מאגר סיפורי מורשת

סבתי יהודית רואי, נולדה בשנת 1939בישראל במושבה מטולה.

סבתי התגייסה ב1957 והיו לה שני תפקידים: שנה אחת היא הייתה מורה בישוב ספר, ספסופה הנמצא בין מירון לגוש חלב, ולימדה כיתות א' וב'. מכיוון שהייתה מבודדת במקום, שהיו בו רק שתי כיתות, היא ביקשה העברה. העבירו אותה לתל אביב, לקצין העיר, לתפקיד שנקרא אז "חוקרת סעד" והיום משקי"ת ת"ש (תנאי שירות). התפקיד היה מעניין מאד, חיילים הגישו בקשות שונות, כמו חודש חופש, כדי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, שהייתה במצוקה, העברה למקום או לתפקיד אחר, היו בקשות לשיחרור מוקדם ועוד. תפקידה היה לבקר בבית הורי החייל או החיילת, לשוחח איתם ולהתרשם ממצבם, מדבריהם ומתנאי הבית. על כל ביקור כזה כתבה דו"ח שהועבר לוועדה לדיון והחלטה.

עוד בחופשת השחרור מצה"ל התחילה לעבוד כמדריכה בקייטנה, בשכונת ביצרון בתל אביב. הקבוצות היו גדולות, והתנאים שונים מאד מאלה של היום. זה היה בחופש הגדול, ומיד בסיומו עבדה בדואר ישראל, במדור ספר הטלפונים, שהוציאו אז כל שנה, והיה צריך לעדכן אותו.

חברת הילדות הכי טובה שלה הייתה חנה'לה, הן למדו יחד באותה כיתה והיו שכנות קרובות, רק קיר הפריד בין בתינו. חנה'לה הייתה ילדה נעימה ונחמדה מאד, והן אהבו לשחק ביחד בקלאס, חמש אבנים ועוד. פעם מצאו חוברת גדולה באנגלית, עם תמונות צבעוניות, זה היה ממצא נדיר ביותר בימים ההם.וסבתא מספרת:" קנינו כמה גיליונות נייר, גזרנו ,ותפרנו אותם למידות של ספר גדול, בחרנו מהחוברת באנגלית, את התמונות שאהבנו במיוחד, גזרנו והדבקנו בספר הגדול שיצרנו. הסתכלנו אינסוף פעמים בספר שלנו, נתנו שמות מצחיקים לתמונות ונהננו מאד".

בשנת 1948 כשסבתי הייתה בכתה ג', הוכרזה והוקמה מדינת ישראל. עם השמחה וההתרגשות, היה גם מתח ביטחוני, וחשש מפלישה של צבאות ערב למטולה, המוקפת עד היום משלושת צדדיה (מזרח, צפון ומערב) בגבול עם לבנון. לכן החליטו לפנות את הנשים והילדים למרכז הארץ. היו אז רק שני ילדים להורינו, אני הבכורה בת שמונה וחצי, ואחי שמואל בן חמש. סיפרו לנו על התוכנית להתפנות, וכך לפני סיום שנת הלימודים, בחצות הלילה, אמא שלה העירה אותם, וביחד עם כל הילדים והאימהות של המושבה, הם נסעו בשני אוטובוסים, למקום שנבחר עבורם: המושבה בנימינה. חילקו אותם למשפחות. הם קיבלו חדר בבית משפחה אחת, אבל לא הרגישו שם נעים, כי הם היו אנשים קפדניים מאד, והורים לילדה אחת. אסור היה לשחק ולדבר בקול רם בבית, ואסור היה לשנות משהו, מהסדר הקבוע והנוקשה בו. למזלם בשכונה גרה משפחה מקסימה ולבבית עם שני ילדים, נוצר קשר מצוין בין ההורים לאמא שלה ובין הילדים, שיחקו איתם, השתוללו, ואהבו לקטוף פלפלים מגינתם, ולאכול אותם מיד. מדי פעם היו נפגשים גם עם משפחות ממטולה שגרו ברחבי בנימינה.

ביוזמת אמא שלהם, הם נסעו לבקר קרובי משפחה בנתניה ובהרצליה. מדי פעם הגיעו ידיעות קטועות, ומדאיגות על המלחמות שהתחוללו במדינה. אמא דאגה מאד לקרוביה בירושלים, שהייתה במצור קשה. הקשר התנהל במכתבים וכך גם עם אבא שנשאר במטולה, עם סבתא תמרה, שמעולם לא עזבה את הבית. הם סבלו מאוד אז ממזג האויר החם והלח בשפלה, לא היו אז מאווררים, וברור שלא המציאו עדיין מזגנים. בהמשך, הם שמעו שבמטולה המצב שקט, וחודש אחרי שעזבו חזרו לביתם. לפניהם חזרה רק משפחה אחת עם ילדה אחת, וכך בילו שלושתם את החופש הגדול במשחקים. במושבה השקטה היו חיילים, שחלקם אהבו להתארח בביתנו, לשתות כוס קפה, לשוחח וגם לשחק עם הילדים. אחד מהם היה משחק איתם דמקה, ותמיד ניצחו אותו בשמחה. שמואל, אח של יהודית, ויהודית נתנו להם כינויים שונים, למשל: לחייל שהשתתף בכיבוש באר שבע, והרבה לספר על כך קראנו כמובן "באר שבע", למפסיד בדמקה "פצ'רניק המנוצח".

