מאגר סיפורי מורשת

ילדות 

שמי ולרי ואני בן שישים וחמש ,נולדתי בשנת 1954 באוזביקיסטן (ברית המועצות).

חייתי במשפחה מלאה אימא, אבא, ואח גדול. בשנת 1955 עברה משפחתי לרוסיה והתחלתי ללמוד בוולגוגרד (עיר ברוסיה). בבית ספר היו לי שני חברים טובים, שיחדיו בילינו בשעות הפנאי. בילדותי אהבתי לשחק שחמט ולרכוב על אופניים. הרכיבה על אופניים הייתה משמעותית בחיי, והובילה אותי להשתתפות בתחרויות רכיבה בין לאומיות ואף זכיתי במקום ראשון . בזמן החופשי קראתי ספרים ונהנתי מגיבורי העלילה.

אהבה

אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר, נרשמתי לאקדמיה צבאית להנדסת חלל ,כדי להיות קצין. הלימודים התקיימו רחוק מאוד מביתי בצידה השני של המדינה. אחרי שבועיים של נסיעה הגעתי לגבול, קרוב למקום בו התקיימו לימודי ושם פגשתי  אישה יפה בשם לודה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון.  היא הייתה נערה עם חוש הומור ולמדה במקצועיות יחד איתי. אנחנו עבדנו באותו בניין, ואני תמיד רציתי  להתקרב אליה, אך היא לא הבחינה בכך. לאחר שקניתי מכונית (שהייתה באותה תקופה מצרך נדיר)היא הצטרפה אלי לנסיעה, יחד עם עוד מספר חברים. באותה נסיעה כמעט נפלנו למערה, כי הייתי חסר ניסיון בנהיגה, אבל מאז אותה נסיעה לודה ואני ביחד, אחרי שנה התחתנו.

העלייה לארץ

נולדו לנו שני ילדים: אנטון וטניה. חיינו ברוסיה, ולאחר שילדינו גדלו הם עלו לישראל, ואנחנו נשארנו ברוסיה. פעם בשנה טסנו לישראל לבקר. אחרי עשר שנים החלטנו גם לעלות לישראל.  בהתחלה ההתאקלמות בארץ הייתה מאוד קשה, כיוון שלא הכרנו את השפה, ולא היו לנו מכרים מלבד ילדינו. אבל בהמשך, בעזרת ילדינו הצלחנו להשתלב במדינה החדשה.

כיום אנחנו גרים בקריית אתא לא רחוק מנוף הגליל. אנחנו בפנסיה אבל חיינו לא משעממים.

בחמש בבוקר אני ואשתי רצים עשרה ק"מ (יותר נכון  אני רץ והיא הולכת מהר). לעיתים קרובות אנחנו הולכים ליער לאסוף פטריות. בחופש הנכדים מגיעים אלינו ואנחנו נוסעים ביחד לחוף הים. יש לנו חמישה נכדים, ואני אוהב לשחק איתם בקלפים. כל שנה אנחנו מבקרים במדינה חדשה היינו כבר ביותר מעשר מדינות, והשנה ביטלו לנו טיסה ליוון בגלל הקורונה.

הזווית האישית

סבא: מאוד אהבתי להיזכר שוב בעברי ובסיפורים רבים שקרו לי בילדות.

 קיריל: היה מעניין ללמוד על סבא הרבה דברים חדשים, ולשמוע את סיפור חייו.