה פלשתינה. הבאתי גם תעודת זהות שהיא קיבלה בשנת 1942 מידי האנגלים שהיו בארץ. מידות הגובה בתעודה כתובים לפי המידות האנגליות: רגל ואינץ', ולא בסנטימטרים, השיטה שנהוגה היום בישראל.

הזוית האישית

נלה הנכדה המתעדת: למדתי מילים חדשות, למדתי על פלשתינה ועל האנגלים שהיו בארץ. נהניתי מאוד לעבוד עם סבתי וללמוד על הילדות שלה. במהלך העבודה  המשותפת למדתי להכיר גם את סבתא רבתא שלי. שמחתי להיפגש עם סבתי בבית הספר ולהכיר לה את סביבת הלימודים שלי.

סבתא יואלה: היתה לי חוויה נהדרת להיפגש עם נלה. שמחתי לשתף אותה בחיי העבר שלי. המפגשים בכיתה היו מרתקים וגם מצחיקים. לדעתי זהו פרויקט חשוב לחיזוק הקשר ולשיתוף פעולה בין הדורות.