מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה רימון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אמיר. מפגשי התכנית זימנו לנו שעות איכות, בה הייתה לי הזכות לשתף את אמיר בזיכרונות ילדותי, המשקפים גם את סיפורה של הקמת המדינה במורשת סיפורי המשפחה.

את הפרק הראשון הקדשתי לזיכרונות ילדותי המוקדמת מבית הורי בראשון לציון. והפעם זיכרונות ילדות מתקופת הגן ובית הספר. 

פה בארץ חמדת אבות

במקצועי אני מורה לריתמוזיקה ושירים מזכירים לי דברים…. לפרק זה קראתי " פה בארץ חמדת אבות", השיר שמזכיר לי את הבית. את מילות השיר כתב, ישראל דושמן והלחן של הרמן צבי ארליך.

"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,

פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,

פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר, שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל, כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר, שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל, עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים".

השיר "פה בארץ חמדת אבות", הוא שיר תהילה לארץ-ישראל המתחדשת ולפריחתה של גימנסיה "הרצליה", כמרכז חינוכי ראשון בארץ ששפתו עברית. הגימנסיה נקראה על שם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. שמו המקורי של השיר היה "ניצנים" וזה שימש להמנון הגימנסיה והתפשט במהירות בארץ ומחוצה לה. השיר נכנס לרפרטואר הזמר העברי. על השיר יש סיפור מעניין המומלץ לקוראו באתר תרבות יהודית ישראלית של משרד החינוך.

הגימנסיה הוקמה ביפו בשנת 1905, בשם "הגימנסיה העברית". בשנת 1909 עברה הגימנסיה מיפו לשכונה החדשה, לרחוב הרצל. בשנות ה-60 נהרס בניין הגימנסיה, ובמקומו נבנה מגדל שלום. הגימנסיה עברה לרחוב ז'בוטינסקי.

הבית והקשר לשיר

הורי היו אנשי עבודה חרוצים, שנולדו בארץ והקימו משפחה עם ארבע בנות. ערך האידיאולוגיה הניע אותם להתנדב בקהילה כל ימי חייהם. השיר 'פה בארץ חמדת אבות' היה ההמנון של אבי דניאל יעקובוביץ. אבא הקים ביוזמתו את 'פלוגת הסדרן' בפועל ראשל"צ. חברי הפלוגה המתנדבים לבשו חולצות כחולות, כמו של תנועות הנוער שהיו אז: 'הנוער העובד' ו'השומר הצעיר'. הפלוגה הייתה ממונה על הסדר בכל אירועי התרבות של העיר, כולל בתי הקולנוע, מגרשי ספורט, וטקסים. לא פעם הוזמנתי לטקסים אלו לנגן באקורדיון את שירי העלייה  וביניהם את השיר 'פה בארץ חמדת אבות' וכמובן את המנון 'התקווה'.

שרים עם שרל'ה שרון

אימא מרים, התנדבה בויצ"ו וגם גייסה אותי עם האקורדיון לנגן למבוגרים בבתי אבות, ובעוד מקומות. אימא אף קיבלה 'אות הוקרה' מנשיא המדינה על התנדבותה.

תחביב נגינת אקורדיון, תנועת נוער וריקודי עם

לסרטים כמעט לא הלכתי בילדותי, אך את הסרטים האילמים והמצחיקים של 'צ'רלי צ'פלין' ראיתי ולא אשכח! המופע הבלתי נשכח שראיתי בגיל נעורים והטביע בי חותם הוא של אריק איינשטיין וגאולה נוני במופע משותף ולאחר כמה שנים את הסרט 'סאלח שבתי'. מאז שירתו של אריק איינשטיין מועדפת עלי מאוד.

הלימודים בבית ספר 'בארי' בשנות הנעורים

לימודים בבית הספר 'בארי' היו מלאי חוויות, לטוב ולרע. אנו הילדים חברי השכונה המגובשים, היינו כמשפחה. הלכנו בבוקר באותו הרחוב וחזרנו ביחד הביתה. תמיד יש איזה שני ילדים, שיודעים להציק וגם שכאב לי מאוד, התגברתי ולא הראיתי לאיש.

