מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל מור, סבתא של אדר, עמו השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ויחד תיעדנו את סיפוריי.

מחוזות ילדותי

ילדות במושב, על בסיס עבודה בבית ובחצר.

במושב הקטן בו גדלתי, מושב חצב, היה המרקם האנושי מאוד דומה. רוב כמעט מוחלט של חברי המושב היו משפחות עולים ממוצא טריפוליטאי, שהיו ממקימי המושב, לרובם משפחות ברוכות ילדים. כל שירותי התרבות והחינוך הוענקו במושב. מערכת החינוך מהגן ועד כיתה ח' היו במושב ולתיכון נסעו התלמידים לערים הקרובות, רבים נשרו מהמערכת וסייעו במלאכות המשק.

גם סדר היום שלי כלל תמיד עזרה בבית, כל יום ועזרה במשק בזמן קטיף יבול ירקות או משלוח עופות שגידלנו לשיווק.

יום הלימודים היה קצר והמורות רובן נשים הגיעו מחוץ למושב וכשהיו חולפות מול ביתי הבנתי שצריך להזדרז ולהגיע בזמן לכיתה. כמובן שלא היתה תלבושת אחידה אולי כי רוב שאר הדברים היו אחידים.

את השירותים המסחריים ערכו הוריי בעיירות השכנות ובעיקר מרוכלים שעברו מבית לבית והציעו את מרכולתם. אמי היתה מלאת חמלה וטוב לב ותמיד קנתה מהם משהו כדי לחזק אותם והגדילה לעשות והגישה לכולם תה ועוגיות שהכינה. בקיץ הגישה מיץ פטל צונן. לנו נשאר רק לדמיין את הטעם.

מבית לבית עבר גם ספר ואפילו רופא שיניים. לא היה לנו טלפון וכשמשהו היה דחוף היינו מבקשים מהשכנה שבעלה היה חבר כנסת ולהם היה טלפון ואוטו מפואר. (אבא של עינת שרוף). לכל מקום שרצינו בעצם הלכנו ברגל ובהנאה רבה. טיול שבת היה הקפת המושב ונקרא: "סיבוב על המושב" למושב צורה מעגלית והלכנו מסביב. הכרנו את כל האנשים ובחתונות היו מזמינים את כולם – כמו משפחה אחת גדולה.

כשהגעתי לכיתה ה' משרד החינוך החליט על רפורמה (שינוי) זה היה שינוי מאוד מבורך בעבורי, אני מרגישה שאז נולדתי מחדש. במסגרת הרפורמה עברנו לבית ספר אזורי ולמדנו עם תלמידים מכל המושבים באזור ואז גיליתי שאני תלמידה ממש טובה והמון דברים מעניינים אותי ובעיקר גיליתי שיש חיים אחרים מעבר למושב. יש המון דמויות חברתיות שהפכו מיד לחברות טובות שלי, ביקרתי בבתים שרב בהם השפע ובולטת בהם הישראליות שאהבתי כל כך. ההורים שם דיברו עברית צחה, בבתים שלהם היו סיפריות מלאות ספרים והאמהות היו לבושות ג'ינס וחולצת טריקו והתאהבתי בישראליות הזאת. חגגתי כל הזדמנות ללמוד ולהתחבר, לעומת חבריי לשכבה מהמושב לא הרגשתי אפלייה אלא רק הזדמנות להתפתח, לרכוש עוד ידע וחוויות ובמקביל מאוד הערכתי את המקום ממנו באתי את החום האנושי את האוכל הכי טעים ואת הפשטות הנפלאה ואת שמחת החיים. היום אני מרגישה חיבור של שני העולמות האלה, רחוק מהמושב אבל קרוב אל עצמי.

מושב חצב – מושב עולים במשימת קליטה ישראלית

נולדתי במושב חצב, אני תמיד מסבירה: "זה בין גדרה למסמיה" בתקווה שמישהו מכיר אחד משני היישובים. המושב היה אז  בן 11 שנים בלבד. השינויים מכל הסוגים מתחוללים במהירות רבה. התאקלמות בארץ כעולים מצריכה משאבים רבים. השפה, ההרגלים, ההתפרנסות והביטחון – הכל היה בתהליך רכישה. מדינת ישראל הייתה אשכנזית בעיקרה, בתפיסה בחינוך ובתרבות. עובדה זו השפיעה על העולים אך גם על הקולטים אותם.

ההורים שלי היו ציונים נלהבים, כך היו להוטים לעלות ארצה, כך היו להוטים לעזוב את המעברה ולהגיע באישון ליל להקים יישוב חדש מבראשית, ולשרוד את כל התלאות של התקופה. הדלות, האימה של הפדאיון והעבודה הקשה- כל אלו הסתדרו בעיקר בשל הקשר הקהילתי של מקימי המושב. הם פיתחו חיי חברה מאוד תוססים ובאווירה טובה ושמחה שרדו גם את השלג של שנות ה-50 וגם את מגפת הפוליו ולאט לאט הם שרדו והתחזקו לקהילה חזקה ויציבה חזקה כמו צמח החצב שעל שמו נקרא המושב, הצמח עומד בפני הרוח החזקה ולא נשבר, כך הם אנשי חצב ולא נשברים מול קושי, רק קצת מתכופפים.

את ההתלהבות המחיש הלהט בו אבא שלי שר את השיר:

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה

מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל

נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

ההמנון שלמדו בתנועת הנוער בטריפולי.

אבל….. הציטוט הכי כואב של אבא היה: "חשבנו שנבוא לארץ והיא תהיה זבת חלב ודבש ופתאום זה לא היה קרוב לזה. היה כל כך קשה בהתחלה".

ההורים שלי הגיעו צעירים ממש, אך בעיניי נראו כל כך זקנים ולא מעודכנים. המאיץ העיקרי בכור ההיתוך של המדינה היו הילדים. הילדים קלטו מיד את השפה העברית ונשמעו לחוקי התרבות וההתנהגות והיו הגשר בין הבית המסורתי עם צביון העולים לבין החוץ הישראלי והמשוחרר. אני הרגשתי לגמרי צברית בכל הפונקציות שמחוץ לבית.

הוריי לא ידעו קרוא וכתוב בעברית. סבתא שלי, נונה בלה גדלה איתנו ודיברה רק ערבית טריפוליטאית ותקשרנו איתה בשפתה. אימא הייתה מה שנקרא אז עקרת בית, היא נדרשה מעט מאוד למפגש עם ישראלים שאינם מספקי שירות, למשל המחנכים של הילדים שלה, שאף העזו לשנות שם פרטי גלותי לישראלי, ויקטוריו אחי הבכור הפך חיים בהחלטת מנהל בית הספר.

