מאגר סיפורי מורשת

בית ילדות סבתא עדנה בראשון לציון

בית ילדותי היה בראשון לציון, שנוסדה ב-1882 על גבעה ופרדסים סביב לה. אני דור רביעי בעיר שהוקמה ע"י ה'בילויים'  בסיוע הברון רוטשילד. ראשון, עיר היסטורית בה מצאו את הבאר הראשונה. הוקם בית ספר העברי הראשון, יקב של יין נבנה, וגם נכתב הימנון ה'תקווה' על ידי אימבר. שמו המקורי של השיר היה "ניצנים" וזה שימש להמנון הגימנסיה, והתפשט במהירות בארץ ומחוצה לה. השיר נכנס לרפרטואר הזמר העברי.

שכונת בית ילדותי, הוקמה בחולות ראשון ממערב לעיר, הצמחייה הייתה עצי אקליפטוס וגפנים עם ענבים שחורים מתוקים. זה היה מקום מגורם של שועלים ותנים שייללו כל הלילה. השכונה הייתה קטנה והאנשים חלקם ניצולי שואה, הפכו למשפחה אחת. הבתים היו צמודי קרקע קטנים עם חצר גדולה. אבי דניאל יעקובוביץ היה אז פועל בניין, ובנה את הבית במו ידיו. אמי מרים שנולדה בירושלים, התחתנה עם אבי, חששה לגור באזור שומם.

אבי דניאל יעקובוביץ ואמי מרים

המשפחה שלי בילדותי

אימא הייתה עקרת בית, וכל יום קיבלה אותנו מבית ספר באהבה עם אוכל חם וטעים. אבא הקים מכבסה ועבד קשה. הוא היה איש שיחה, אהב אנשים ותמיד שמח בחלקו עם חוש הומור שידע להצחיק אותנו. כשכעס, מבט עיניו קרא אותנו לסדר. בכל ארוחה משותפת היה מספר לנו על הפוליטיקה, ומה החדשות בארץ ובעולם. בליל שבת היה מפרש לנו את 'פרשת השבוע' למרות שאנו לא דתיים. הורי באופיים, היו אנשים חרוצים ושמחו לארח בחצרם משפחה וחברים. הורי היוו לנו דוגמה וערכים, והתנדבו במרבית חייהם למען הקהילה. אבי אהב ספורט והתנדב ל'פועל' ראשון, ואמי התנדבה ב'ויצו' וב'אילן' ואף קיבלה מנשיא המדינה אות הוקרה.

הורי היקרים – אביבה אחותי ואני

לצערי, סבים לא היו לי, אך הייתה לי סבתא נעמי, שפינקה אותי וגרה בראשון לציון לידנו, ונונה (סבתא בספרדית), עם עיניים כחולות כמו של ים. היא הייתה מגיעה אלינו מירושלים עם מזוודת עץ ובה הרבה אהבה ו'בומבונים', כך קראו פעם לסוכריות. הסבתות שלי שנולדו בארץ, ידעו שמחה וגם עצב.

בביתנו היו שני חדרים וסלון, מטבח קטן וחדר שירותים ומקלחת. היה סלון קטן בו שולחן אוכל ששימש לכל המשפחה. לשכונה קראו 'נווה עובד'. ולאחר ימים 'בית מעון'. בחצר, אבי נטע עצי פרי, כמו רימון, תפוז, לימון, שזיפים, אבוקדו ועוד.

גדלנו בבית ארבע אחיות, אביבה, עופרה, עמנואלה ואני עדנה. למדנו באותו בית ספר 'בארי', ועזרנו לאימא בעבודות הבית באהבה וברצון.  אני למדתי לנגן באקורדיון, וזה תרם להתרוממות רוח ושמחה בלב המשפחה.

ארבע אחיות: אביבה, עופרה, עמנואלה ואני עדנה

 הורי

קום המדינה – הכרזת העצמאות

בקום המדינה בשנת 1948, זכורה לי שמחה גדולה, ולצידה 'מלחמת השחרור'. אבא נעדר מהבית לימים ארוכים, ואנו בבתים התבקשנו ל'האפלה', משמע, לכסות את החלונות בנייר שחור, כדי שמטוסי האויב לא יגלו את השכונה, לפי מקור האור. המטוסים של פעם לא כמו המטוסים והטילים של היום. אז לא ידעו מה זה שפת מחשב. אני זוכרת, איך חפרו השכנים מקלט באדמה, וכדי שלא יתמוטט, שמו פחים משני הצדדים לתמיכה והיה סולם, כדי שנוכל לרדת למחסה בחושך בבטחה. כן, הייתה 'עששית' עם נר דולק. שמענו את מטוסי האויב מעלינו והיה פחד גדול. הייתי אז ילדה קטנה בת ארבע.

זיכרונות ילדות

יום הכביסה – זכור לי, שבכל יום רביעי הגיעה אלינו 'יונה העוזרת' שנולדה בתימן. יונה הבדחנית הדליקה 'פרימוס' ועליו שמה 'פיילה' מלאה במים ופתיתי סבון, כשהמים רתחו הכניסה את הכביסה הלבנה ל'התבשל' ולאחר מכן שיפשפה אותה בידיה עד שהייתה צחה כשלג. אימא הצנועה שלנו, תפרה לנו שמלות ותחפושות פורים במכונת התפירה שלה, ואבא שר בשבת: "אשת חייל מי ימצא".

רחצה – בכל יום חמישי, מגיל 10 בערך, רכבתי על האופניים לנגרייה, להביא קרשים וחלקי עצים, להבערת אש לחימום דוד המים לרחצה.  לא היה אז דוד חשמלי. אולי לעשירים.

תחייה העז הלבנה – הייתה לנו עז לבנה בחצר בשם 'תחייה' שנתנה לנו חלב. היה לנו לול תרנגולות קטן וכמה ברווזים. הייתה גם גינה קטנה בה צמחו ירקות טריים לסלט ולעוד תבשילים. הייתה תקופה שאבא ואימא עבדו ביחד בבית אריזה בפרדס, והכינו ארגזי תפוזים למשלוח לחו"ל.

אקורדיון –  זכיתי בילדותי ללמוד לנגן באקורדיון, ולמדתי מהורי מנגינות נפלאות. אמי שרה יפה והצטרפה אלי בעבודתי בגני הילדים בראשון. האקורדיון היה חלק בלתי ניפרד מחיינו בבית, ובעיר. בחצר שלנו הייתה שמחה וצהלה למרות קשיי החיים. אימא אהבה לקפוץ על חבל ולרקוד עם אבא טנגו. אבא הכין לנכדים מגרש קטנטן לשחק כדור סל. כל המשפחה הייתה מאושרת.

הגעגועים רבים ומזל שיש לנו מה לספר לנכדים ולנינים!

מצגת זיכרונות הילדות של סבתא עדנה רימון

הזוית האישית

סבתא עדנה: הגעגועים רבים ומזל שיש לנו מה לספר לנכדים ולנינים!

על זיכרונותי הנוספים מתקופת ילדותי תוכלו לקרוא בפרק הנוסף, בסיפורי פה בארץ חמדת אבות