יהודית בתור ילדה אהבת מאד לקרוא ספרים. פעם שיחקו שעות במשחקי קופסה – כמו דמקה, סולמות, על הים; בקלפים: "הדוב השחור" "פרחי ארצנו". אהבו גם לשחק "תופסת", מחבואים ו"דג מלוח", משחקי כדור שונים וגם חמש אבנים, קלאס ובלורות שנקראו במקומות אחרים גולות.

בבית הספר היסודי, שנקרא אז "בית ספר עממי", הכיתות היו מאד קטנות, בכיתה שלה שנחשבה לגדולה, היו תשעה ילדים. בכתה ב' יצאו עם כתה ד' לטיול, למקום שנראה לה רחוק מאד, כפר גלעדי שהיה כחמישה קילומטר ממטולה. טיילו בקיבוץ, ובחורשה. המורה והילדים אספו עצים, הדליקו מדורה קטנה, והרתיחו מים בקומקום גדול, שהביאה גלילה מכתה ד'. בספלים ממתכת חילקו להם תה שטעמו הנפלא זכור לה עד היום.

באזור שלהם לא היה בית ספר תיכון, ולכן כשסיימה כתה ח', בבית הספר העממי במטולה, ההורים החליטו לשלוח אותה ללמוד בירושלים, כי שם היו להם הרבה קרובי משפחה. כך בגיל שלוש עשרה וחצי התחילה ללמוד בירושלים ובבית ספר "אפרתה"  סיימה תיכון וגם סמינר למורות. זה היה הנוהג כל השנים, ללמוד מחוץ לבית, ולהגיע לחופשות בחגים. שני אחיה שמואל וראובן, למדו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". אציין כאן שגם אביה למד שם במחזור ג', ותעודת הגמר שלו ממוסגרת בביתי כמזכרת.

בילדותם שרו את השירים שחיברו אז למנגינות רוסיות. ושמעו גם שירים מקוריים ברוסית, מסבתא ומאבא שלה, ובהונגרית מאימא שלה. בשבתות שרו שירים וזמירות שבת. כשהייתה בת שמונה בכתה ג' קנו את הרדיו הראשון. תמיד אהבה שירה ומוזיקה, והמפגש הראשון שלה עם נגינה התרחש כשהייתה בכתה ו', בגיל שתיים עשרה. אז הגיעה למטולה מורה לכיתות הנמוכות, בשם שרה שלזינגר. היא פתחה בהתנדבות חוג חליליות, מי שרצה להצטרף, קנה חלילית וחוברות תווים. יהודית מאד אהבה לנגן, ובשמחה התאמנה הרבה בבית. בסוף השנה, המורה אמרה לנו שנהנתה מאד ללמד אותם, ולהפתעתה ותדהמתה, ציינה שהתלמידה הטובה ביותר, הייתה סבתי יהודית. היום היא יודעת שאותה מורה צנועה ורבת השראה, הייתה המורה שלה לחיים, לעולם המוזיקה ועד לפני שנה הייתה עוד במקהלה.

בגן ציירה כמו כל הילדים. ובבגרותה עם השנים רצתה מאד לצייר, ולא היה לה זמן ולא הזדמנות לכך. יש לה חברה טובה שגרה ברחובות, ושמה אסתר, כתחביב הייתה מציירת. באחד מביקוריה של יהודית בביתה, הציעה לה אסתר להצטרף אליה לקבוצת המציירות. המורה שלה קיבלה את יהודית בשמחה, ונתנה לה קנבס, מכחול וצבעים, והדריכה את יהודית בקצרה. סבתי ציירה את הציור הראשון שלה בצבעי אקריליק, ומאז היא מציירת המון ומאד מאד יפה.

בהמשך היא חזרה למטולה, ובאורח פלא, באותו שבוע מצאה פרסום בעיתון המקומי של קריית שמונה, על חוג "ציור מהבטן" בסטודיו בקיבוץ להבות הבשן. היא החליטה לנסות, ופגשה את בלה חבצקין מורה מופלאה, מקורית, יצירתית, חכמה, מלאת שמחת חיים והומור. בלה הדריכה אותה ,תוך חשיבה מעמיקה, והתלבטויות בעולם הנפלא והאינסופי של הציור, מזה כתשע שנים.

לפני עשר שנים עברה סבתי לגור בבית הוריה, שהוקם על ידי סבתא וסבא תמר וראובן, מראשוני מטולה לפני כ-125 שנים. בבית זה גרה ברצף, מאז שנולדה ועד שנסעה ללמוד בירושלים. לגור כאן ולהמשיך את הדורות זו עובדה מרגשת עבורה, ועדיין מדי פעם עולה אצלה השאלה, האם זו מציאות שהיא גרה בבית ייחודי זה, ובמה זכתה. הרי אין זה מובן מאליו!

היא משתדלת מאד לשמור על אופיו ותוכנו, לשמר את אווירתו המיוחדת, ולשלב בו את הישן עם החדש.

כמו שאני אמרתי לפני שנים, כשהיית בן שמונה, "שייחוד הבית בעתיקות שלו, ובזיכרונותיו".

הזווית האישית

נועם – היה לי ממש מהנה ומעניין, תיעוד הסיפור והכתיבה היו תהליך לא פשוט, אני שמח שהכרתי את סבתי יותר לעומק.