העולם התרבותי התקיים בתוך המושב או בתוך העדה וכלל חאפלות ואירועים משפחתיים רבי משתתפים. הקהילה היתה מגובשת מאוד בעלת מכנה משותף כמעט זהה. הם באו במטרה להקים יישוב, לשרוד ולקיים את מצוות העלייה לארץ הקודש. אלו שלא שרדו עברו לערים שונות, גם שם גרו בקהילות זהות מוצא.

צוות המרפאה במושב, אח ורופא, שהיו האלוהים של המזור והבריאות. אני זוכרת שהיו הולכים לביקור אצל הרופא או החובש עם סל גדוש יבול מהמשק כמו היה זה בית המקדש.

רוכלים ומוכרים הציפו את המושב. כל בעל מלאכה וסוחר שם צרור על הגב או רתם חמור לעגלה ושוטט בין הבתים. החצר היתה פתוחה ועל הדשא הרחב התמקם הרוכל ואמא קנתה מה שביקשה, לפעמים בתשלומים.

גדרה – המושבה המרכזית. שם, ברחוב הראשי שהיה עלייה אחת תלולה מאוד, במרחק 10 תחנות באוטובוס היחיד שעצר על הכביש הראשי – 301, עמדו כל החנויות שסיפקו את כל צרכינו:

השען – תחביבה של אימא היה להתהדר בשעון ליד או לקיר. אני זוכרת שרכשה שעון קיר גדול שצלצל כל חצי שעה פעם אחת ובכל שעה עגולה פעמיים. הוא נקנה בהמון תשלומים. השען כתב במחברת את החוב ובכל פעם שנסעה לקניות או שלחה אותנו, הייתה מקטינה את החוב במעט. לא ריבית ולא אשראי. את השעון הנחשק הצפינה מתחת למיטה עד שתאזור אומץ לגלות לאבא שלי על הקנייה.

הירקן – בחנות הירקות קנינו ירקות שלא גדלו אצלנו במשק או אצל השכנים. אני זוכרת שפעם קניתי סל ירקות ונמלאתי מבוכה לאחוז בו בנסיעה ואז בבלימה הראשונה של האוטובוס כל הבצלים שהיו בסל  התפזרו, עוד יותר נבוכתי לאסוף אותם. לגודל המבוכה במשך הנסיעה כל מיני נוסעים שהבצל הגיע אליהם הגישו לי אותו: ילדה, הבצל שלך……

הבנק – בנק דיסקונט עמד בצומת בקצה העלייה, הגענו לשם בלי אוויר ובלי כסף. יום אחד אבא חזר מהבנק וכולו צחוק פרוע. הוא ניגש לדלפק והכספרית, בת השכנים, פנתה אליו ברשמיות ושאלה: שמך בבקשה…. הוא חיכה לה שתעבור מול הבית שלנו בשובה מהעבודה וקרא לה בקול: שימך בבקשה…..

חנות לציוד משרדי (קרביץ דאז) – שם נקנה כל הציוד לבית הספר. זו הייתה החנות החביבה עליי ביותר, תמיד חיפשתי סיבה לבקר בה.

הקצב – הקצב היה דמות בעיניי ממש מפחידה. חיוור כזה שהסתובב עם סכין ענקית בין חלקי פרה תלויים מהתקרה על קולב וחתך בהם נתחים כאלה ואחרים. על האיברים שנהוג היה לאכול בארוחות המסורתיות שלנו למד הקצב מהלקוחות, עם שמם המדויק בערבית. עופות גידלנו במשק, בשל כך חיכתה לנו חוויה לגמרי אחרת מול השוחט גבה הנעל, מר יואל נעמן.

בחלק אחר של גדרה היה מרכז מסחרי יוקרתי יותר, אליו לא נדרשנו כל שבוע והחוויה היתה הרבה יותר נעימה.

פוטו צבי – ברוב הבתים לא הייתה מצלמה ומידי פעם היו נוסעים לסדרת צילומים בפוטו צבי. אותן תמונות באותן תנוחות היו לכל הילדים, פעם נלקחו להצטלם כשלמדו ללכת ופעם בשנה בפורים. לימים אותו צבי הלך לעולמו ומשפחתו ערכה תערוכה גדולה ומרגשת עם מאגר התמונות שנמצא בסטודיו. פיסת היסטוריה מרשימה. הוא בהחלט ליווה את כל המתרחש בסביבה.

רחובות – העיר המרכזית – שירותים יותר מקצועיים הוענקו לנו ברחובות. הכי אהבתי את רחובות. היה שם הרבה מקום לשוטט בו, בכל השדרות צמחו עצי תפוז והיה שם שקט וריח נפלאים שאני זוכרת מאוד לטובה. כל האופנה השווה סופקה ברחובות. נעלי באום, סלומון – אפנה יוקרתית למשפחה, החנות האמריקאית שנמכרו בה סווצ'רים תוצרת חוץ ותמיד ביקרתי גם בפסאג' חרל"פ שהיה מעין קניון קטן צפוף חנויות.

קופת חולים וביטוח לאומי שכנו במרחק הליכה רבה ברגל אבל מי מיהר? הכל נעשה לאט ובנחת ובעיקר בהנאה גדולה. ביקוריי הרבים אצל רופא השיניים היו בילוי נפלא. חצי שעה טיפול וארבע שעות הנאה במחוזות רחובות.

מאוחר יותר כנערה, היתה רחובות המקום בו נסענו לרקוד ריקודי עם. כל הבילויים נגמרו קצת לפני האוטובוס האחרון בשעה 23.00 לא היה דבר כזה שההורים יסיעו אותנו.

ימים של מלחמה

הימים האלו אנחנו במלחמה רבת חזיתות. מלחמה קשה שהעורף הינו שותף מלא. הריצה לממד והאזעקות מקפיצים את כולם וקצת מפחיד ומעורר דאגה רבה לחיילים ומכניסים בנו חוסר בטחון ופוגע בשגרת חיינו.

