מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה מאיר נולדתי ב7.1.47 בבית חולים מולדה על הכרמל בחיפה.

הורי הגיעו לארץ כפליטים מהונגריה. הם הגיעו חודש לפני לידתי, באונייה באופן לא חוקי. וזאת לאחר שנה של טלטולים, במחנות העצורים בקפריסין וביוון.

נולדתי כאן בקריית טבעון. הילדות שלי עברה בנעימים בשכונה שכולם היו פליטי שואה. הייתה עזרה הדדית, בבניה ובמזון, והבתים היו פתוחים לכולם.

אירוע מילדותי – כבת לניצולי שואה, הייתה לי אחריות עצומה בעזרה להורי, בלמידת השפה העברית. הם דיברו רק הונגרית, עד שאני הכרחתי אותם ללמוד עברית. לא עניתי להם כשדברו איתי בהונגרית .

לימים הכרתי את סבא במועדון הסטודנטים שבשכונת בהדר. כעבור שנתיים נישאנו בחתונה צנועה, של שמונים ושלושה אנשים בטבעון, המוזיקה שהתנגנה הייתה בפטיפון ותקליטים. בהמשך נולדו לנו חמישה ילדים, ועשרה נכדים.

למרות שאנחנו חילונים את החגים אנו עורכים כהלכה, עם מאכלים מסורתיים שלנו. אני ממוצא הונגרי כך שהתפריט כולל בדרך כלל את המאכלים ההונגריים, שהם : גולאש, נוקדלי, לאנגוש, פלצ'ינטה- חביתיות, וכמובן העוגות, והקינוחים ההונגרים. עד היום שולחים לי תבלינים מהונגריה ורק איתם אני מבשלת(פפריקה וכו). אין בביתנו מסורות מיוחדות שאנו חיים לפיהם. הבית הוא בית פתוח, שאני נוהגת לארח בו לעיתים קרובות, ו"כל דיכפין ייטה ויאכל".

סיפור על חברות

כשהייתי בת שלוש, הלכתי לגן הבונים, הוסבר לי שגרה לידי ילדה בשם מרגלית, שהינה חרשת מלידה. נאמר לי שאני צריכה לדאוג לה ולשמור עליה, ולמרות גילי הקטן, לקחתי ברצינות את האחריות זו. אני לא יכולה לשכוח את היום בו מרגלית הלכה לאיבוד, הלכנו לחפש אותה בוואדי , ומצאנו אותה לאחר שעות, משוטטת ביער.

לאורך כל השנים, הייתי לה לפה, בבית ספר "קריית עמל", היא ישבה לידי, ואני תרגמתי את דבריה למורה. דאגתי לה ובכל הפעילות החברתית היא הייתה צמודה אלי, לא תמיד היה לי נוח, אך אהבתי אותה, והרגשתי מחויבות. אני ממש זוכרת שהרגשתי אשמה, אם לא שתפתי אותה בפעילות, היה לי חשוב שתרגיש שייכת. מרגלית קראה שפתים ודיברה לא ברור, אך עם השנים קיבלה מכשיר שמיעה, ושמעה טוב יותר. לא זנחתי אותה, זאת הייתה אהבה ללא גבולות, אהבה אמתית של אדם לחברו. יכולת הנתינה שלי נרקמה בגיל הצעיר, ביום בו הכרתי את מרגלית.

לימים הכרתי לה את בעלה, אך כל אחת פנתה לדרכה. היום למרגלית כבר יש נינים, ואנחנו נפגשות ושמחות להתעדכן.

לסיום

נולדתי שנה לפני קום המדינה לזוג הורים שהגיעו ארצה לאחר המלחמה, ללא הורים. חלק מאחיהם שרדו את המחנות, אך לא בהכרח הגיעו לארץ ישראל. מתוך המקום המאוד לא פשוט הזה, הם בנו מערך חברתי רחב, הבית היה פתוח לכל חבריהם, שהגיעו לארץ ללא הורים, ושרדו את השואה ללא משפחה.  למרות שהבית היה קטן,  הלב היה רחב. בחדר אחד, הם שיכנו לפעמים שמונה אנשים. המעט שהיה נחלק בין כולם.

בעייני ערך הנתינה הוא חשוב מאוד, ללא קשר ליכולת הכלכלית. עד היום, למרות שעברו מעל לשני עשורים מאז שהורי נפטרו, הם עדין מזכירים לי את רוחב לבם. אני משתדלת למלא את הצוואה שלהם, ולעזור למי שצריך.

הזווית האישית

סבתא דבורה: לך הנכד הצעיר והמוכשר שלי, מאחלת לך בריאות ואת ליבך תפתח בפני מי שנזקק. הצלחה בכל אשר תפנה באהבה.

הנכד אביהו :אני נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים שלך, סבתא. נהניתי מאוד לעבוד אתך הסיפורים שלך מאוד מעניינים ומסקרנים. אני מאחל לך בריאות ושתמשיכי להיות שמחה, ולחיות חיים ארוכים של אושר. אני אוהב אותך המון.