מאגר סיפורי מורשת

סבתא עליזה פרץ, (במרוקאית עיזה), ולאחר החתונה אוחנה, אמא של אבא שלי, מספרת:

נולדתי בט"ו בניסן 1932 במוצאי חג הפסח, במימונה. נולדתי במרוקו בכפר יהוקרן. הכפר נמצא באזור ווארזאזאת, בקרבת העיר מרקש שבדרום מרוקו.

אני גדלתי בכפר יהוקרן שנמצא בהרי האטלס במרוקו. בכפר כל הבתים עשויים מטיט. לא היה חשמל, היינו צריכים להביא מים מהנחל/ באר הקרובים.

אני הבת הבכורה, ויש לי אחות אחת ושמה איטו ז"ל הצעירה ממני בשנתיים. כשהייתי בת שלוש אמי נפטרה בזמן לידתה של אחותי השלישית שנפטרה יחד איתה. נותרנו איטו ואני, שתי ילדות קטנות עם אבא. סבתא שלי, (אמא של אמא) התגוררה איתנו בבית ועזרה לאבא לגדל אותנו. כעבור שנה אבא התחתן שוב עם אישה אחרת בשם שמחה. לאבא ולשמחה נולדו 9 ילדים מהם נותרו 6: מסעודה, תמר, שלום, רחל, ימימה ובבר. רוב האחים שלי גרים כיום בירוחם ואני בקשר מאוד טוב איתם, הם האחים שלי לכל דבר.

אהבתי את כל האחים הקטנים שנולדו לי וטיפלתי בהם כמו אמא קטנה. אהבתי גם לעזור במטלות הבית ולטפל בחיות שגידלנו, עזים, תרנגול, פרות, כבשים וכו'. יצאתי עם הכבשים והפרות למרעה, חלבתי אותן והבאתי חלב לבית. תרמתי הרבה לבית בעבודות שונות שביצעתי. אהבתי לטחון קמח ולהכין ממנו לחם. אהבתי מאוד לאכול לחם וקוסקוס.

אהבתי מאוד לשמוע שירים ששרו בכפר בערבית מרוקאית. כשהיה זמן ממטלות הבית, הייתי משחקת עם חברות, (לא היה מקובל לשחק עם בנים), באבנים מיוחדות. היום המשחקים האלה לא כל כך מוכרים.

בכפר שלנו  היה גן ובית הספר אליו הלכו רק הבנים, הבנות נשארו בבית ועבדו.

הדבר שמאוד אהבתי ושימח אותי היה להתפלל, אני מאוד אהבתי להתפלל. האירוע שהיה מאוד עצוב לי היה שאחד הילדים שנולדו לאבא ולאשתו מת לי בידיים בגיל שנתיים.

נשארתי רווקה עד גיל 19, גיל שבאותה תקופה נחשב למאוד מבוגר. הסיבה העיקרית לכך שלא התחתנתי הייתה שלא היו מספיק גברים יהודיים בכפר שבו גרתי. יום אחד הגיע בעלה של דודה שלי מצד אבא אלינו, וסיפר לאבא שפגש בשוק בכפר אחר, בן אדם שיכול להתאים לי כבעל. היה מדובר בגבר אלמן בן 60 עם שני ילדים ושמו יעקב. יעקב עבד כסנדלר וחייט בשוק ונחשב לאיש מקצוע מעולה. בכיתי מאוד כשנודע לי עם מי עלי להתחתן, בן אדם שגדול ממני בארבעה עשורים. אבל מכיוון שנחשבתי ל"זקנה" ולא היה בטוח שאוכל למצוא כבר חתן יהודי, נאלצתי להסכים.

הפעם הראשונה שנפגשתי איתו הייתה בחתונה. אבא ערך לנו חתונה שנמשכה שבעה ימים. בכל יום חגגנו בבית אחר ושחטו כבש לכבודנו, אבא שחט 14 כבשים לרגל החתונה. יעקב בעלי רצה להקל עליי ובהתחלה נשארנו לגור אצל אבא שלי במשך חצי שנה. אחר כך עברנו לגור בכפר שלו ושל משפחתו איתחיאת. הדרך לשם לקחה יום וחצי, רכבנו לשם על חמורים. לאחר שנה נולד בני הבכור, אבי. לאחר כשנתיים נולד יוסי ושלוש שנים מאוחר יותר נולדה מרים. אבא ביקר אותי בכפר בכל פעם שנולד לי ילד. חוץ מהביקורים האלו התקשורת היחידה שהייתה לי עם אבא והאחים הייתה דרך מכתבים. כשמרים הייתה בת שנה החלטנו לעלות לארץ ישראל.

עליתי לישראל בשנת 1963, הייתי בת 30. עליתי עם בעלי, 3 ילדים קטנים ובחודש חמישי להריון. נסענו כל המשפחה לקזבלנקה, שם המתנו לאוניה, בה הפלגנו לצרפת. מצרפת הגענו לארץ במטוס. כל המסע לארץ לקח 3 חודשים.

בארץ לקחו אותנו ועוד 6 משפחות באוטובוס לגבעת עדה. אני לא רציתי לגור בגבעת עדה, רציתי לגור בחדרה, ליד המשפחה של בעלי, אז נשארתי לגור באוטובוס שבוע. בסוף לא הייתה ברירה וירדנו בגבעת עדה, היישוב שאני גרה בו עד היום. חודש אחרי שהגענו לארץ נולדה הבת הרביעית שלי פנינה, ושנתיים אחריה נולד בן הזקונים ציון, אבא שלי. כשהייתי בת 40, נפטר בעלי, ואני נותרתי לפרנס לבד חמישה ילדים.

העבודה הראשונה שלי הייתה כאן בישראל, עבדתי כטבחית בפנימית הנוער "אלוני יצחק", עבדתי בהתחלה 5 שעות ביום. מפני שהייתי עובדת טובה, ביקשו ממני לעבוד עוד אז נתנו לי לעבוד 8 שעות, עבדתי שם 38 שנים עד שיצאתי לפנסיה. אהבתי את כל הילדים שם כאילו הם הילדים שלי, והשתדלתי לפנק אותם כמה שאפשר.

במרוקו חגגנו את כל החגים היהודים כפי שגנו חוגגים כיום. הקפדנו להתפלל.

בשנת 2000 נסעתי עם ילדיי לסיור שורשים במרוקו בבתים ובכפרים בהם גרתי.

כיום אני נוסעת כל יום למועדון הגימלאים. שם אני עוסקת בעבודות יצירה, ספורט, ואוכלת ארוחת בוקר וצהריים.

כשבאים הנכדים שלי לשבת, אני בדרך כלל נשארת בבית ביום חמישי, ומכינה להם את כל האוכל שהם אוהבים. אני מכינה להם קוסקוס, קציצות, שניצלים סלט מטבוחה ועוד.  בשעות הערב אני אוהבת לראות טלויזיה.

הזוית האישית

רועי: היה לי מאוד כיף ונחמד לראיין את סבתא שלי. למדתי דברים חדשים עליה ועל החיים שלה, ונהנו לשוחח.