זה מזכיר לי את מלחמה ששת הימים הייתי בת שבע ובחצר הבית נדרשנו לחפור חושות. חושה זו תעלה פתוחה באדמה , משני צידיה הניחו שקים מלאים בחול ובזמן אזעקה נכנסנו לחושות וחיכינו עד שניתן היה לצאת. אחי הבכור לחם במלחמה הזאת. לא היו אז טלפונים ושום קשר עם החיילים. הוא חזר הביתה אחרי המון זמן – רק למלחמה קראו מלחמת ששת הימים, אבל הוא היה המון ימים בחזית. בצפירה שסימנה להיכנס לחושה אימא שלי לא הסכימה להיכנס ואמרה: אם הבן שלי חשוף לסכנה אני לא אסתתר בחושה. הייתי ממש קטנה אבל הרגע הזה צרוב בזיכרוני.

את אבא שלי גייסו עם המשאית שלו והוא הוביל אוכל לחיילים ממטבחים בבסיסים למרכזים בהם נמצאים הלוחמים. כששוחררה ירושלים ונסענו פעם ראשונה לכותל, חשבתי שזה בזכות אחי.

מלחמת ההתשה הייתה טראומה מאוד מטלטלת. שלושה חיילים מהמושב נהרגו בזה אחר זה ואני זוכרת עצב גדול שנפל על הקהילה ובכל פעם שראיתי את אחת האימהות לבושה שחורים עד סוף ימיה הרגשתי דקירה בלב.

בעקבות האירועים נערכו טקסי יום הזיכרון, נבנתה אנדרטה והחלה מסורת של טקסים ומרוץ להנצחה.

דליה, חברת ילדות

ביום הולדת חמישים כתבתי לדליה: חברתי, מאז שעמדנו על רגלינו, דרך שעמדנו על דעתנו ועד מחר ואמן מחרתים.

דליה, היא חברה מאז שחלקנו את הגן היחיד של המושב. עברנו אותן חוויות למדנו באותן מוסדות חינוך ונפרדנו פיזית בעת הגיוס לצבא והנישואים שלנו, אבל בלב נשארנו חברות קרובות מאוד. כבוגרות, גם אם ניפגש אחרי שלוש שנים נתנהג כאילו אנחנו ממשיכות שיחה מאתמול. זאת הרגשה מאוד מיוחדת. כשהגענו לתיכון האזורי של יישובי המועצה האזורית כבר נותרו מעט תלמידים מהמחזור שלנו וזה חיבר אותנו מאוד חזק. למדנו יחד, הכנו ביחד פרויקטים והתכוננו למבחנים יחד, על חפיסת שוקולד פרה. (ככה גם נראינו בסוף הבגרויות)

אבל הייתה בעיה! דליה גרה בקצה המושב ואני באמצע ממש. נהגנו ללמוד עד שעות מאוד מאוחרות, כי בזבזנו המון זמן על בדיחות וצחוקים. צחקנו מכל שטות והכל הצחיק אותנו, חוץ מהחומר הנלמד. כשהחלטנו שצריך לסיים ללמוד כדי להתעורר בזמן להסעה התחלנו ללוות אחת את השניה. בלי לשים לב היינו מגיעות לבית שלה ואז היא היתה מלווה אותי ובלי משים הגענו לבית שלי וכך הלאה. בסוף הצלחנו בכל המבחנים ותמיד אנחנו נזכרות בחוויות הנפלאות מהחברות הפשוטה והעמוקה הזאת.

איך אפשר לקנות תפוזים?

המושב שלי, מושב עובדים חצב נראה היום שונה לגמרי. בעבר היה לכל משק שני שטחים חקלאיים ליבולים חקלאיים. בדרך כלל בשטחים שמאחורי הבית גידלו עופות  בתוך לולים ומאחורי הלולים גידלו ירקות. כשהבשילו הירקות התגייסנו כולנו לעזור בקטיף – בלי חשק ובלי התלהבות וגם בלי זכות לסרב. בשטח המרוחק מהבית לרוב נטעו מטעי פרי. אצלנו במשק גידלו אפרסמונים שנדרשו לעבור תהליך של הבחלה (השרייה בחומר שיהפוך אותם אכילים) זה לא היה כייף וכל מי שעבר וקטף ירק מיד והפה התייבש מאפרסמון בטעם בוסר. את מטע האפרסמון החליפו במקשת אבטיחים. כל מי שעבר נטל אבטיח פיצח אותו על השביל ואכל בידיים את הליבה. אני אפילו זוכרת שהשתתפתי עם החברים שלי ב"סחיבות" האלה מהמשק של אבא שלי.

את המושב הקיפו פרדסים שהיו שייכים למושב. את היבול שהיו קוטפים היו מחלקים בין חברי המושב. בעונת ההדרים היו מניחים לנו על הדשא שק תפוזים עסיסיים וטעימים. זה היה עונג מופלא אבל זה גם לא הצריך אף פעם לקנות תפוזים כי תמיד היה. כשגדלתי ועזבתי את המושב ממש התקשיתי לקנות תפוזים בכסף – זה לא נראה טרי ועסיסי כמו אלו מהדשא שלנו.

בכיפור, לפני הגיל בו נאלצנו לצום הייתה כל החבורה שלי מטיילת בכל רחבי המושב עם שקית ממתקים, כמו בכל שבת, ותמיד נכנסים לפרדס וקוטפים תפוז שעדיין לא הבשיל, מקלפים ואוכלים אותו ירוק וחמוץ – טעמו והריח על הידיים נשארו עד עכשיו.

את פרדסי התפוזים עקרו מזמן ובמקומם בנו וילות מפוארות לאחד מכל בני המשק.

גינת ירק מקדם אקולוגיה

הרקע החקלאי שאליו נולדתי ממש השפיע על כל החיים שלי.

תמיד ירגש אותי פרי על העץ וירק טרי שזה מכבר נקטף וריח הדרים בפריחתם, וגינת ירק שהירקות בה נבטו והבשילו.

כשהיינו ילדים אבא היה מביא לנו שתילים ואנחנו מיהרנו להכין ערוגות ולשתול וגם הכנו דחליל. לכל אחד הוקצתה חלקה והוא הכשיר ערוגה והפלא  התרחש מול עינינו. אני נזכרת שבגינה שלי צמח ירק שלא זכרתי מהו, חיכיתי התרגשתי שמחתי ואז הבנתי שצריך לקטוף. תלשתי והנה לנגד עיניי ירק עגול ויפה. רצתי לברר בהתרגשות מהו הירק הזה – קולורבי, (נשמע לי כמו איש עם זקן ) הרגשתי מחויבות לטעום ואכן טעמתי. מאז אני מתייחסת לירק הזה, הקולורבי, בכבוד גדול ותמיד זוכרת איך הצלחתי לגדל אותו בערוגה שלי.