שירת הים

זכורה לי, חוויה אחת לא טובה: היה לנו מבחן גדול בתנ"ך. סיימתי אותו וכנהוג קמתי ושמתי את דפי המבחן על שולחנה של המורה, ושבתי למקומי בחזרה. לאחר כמה דקות, המורה קראה לי אליה ואמרה לי במילים אלה: "עדנה, את העתקת"!!! נדהמתי! התבוננתי בה עם ראש זקוף ועיניים פתוחות כמו של עגל ואמרתי: "המורה. לא העתקתי משום מקום ולא העתקתי אף פעם!" והיא המשיכה: "כן! העתקת מחברתך!" ואני התעקשתי: "לא העתקתי!" ועיני כבר היו לחות!

שבועיים התכוננתי למבחן זה, כי היה צריך ללמוד בע"פ את 'שירת הים' (השירה נאמרה לאחר שבני ישראל חצו את ים סוף שנבקע לשניים, בני ישראל הצליחו לעבור בו והמצרים טבעו בים). בעוד אני מביטה על המורה אמרתי לה באומץ: "עוד מעט יצלצלו. בואי נשאר לרגע בכיתה ואני אענה לך על כל השאלות בע"פ". המורה הסכימה עם 'חיוך' לא נעים. בהפסקה עניתי לה על חמשת שאלות המבחן בעל פה ועוד דקלמתי בלי נשימה את "שירת הים" כמו מפקדת בני ישראל שיצאו ממצרים. כך חשתי!

היום, בעקבות השתתפותי בתכנית ה'קשר הרב דורי' עם אמיר נכדי ומורתו אלונה תנעמי והילה המורה של הכיתה המגבילה, הייתי רוצה שגם לי יהיו מורות עם אישיות המהוות דוגמה וערכים באהבה וחום לתלמידים.

עברו שנים רבות מחוויית ילדות זו, ולימים חזרתי לאותו בי"ס 'בארי' כמורה לרתמוזיקה לכיתות א-ב.

גינת הירק ליד בית ספר בארי – החסה שזכתה בפרס

השכונה שלנו נבנתה בראשון לציון על גבעה ומורדותיה. השטח היה גדול ושומם. אחת השכנות שלנו בתיה, עלתה לארץ מגרמניה ששם בחצר ילדותה גידלו ירקות ופירות. בתיה, זיהתה את הפוטנציאל של המקום, והחליטה להפוך אותו לגן ירק. מראה השממה הפך לירוק בכל מיני גוונים. בגינה צמחו, שורות של כרוב, חסה, עגבניות, פלפלים, ועוד שאר ירקות. הגינה הייתה מול בית ספרנו 'בארי', שהיה על שם  'בארי ברל כצנלסון' אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ.

תושבים הגיעו עם סלים (אז לא השתמשו בשקיות ניילון) לקנות אצל בתיה ירקות. הייתה לבתיה סוכה קטנה שתגן עליה מהשמש, שולחן ועליו משקל (מאזניים) וכיס בסינר לכסף שקיבלה. אני לא זוכרת חנות ירקות, רק את ה'גן של בתיה'

יום אחד הגיעה משלחת של תורמים מאמריקה לגינה של בתיה כהן. באותו זמן יצאנו עם הגננת עדה, לסיור טבע בגינת הירקות של בתיה. האמריקאים מאד אהבו את 'ילדי ישראל' וצילמו אותנו מכל הכיוונים.

טיול טבע עם הגננת עדה

בשורת החסות, גדלה חסה אחת גדולה ביותר ועליה הירוקים כמשי. המדריך האמריקאי התבונן בי וביקש מבתיה שתקטוף חסה ותשים בידיי הקטנות. הצלם לא היה צריך לבקש ממני לחייך, כי הייתי ילדה חייכנית.

לאחר 17 שנה ביום חתונתי, הגיעה לביתנו בתיה כהן עם מעטפה ביד ואמרה נרגשת עם דמעות שמחה: "חיכיתי עד יום חתונתך כדי לתת לך את המתנה הזו". במעטפה הייתה התמונה שלי עם החסה. בתיה הגישה לנו קטע מעיתון אמריקאי ששמרה, בו מסופר על 'גינת הירק' שלה בישראל, ולצידה התמונה שלי עם החסה שקיבלה פרס כספי עבורה, על החסה הגדולה ביותר שראו. זו הייתה מתנתה של בתיה ליום נישואי.

החסה שזכתה פרס ואני – סגירת מעגל ביום נישואי

על הכרותי עם עמוס, נישואינו וחיינו המשותפים עד לנפילתו באסון צור בלבנון 1982 – בפרק הסיפור הבא!

הזוית האישית

קישורים לסיפוריה של עדנה רימון:

פרק הראשון: זיכרונות ילדותה של עדנה רימון