מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אמה שימונוב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה יחד עם יונתן נכדי סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

אני הייתי הבת הבכורה בבית, היו לי שלושה אחים. בהתחלה גרנו בקזחסטן בעיר צ'מקנט. בעיר הישנה. חיינו ממש טוב, כולם יצאו לשחק, היינו הרבה ילדים, שיחקנו בחצר: יצאנו בערבים כולם, ודבר ראשון היינו מתחילים לטאטא את השטח שלנו שיהיה נקי ואז שיחקנו.

בית הספר שלנו היה קרוב לבית. שיחקנו גם בבית הספר. באותו בית הספר היה גם יסודי וגם תיכון, הילדים הקטנים והילדים גדולים למדו ביחד. הילדים הקטנים למדו בין השעות 8.00 ל-14.00 והגדולים למדו בין השעות 14.00 ל-20.00 כי לא היה מקום לכל הילדים באותו הזמן.

כשהייתי בכיתה ו', ההורים קנו בית חדש ויותר גדול במרכז העיר. במרכז העיר לא היה כל כך מעניין כי לא היה שם הרבה ילדים שאני יכולתי לשחק איתם. עברתי לבית ספר חדש בשם "קירובה". בית ההספר הזה היה נחשב אחד מהטובים. בבית הספר היה לי תפקיד – חובשת, הייתי אחראית על הגיינת ידיים אצל ילדים, טיפלתי בילדים שנפצעו ותמיד הלכתי עם תיק עזרה ראשונה. במהלך הלימודים, למדתי ממש טוב, קיבלתי לרוב ציון 90, אבל לא הייתי מצטיינת. כשסיימתי את בית הספר, התקבלתי לאוניברסיטה לפקולטה "רוקחות", באוניברסיטה למדתי במשך ארבע שנים.

לאחר סיום הלימודים התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים: שני בנים ובת.

העלייה לארץ

בשנת 1990 עליתי לארץ ישראל עם בעלי ושלושת ילדים. האחים וההורים שלי קיבלו ויזה לארצות הברית והחליטו לעלות לאמריקה לעיר ניו יורק בעוד שאניע ומשפחתי עלינו לארץ.

בהתחלה כשעלינו לישראל היה קצת קשה. השכרנו דירת שלושה חדרים בפרדס חנה. אבא של בעלי היה נכה ממלחמת העולם השנייה, הוא חי ביחד איתנו ועזר לנו גם מבחינה כלכלית.

התחלנו ללמוד את השפה העברית באולפן, דבר אשר היווה הרבה קושי ראשוני ובמקביל עבדנו כל אחד בכדי לפרנס את המשפחה. לאחר סיום הלימודים באולפן, עברתי מבחן לקבלת תעודת רוקחות בארץ. התחלתי לעבוד כרוקחת. בהתחלה עבדתי שמונה חודשים בהתנדבות בקופת חולים כללית. החלטתי ששלא משנה כמה קשה – אני לא מוותרת וממשיכה, ואני שמחה שכך עשיתי.

ביום ההולדת שלי קיבלתי מכתב שבו היה כתוב שהתקבלתי לעבודה בתקן בתשלום. זו הייתה שמחה גדולה בשבילי ובשביל כל המשפחה. באותו זמן בעלי למד מומחיות לרפואת שיניים. לאחר סיום הוא פתח קליניקה פרטית.

שני בנים שלי סיימו צבא, הם למדו הנדסת חשמל, כעת עובדים בתור מהנדסים. הם התחתנו ולכל אחד יש ארבע ילדים. הבת עובדת כאחות בטיפול נמרץ וכמתאמת כאב: אחראית על תחום כאב בכל בית חולים. יש לה שלושה ילדים (אחד מהם זה יונתן).

על הנכדים

נכד הוא אחת הברכות הגדולות בעולם. נכד הוא אוצר שאתה לא יכול למדוד מלבד האהבה שבלב שלך. הנכדים שלי גורמים לי לחייך כמו שאף אחד אחר לא עושה. אני לא רוצה שהנכד שלי ילך בדרכי. אני רוצה שהוא יבחר בדרך לצידי וילך רחוק יותר ממה שיכולתי לדמיין.

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: למדתי מהעבודה המשותפת שסבתא שלי למדה ממש הרבה זמן בשביל לקבל את מקצוע הרוקחות ועשתה גם מבחנים בארץ בכדי שתוכל לעבוד במקצועה. עוד למדתי שבבית הספר של סבתא שלי קודם למדו הילדים הקטנים ואז למדו הילדים הגדולים, בניגוד לאיך שאנחנו לומדים כיום במקביל. דבר חדש נוסף שלמדתי, הוא שבבית הספר של סבתא שלי היה תפקיד התנדבותי לתלמידים להיות "חובשים" של הילדים האחרים. אני מרגיש שאני מכיר את סבתא טוב יותר כעת.