החיבור לאדמה הוא בסיס איתן לחיים, ככה גדלתי וכך אני מאמינה.

טכנולוגיה

כשאימא של אדר, (ילידת 1982), הייתה קטנה היא שאלה אם כשהייתי קטנה היה חשמל…. זה לא רחוק מזה. הרבה דברים מהקדמה לא היו בילדותי ולכן אני זוכרת בדיוק מתי השתלבו בחיינו.

טלפון

כשאחי הבכור, ויטוריו, היה במלחמה (ששת הימים) בנינו בחצר האחורית של הבית חושות – מין תעלות מוגנות שקי חול שהיוו מעין מקלט. לא היה קשר עם האח הלוחם וכשהתקשר זה היה לשכן, שהיה חבר כנסת ובוילה שלהם היה טלפון. תחת המצוקה הזאת הצליחו בהפעלת קשרים (פרוטקציה), להתקין בביתנו טלפון והשמחה הייתה גדולה אבל  כדי שלא נבזבז שיחות נעלו את החוגה ויכולנו רק לענות לצלצולי טלפון ועל הזכות הזאת היינו מסתערים.

גם בקיבות לקח המון זמן עד שהתקינו טלפונים בבתים ורק בסוף 1987 התקינו טלפונים, עד אז השתמשנו בטלפון ציבורי שניצב בחדר האוכל ומי שרצה לדבר איתנו התקשר בזמני הארוחות. גם היום אין לנו טלפונים בבתים, כי לכולם יש מכשיר נייד.

טלוויזיה

במסגרת היותו של אבא שלי חובב חיים והנאות הוא קנה טלוויזיה הרבה לפני רב הבתים במושב. כמובן שהטלוויזיה הייתה שחור לבן (כמו התמונות באלבומים) מעליה עמדה אנטנה שתמיד היה צריך לכוון כדי שתקלוט את הערוץ הנכון. אירוע מרגש שהוקרן אז היה מצעד יום העצמאות. את הטלוויזיה אבא גרר לפתח הבית והמון ילדים והורים שלהם באו לדשא שלנו לצפות במצעד שהפגין גאווה לאומית וצבאית. מאוחר יותר התקינו אנטנה על גג הבית, כשהטלוויזיה נתקעה חבטו בה שתי מכות חזקות משני צידיה והתחיל השידור (רק אלימות).

לאחר הרבה שנים אח שלי, דוד, שירת בקבע בחיל האוויר וקנה טלוויזיה צבעונית וכל השכונה הגיעה לראות את שידורי האולימפיאדה מהבית שלנו. זאת הייתה חגיגה מאוד מפנקת. בהמשך שודרו תוכניות הילדים, כל יום בין חמש וחצי לשבע בערב וכל הילדים רצו הביתה לראות את הסידרה היומית. היה ערוץ אחד ותוכנית אחת וכולם היו מאוד מרוגשים מימנה.

בשאר הזמן שמענו בבית המון מוסיקה מהפטיפון שניגן בסלון, מהאוטו שחנה בחצר הבית והטרנזיסטור שעשה שמח לאיש האחד שעמד לידו.

מכונת כביסה

יום ראשון היה יום כביסה, לכן ביום הזה אכלו פסטה שקצר להכין אותה וכל המרפסת הייתה עם ערמות של כביסה ממוינות לפי צבעים. המכונה הייתה מאוד רועשת וייצרה המון תקלות וגם לא סחטה את הבגדים. ראשית הרתיחו (אימא שלי, כמובן) את הבגדים הלבנים חיתולים ובגדים תחתונים בדוד על פתילייה (גז בישול נייד שפעל על דלק נוזלי) ואז הכניסו למכונה ואז הוציאו לגיגית גדולה, סחטו ביד ותלו בשמש על חבלים ארוכים שנפרשו לאורך כל החצר האחורית.

לקראת ערב מיהרו להוריד כביסה שלא ירד עליה טל ובחורף, עם טפטוף ראשון רצו החוצה להוריד מהר כביסה ולהיזהר שיישאר לבן ובוהק. לקראת ראש השנה ופסח הכביסות היו רבות ועל חבלי הכביסה נתלו וילונות, טליתות ומפות חגיגיות. זה בישר את החג המתקרב.

בישול

בהתחלה בישלו על פטליות, היו כמה פתיליות ועל כל אחד עמד סיר גדול שהתבשל בו תבשיל ארוחה שלמה (טביחה) זה היה מונח על הרצפה ותמיד לידה יושבת סבתא שלי משגיחה שלא יתקרבו ולא חלילה יפגעו בסיר המתבשל.

מאוחר יותר היה גז המונח על השיש עם שלוש להבות ועליו גם היו אופים. זה שידרג את חיי המטבח ולא היה צריך להתכופף לבישול הארוחה. היו אופים בסיר פלא שיש לו חור באמצע והלהבה הייתה נכנסת בחור הזה ואופה את העוגה מבפנים. לתפעל את כל ההכנות והרקיחות האלו נדרשה יד אומן ולאימא שלי הייתה.

מקרר

אני לא זוכרת ימים בלי מקרר וגם לא את מוכר הקרח שאחיי הגדולים זוכרים. למה?

כי אז, לא ידעו אם האם נושאת ברחמה בן או בת ומתחילת ההיריון היו חוסכים כסף עד הלידה. אם היה נולד בן היו עורכים בחיסכון הזה ברית מילה, אם הייתה נולדת בת היו נעצבים וקונים משהו גדול שעדיין אין בבית. כשנולדתי דיי שמחו וקנו מקרר חדש של אמקור.

אוטו

למשפחה גדולה כמו שהייתה לי לא הספיק רכב אחד וגם רוב השירותים סופקו במושב או שהיינו נוסעים בתחבורה ציבורית. לאבא שלי היו משאיות לעבודה ובשבת של קיץ הסיע אותנו בארגז המשאית לים – כמובן בלי חגורות בטיחות ובלי כיסאות.

כשהיה אירוע משפחתי שצריכים כולם לנסוע אליו היו מזמינים שתי מוניות, אז היו שחורות, וכולם היו נוסעים במונית לאולם. זה היה מרגש. גם כשאמא חזרה מחדר לידה עם תינוק חדש, אני זוכרת רק את השניים האחרונים- הייתה חונה מול הבית מונית שחורה וממנה יורדת אימא ותינוק בזרועותיה.

כשבגרו איי הגדולים הם קנו מכוניות פרטיות, כמובן משומשות. לאחי, סוני, היה תחביב לרכוש מכוניות אמריקאיות משומשות וישנות, הוא היה מתקן וצובע ומקשט אותן במשך שעות וימים ומשוויץ ברחובות הערים הסמוכות למושב. עד היום הוא משקיע במכוניות אספנות.

ככה הצלחנו בלימודים

בכל יום שישי בשעה 15.00 עלינו כל תלמידי כיתה ה' ו' לכיתת לימוד בבית הספר הישן שהתפנה לבית ספר אזורי ושני אחים סטודנטים מאוד חכמים לימדו אותנו אנגלית ומתמטיקה. מאוד אהבנו ללכת לשם כי בזמן הזה היו המון מטלות לעזור איתם בבית ובמשק, וגם כי זה הרגיש לנו זכות גדולה.

הרצל ואשר ג'רבי היו מלמדים אותנו בפשטות וחכמה גדולה וריתקו אותנו בקסם המתמטי ופתאום גילינו שכל החומר בכיתה קל לנו ואנחנו ממש מצליחים. לימים הבנתי שזו הייתה יוזמה נהדרת של המושב שיחד עם הרפורמה של השילוב שלנו עם המושבים האחרים, דאגו לצמצם פערים בהישגים. זכינו!

נקודות של אור להצלחה

כילדה מאוד אהבתי לקרוא – קראתי כל דבר שעליו היה כתוב משהו. אפילו ספר טלפונים, העיתון שאיתו עטפו את הדגים.

כשהגעתי לגיל המתאים הלכתי, לבד כמובן, להירשם לספרייה של המושב, קראו לה הספרייה. ניהלה אותה נילי ואני חשבתי שאין משהו שאני רוצה יותר ממקצוע כזה להיות בתוך חדר מלא ספרים. חלום. כשהגעתי לספריה נילי אמרה לי שכדי להתקבל לספריה ולהיות רשאית להשאיל ספרים עליי לרוץ 1000 מטר שזה מהספרייה עד הכניסה למושב. אני כל כך שונאת לרוץ ותמיד כואב לי הצד ואת הדילמה הכריע כמובן הרצון להשאיל כל שבוע ספר קריאה אז עשיתי זאת. רצתי את דרך העפר מהספרייה עד הכניסה למושב כמעט נפחתי את נשמתי וכשהגעתי חזרה היה כתוב על התעודה שני ההישגים: שרצתי 1000 מטר ושאני חברה בספרייה.

מהר מאוד הרשתה לי נילי לקחת שני ספרים בשבוע, אז הייתי לוקחת ספר קריאה וספר שירים, מניחה על החלון ושרה בקולי קולות בזמן רחיצת כלים. עד היום אני מכירה המון מילים של שירים עבריים וגם אני שרה כשאני רוחצת כלים וכשאני מתקלחת.

האהבה שלי לשפה ולקריאה גרמה לי להיות שותפה בניסיונות של אימא שלי ללמוד עברית. פעם בשבוע הייתה מגיעה אליה מורה חיילת שהייתה מלמדת אותה קרוא וכתוב עברית. היא גם קיבלה הביתה פעם בשבוע עיתון בעברית קלה, מנוקד ובו חדשות ומודעות. מאוד אהבתי לקרוא בעיתון וגם הייתי מלמדת בעזרתו את אימא.

אולי בזכות זה הפכתי להיות מורה שכל כך אוהבת את המקצוע הנפלא הזה שתמיד מילא אותי שמחה והנאה.

בכל פעם שהיו שותלים במשק ירק חדש, שתלו כמה שתילים ליד הבית בגינת הירק שהייתה באחריות הילדים ובכל פעם שצמח ירק התרגשנו ממש וטעמנו בהתלהבות קולורבי וכרובים וגזר שרק נקטף. אני לא צמחונית אבל אני אוהבת דברים שצומחים לידי וטעמם בקטיף מיידי מהעץ או מהשיח אין לו מתחרים.

עיסוק החיים – חינוך

מאז שהייתי קטנה מאוד, חלמתי להיות מורה. אהבתי את האינטראקציה עם התלמידים, את העמידה מול הלוח ומול תלמידים צמאי ידע ואת הקול עם הדיקציה המורתית המהודרת. הייתי מדמיינת את עצמי תוך כדי מלאכות הבית מתנהלת כמו מורה.. למשל, הייתי מנגבת חלונות כאילו זה לוח למחוק. הייתי מלמדת את האחיינים שלי בשיא הרצינות והשמחה.

כשגדלתי, הדרכתי בתנועת הנוער והרגשתי קצת מורה. כשעברתי לקיבוץ היה לי ברור שאעבוד עם ילדים, נהניתי בכל עבודה על כל גיל ובלבד שיהיו ילדים כקהל.

כשהגיע תורי ללמוד בקיבוץ יצאתי כמובן למכללת מורים בדוד ילין בירושלים, מיד הפכתי רכזת הגיל הרך בקיבוץ ולמדתי מזה המון, אהבתי כל רגע שם. לאחר שנה וחצי נקראתי לבית הספר הקיבוצי במעלה החמישה להחליף מחנכת לכיתה א' שנאלצה להפסיק ללמד וחגגתי את ההוראה. למרות שמחנכות לכיתה א' היו נשים חזקות ששימרו את המעמד במשך שנים רבות והרגלים מאוד מקובעים, השתלבתי בדרכי האחרת והיצירתית, יישמתי המון שמחה וחוויה לכל תחום בהוראה. מתמיד אני ערה לכמה אני לומדת מילדים על עצמי ועליהם. המרחב הזה מאפשר חוויה משופעת הנאה הדדית.

לאחר שילדתי את עדי נשארתי בקיבוץ לרכז שוב את מערכת הגיל הרך למשך ארבע שנים פוריות ומלאות הבנה לתהליכים חינוכיים. היה לי חשוב להשקיע בנשות החינוך והאמנתי שאם אעניק להן כבוד ויחס טוב הן תהיינה טובות יותר בעבודתן מול הילדים. לדעתי זה צלח.

בשלב הבא עזבתי את הקיבוץ לארבע שנים חופש בעמק חפר, למושב שנקרא גבעת שפירא. הקרבה לים ולאנשים האחרים יחד עם המרחק הזמני מהקיבוץ היו לי נפלאים. למדתי תואר ראשון במשך שנה במכללת בית ברל עם דגש על אומנות ובשנתיים שאחריהן למדתי תואר שני במכללת לסלי למגדר ואומנות.

חשבתי שלא אחזור ללמד ואתעמק בעבודה עם נשים ופמיניזם. אבל כשחזרנו לקיבוץ העליתי את אורי לכיתה א' בבית ספר זלמן ארן בתלפיות והחלטתי לחזור להיות קרוב אליו ואל עצמי וחינכתי כיתות ג'- ו' תוך יישום של כל מה שלמדתי עד אז כולל מגדר ואומנות ושילבתי את התחומים האלו בכל דבר שלימדתי. למשל מגילת אסתר נקראה פתאום בהקשר הפמיניסטי של אישה שעל שמה נקרא ספר בתורה והיא שינתה את גורלו של העם.

בשלב מתקדם בו שימשתי כחברת הנהלה החלטנו על הקמת חטיבה צעירה בבית הספר. נבחרתי לנהל אותה וזה היה מבחינתי מפעל חיים. הקמנו גן שהתחבר עם כיתות א', נכדתי הבכורה, אלה, הייתה במחזור הראשון של הגן. הלמידה הייתה חווייתית מאוד על פני שיעורים והפסקות, הדגש היה חווייתי וקהילתי, הורים שולבו בכל מיני תוכניות העשרה, התלמידים נחשפו לצוות בית הספר כולו והודגש נושא הבחירה וצביון בית הספר כבית ספר  מטייל. התגבשה חבורת מורות החטיבה שהיו מגובשות ומשקיעות מאין כמוהן והמקום הקפיץ את בית הספר להיות מבוקש מאוד בסביבה ועלו לרגל הרבה מחנכים שביקשו ללמוד את דרכנו.

בזמן הקורונה התרופפו עקרונות רבים שנבנו בזעת אפיים , עברתי לחנך כיתה ג' בקפסולות של אז (חצי כיתה) ואז החלטתי שאקיים את החלטתי – ללמד רק אם אני מאוד נהנית ושופעת מרץ ורעיונות. פרשתי ממשרד החינוך.

היום אני מספרת סיפורים בגנים של הקיבוץ, משמשת סבתא אוהבת ומחבקת לשמונה נכדיי, מתנדבת במוזיאון ישראל בספריית האיור ואוהבת ואהובה על ידי ילדים.

מות אימי

אימא שלי נפטרה כשהייתי בגיל 17, בכיתה יב'. לאחר ארבע שנים בהם סבלה ממחלת הסרטן. כשהמחלה התקדמה היא אושפזה והבית היה ריק מאימא שמילאה כל כך הרבה תפקידים בבית ובחינוך הילדים, אך מלא בילדים, היינו עשרה, שניים כבר נשואים. בזמן המחלה נדרשנו (הבנות כמובן), למלא את כל עבודות הבית הכוללות ניקיון בישול סידור וקניות. גם דאגנו זה לזו. וגם נסענו לבקר את אימא בבית החולים, היא אושפזה בבית חולים בתל אביב ומהר מאוד למדנו את הדרך לשם באוטובוסים ואפילו נסעתי בטרמפים אם צריך היה לבקר אותה בשבת.

למזלי הצלחתי לשמור על תפקוד סביר בלימודים וסיימתי מגמה עיונית בבגרות מלאה (הישג לא ברור מאליו אז).

מאז שאמא נפטרה יש בי עצבות קבועה על שהיא לא בחיי, אבל גם שמחה מאוד גדולה שבחיים הקצרים שלה היא הייתה בשבילי דוגמה מצוינת. ממנה למדתי להיות אמא, לבשל טעים ולהתנהל בשמחה והערכה לחיים.

אדר כותב על התחביבים של סבתא רחל

לסבתא המון תחביבים, חלקם ממלאים את רוב זמנה, חלקם משתבצים לעיתים בסדר יומה לקראת אירועים מסוימים.

מתמיד אהבה סבתא לכתוב, שירים וסיפורים בעיקר ברכות. בכל אירוע סבתא מוציאה גיליון וקוראת ברכה מרגשת להנאת כל הנוכחים. לקטנים סבתא כתבה במיוחד בשבילם ספר ילדים עם סיפור ייחודי. כך שלכל ילד ונכד יש ספר שסבתא כתבה לו. יש הרבה אנשים שלא מבינים איך עדיין לא יצא ספר שסבתא כתבה. אולי כי היא עושה עוד המון דברים אחרים.

סבתא אוהבת לשיר, בכל רגע ובכל זמן מתנגן בה ניגון ושיר. חלק מהנכדים יודעים שלשיר במקלחת זו תכונה שקיבלו מסבתא. בכל חג יש חלק בו שרים שירי חג, לפעמים סבתא שרה לבד, לפעמים מצטרפים אליה.

כשהילדים הגדולים היו קטנים ולא היו תחפושות מקוריות למכירה סבתא הייתה תופרת כל תחפושת שביקשו, לדוגמא אורי רצה בשנה אחת להתחפש לזבוב, איה התחפשה לשעון ,זיו למגדת עתידות בן התחפש לפוג (מין קלף כזה) דתי – את כל הרעיונות סבתא הייתה מכינה ביד בסבלנות ויצירתיות אין סוף. בכל יום הולדת המחזנו סיפור ילדים וכמובן שסבתא הכינה תפאורה ותחפושות- אין שום חגיגה בלי תוכן, שעבדה עליו מאוד קשה ונמלאה סיפוק ושמחה.

כשהייתה מורה הכינה בעצמה את כל הקישוטים והכותרות לכיתות שלה, אף פעם לא הסכימה להשתמש בשבלונות ותמיד הכיתות שלה נראו בית חמים ונעים. בשנים האחרונות החלה לעצב בקרטון כל מיני תצוגות ויצירות, גם תפאורות ותחפושות. תמיד יש לסבתא בבית קרטונים (שווים כאלה, עבים וחזקים) והיא מרשה לנו  ליצור בזה. בכניסה לבית של סבתא תלוי תמיד שלט שמבשר על מישהו שבא או חוגג או חוזר או מסיים שלב כלשהו או נולד…. השלטים תמיד מאוד מקוריים ומיוחדים.

היום סבתא מספרת סיפורים בגנים, היא ממחישה את הסיפורים בעזרת דמויות שהיא תופרת מבדים שהיא אוספת, ותפאורה שנוצרה כמובן מקרטון. תחביב נוסף של סבתא זה לקרוא ולקנות ספרים ובבית שלה יש המון ספרים בשלוש ספריות גדולות. סבתא הכי מתרגשת כשהיא פוגשת נכד שמחזיק ספר וקורא.

תחביב נוסף שהתפתח עם לידת הנכדים הוא הכנת עוגיות. יש כמה סוגים קבועים וכמה חידושים שמשתנים אבל הכל טעים. תמיד על השיש של סבתא יש כמה צנצנות עם עוגיות. אני הכי אוהב את עוגיות הצ'וקולד צ'יפס. אני יכול לאכול בלי סוף.

תרבות משפחתית – לוח שנה

אני מאמינה מאוד גדול של חיים משמעותיים הם חיים בקהילה. חשוב להיות גורם פעיל בחיי קהילה.

נולדתי בת שביעית למשפחה גדולה בת עשר נפשות. כל אחד מאיתנו הקים משפחה ובה לפחות שלושה ילדים. לי יש חמישה. בילדות הקשר עם קהילת המשפחה השכונה והדודים הייתה ברורה מאליה. רק כשבגרתי והתרחקתי הרגשתי את היותי חלק מימנה. לקחתי על עצמי, לשמחתם של בני משפחתי, את תפקיד ה"יחד" המשפחתי. אני מארגנת כינוסים שלנו עם ובלי הילדים ובמשך השנים התפתחה מסורת יציבה ושורשית שכולם נוטלים בה חלק, אחרי שאני מכריזה עליה.

גולת הכותרת היא חג השבועות הנחגג אצלי בקיבוץ ובהשראת החג הקיבוצי. כולם מוזמנים אלינו ביום החג, לבושים לבן, מביאים מגש כל טוב מפואר מלא כיבוד (התחרות קשה) החצר מקושטת בירוק ושמח, פינת צילום עם חבילות חציר ותוכנית ארוכה ומשמחת. ברמת התוכן מציינים את ביכורי המשפחות (התינוקות שנולדו השנה) שרים שירי חג וכל הפעוטות צועדים מסביב לצלילי סלינו על כתפינו, ממחיזים את מגילת רות, שרים שירי חג ואי אפשר בלי תחרויות- שירה או חידונים בהתאם לנושא הנבחר השנה.

הבסיסה אצל גיטה בכל א' בניסן אנחנו מתכנסים אצל האחות הגדולה, גיטה, לאירוע חגיגי ושמח הנקרא: בסיסה. מטרת האירוע במקור היה להזכיר שבעוד שבועיים ייערך ליל הסדר (לא היו לוחות שנה) במרכז האירוע קערה גדולה ובה שבעה מיני דגנים טחונים והמון דברי מתיקה וזהב – כדי שתבוא עלינו שנה של שפע וברכה. כל אחד טובל אצבע בעיסה ועליה יוצקים שמן תוך שהוא מברך את הבקשה שהוא הכי רוצה. הבלילה מאוד טעימה.

אגב, מאז הקורונה לא טובלים אצבע אלא כפית אישית. עדיין מברכים כמובן.

ה"ביחד", שירי הפסח, הברכה המיוחדת שגיטה מאלתרת והאוכל הטעים שמתלווה לאירוע קוראים לכולם לבוא. עוד מנהג ידוע הוא שגיטה ממציאה בכל שנה סיפור על כד השמן ממנו יוצקים אל הבסיסה. הסיפור הוא מאוד מרתק ומצחיק והעובדות במקרה הזה לא מעניינות בעצם אף אחד.

פורים בכפר סבא

יוסי, האח שלי מכפר סבא נולד במרץ  ולכבודו אנחנו מתכנסים בפורים אצלו בבית. כולם באים מחופשים, משלוח המנות כיד המלך והתוכנית ספונטנית ומלאה הומור ושמחה.

חנוכה בחצב

את אחד הנרות בחנוכה אנחנו משתדלים להדליק בהרכב מלא כמה שניתן. הספנז', שזו הסופגנייה המזרחית מטגנים במקום והבית המארח מתמלא שמן ופחמימות. כשאבי, עליו השלום שהה בבית אבות היינו מגיעים כולנו לשם מדליקים חנוכייה וגזיה ועושים לו שמח ואור.

מסיבת פיג'מות במהלך נובמבר נפגשות נשות המשפחה לשישבת כולל לינה. בתוכנית סיור באחד השווקים והמון המון אוכל וצחוקים. יש תהלוכת פיג'מות וקבלת שבת. לרוב מתקיים האירוע באזור תל אביב ותמיד השמש משתתפת בכל אורה.

סדר נשים. גאוותי הגדולה!

הפעם הראשונה הייתה ספונטנית לגמרי. יומיים אחרי הסדר התארחו אצלי אחותי וביתה. היא סיפרה לי שהחברות שלה נפגשות יום אחרי ליל הסדר, מביאות את השאריות מארוחת החג והן עורכות כמו סדר שני. מיד שלחנו הודעה לכל נשות המשפחה ותוך שלוש שעות התקיים סדר פסח נשים בשיא החגיגיות והעומק. מאז , כבר 15 שנה שאנחנו נפגשות במהלך חול המועד בקיבוץ למפגש נשים משמעותי ועמוק, כמובן גם טעים. איה, בתי הבכורה, מלקטת בעבורנו סוגיות של תוכן שעוסק בחירות או אביב או כל תוכן שמקשר את החג והנשים ואנחנו יושבות סביב שלחן ערוך וחגיגי. מברכות מתברכות ומשתתפות בסדנא שנקבעת למפגש הזה. לאחרונה הוספנו עוד מפגש מקדים ובו אנחנו מטיילות בטבע ומדברות אהבה.

הפיקניק המשפחתי

ביום החג של ערב פסח שני נפגשת כל המשפחה לפיקניק משפחתי בחייק הטבע. כל משפחה מביאה ציוד ישיבה ואכילה והשמחה רבה. לפעמים בסוף הפיקניק כבר מותר לאכול חמץ אז מכינים פיתות. היו שנים שהיינו מכינים מבעוד מועד חולצות טריקו עליהם כתוב: גם אני שייך למשפחת ישראל ולובשים אותם בגאווה גדולה.

קבלת שבת לסיום החופש הגדול

בשישי האחרון בתום החופש הגדול אנחנו משתדלים להיפגש לקבלת שבת על חוף הים באשדוד. מברכים את העולים לכיתות בית הספר והאוניברסיטה  ומאחלים לעצמנו שנה טובה ומוצלחת.

מסורת אישית – מסע כיפור

בכל ערב יום כיפור אני יוצאת מהבית שלי מוקדם מאוד בבוקר, נוסעת לקבר הוריי במושב, מתייחדת עם זכרם, מסכמת עם עצמי את השנה שהייתה לי ונוסעת לאחותי הגדולה, גיטה. היא מחכה לי עם בולו שרק יצא מהתנור. זהו מאפה שמרים משובץ צימוקים וזרעי שומר. מאפה מיוחד בטעמו, בעיקר עתיר נוסטלגיה. הגיס שלי, טובי, מרתיח קפה שחור  כמו שרק הוא יודע להכין.

אחרי הבוקר המיוחד הזה אני נוסעת חזרה הבית, ברדיו מתנגנים שירי סליחה כפרה וקדושה ואני מגיעה היישר למטבח להכין את הארוחה המפסקת ואת מאפיי החג המיוחדים, כמו עוגת סולת וכעכים מתוקים. אחר הצהריים מתכנסים כל בני בייתי לטקס כפרות שאותו השיק החתן שלי, לירון. אנחנו קוראים את הפסוק " זאת כפרתי…"  ומסובבים 1.80 שח מעל לראשו של כל אחד שלוש פעמים, ואם מישהו חסר אנחנו עורכים שיחת וידאו ומקיימים את הטקס ככה. כל שנה המארז שיש בו 1.80 ומוטבע שמו של בן המשפחה מעוצב אחרת על ידי.

לאחר מכן מתקיימת ארוחת חג שיש בה מרק עשיר, קוסקוס וקציצות. מדליקים נרות ובערב הולכים כולם, חוץ ממני, לבית הכנסת באופניים. במהלך כל החג שורר שקט נפלא, יש המשחקים מונופול ומרכיבים פאזלים, יש קוראים עיתון וספרים ויש צמים.

אני צמה בשם הבנים שלי – חוק ידוע לכל!

במוצאי החג אני עולה לבית הכנסת עם בנות משפחתי ונכדיי לשמוע את תקיעת שופר לבקש את טובת משפחתי ובעיקר להקשיב לשירי התפילה המרגשים אותי מאוד. מבית הכנסת אנחנו חוזרים לשלחן שבירת הצום העמוס כל טוב: מאפים, דברי מתיקה ותה נענע חם ומתוק. בהמשך אוכלים את התבשיל שמחכים לו כל השנה: הנוקידס. הנוקידס זה מאכל מסורתי שנהגנו לאכול בצאת הצום ואני מקפידה על הכנתו כל שנה. הוא הכי טעים בסוף כיפור. זהו סוג של אטריות שמכינים אחת אחת ומבשלים ברוטב אדום שעות רבות. שווה לצום בשבילו.

אירועים שהמצאנו במשפחה הגרעינית שלנו

*לחגוג ימי הולדת בארוחות שבת בהרכב משפחתי אצלי. הארוחה כוללת ברכות וחידונים בהתאם לחתן או כלת החגיגה, בדרך כלל זיו מכינה עוגת יום הולדת מושקעת. לאחרונה יש מסורת שכל אחד שולח לאיתמר (נכד מספר 3) סרטון ברכה והוא עורך סרט משמח ומרשים.

את יום ההולדת שלי עורכים בדרך כלל בסופשבוע בצימר או לינה בחוץ.

חצילדת – מסורת שהמצאנו  במשפחה שלנו היא לחגוג יום הולדת חצי שנה כי אין לנו סבלנות לחכות שנה שלמה.

בכל ראש השנה מופק לוח שנה עם תמונות מאירועי השנה. כל חודש מוקדש ליליד החודש. בינתיים רוב החודשים משובצים.

קיטנת סבתא, שבוע באוגוסט

פעם בשנתיים ליל סדר בבית בקיבוץ, ממחיזים את חד גדיא וגם שרים אותו בערבית

פעם בשנתיים, כשאין ליל הסדר כאן  רק נפגשים בצהריים לאכול אורז פסח, שזה אורז אדום מלא ירוקים עונתיים, פול ואפונה.

החפץ ששמור אצלי שעובר מדור לדור

ספר הסידור בעל כריכה רקועה מעוטרת זהב

מנהג שנפוץ ברוב התרבויות הוא לשמור על תינוק שנולד ולהרחיק ממנו רוחות רעות. אחד המנהגים היה להניח מתחת לכרית ראשו סידור תפילה לשמרו מכל משמר.

כשילדתי את בתי הבכורה, איה, אמי כבר לא הייתה בין החיים ואת מקומה בליווי ותמיכה תפסה אחותי, גיטה. כשגיטה באה לבקר אותי בפעם הראשונה הביאה לי את הסידור שהשתמשה בו לילדיה והורתה לי להניח למראשות התינוקת. את הסידור הזה קיבלה מאימי כשנולדה הבת הבכורה שלה, לאחר שגדלו האחים במשפחה שלנו. שמרתי על הסידור מכל משמר והנחתי מתחת לכרית של כל תינוק שלי. כשנולדו הנכדים ברצף חזר הסידור אליי והסידור המוזהב המשפחתי שומר עליהם מכאן.

צמידי זהב

כל אישה נשואה ענדה על זרועותיה מספר צמידי זהב שהפיקו צליל ויופי בכל תנועה שנעשתה. הצמידים עברו מאם לבת או כשנישאה הבת או כשהאם הלכה לעולמה. אני קיבלתי את שני הצמידים הראשונים מאמא שלי כשהייתה על ערש הדווי והוספתי עליהם עוד ועוד  צמידים שאני מרגישה דרכם את האימהות שלי מלוות את דרכי.

הצמידים הפגינו יופי שפע ומעמד. לקראת חג או מסיבה היו מתהדרות הנשים בצמידים נוספים כמו צמיד חוליות, שבכל חוליה תלוי מטבע זהב או צמיד מלופף כמו נחש עבה. הצמידים היו עשויים זהב צהוב 18 קראט ורקועים מעשה יד אומן. אני מאוד אוהבת את הצמידים שלי, כנראה אעביר אותן לנכדות שלי כשיהפכו נערות בוגרות.

הזוית האישית

רחל מור: אדר מאוד נהנה מהסיפורים ועל הדרך נהנתה כל המשפחה. זמן איכות הוא משאב מעולה לקשר רב דורי. פרויקט מבורך!