מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורו של מישל כץ מולר שנולד בתאריך 29.8.1949 בפריז, לבקשת ניראל נכדתו.

משפחת כץ מולר

אביו של מישל: אברהם כץ מולר נולד בקלינה, עיירה קטנה שנמצאת בהרי הקרפטים במה שנקרא בעבר מדינת צכוסלובקיה (כיום אוקראינה). הוריו של אברהם היו חרדים. אביו, מנדל, היה כורת עצים לפרנסתו. אברהם היה היחיד מאחיו שהיה הולך לישיבה כי הוא היה היחיד שהיה טוב במתמטיקה, והיה אמור להפוך לרב.

המשפחה הייתה מורכבת מתשע נפשות, שבעה ילדים. כולם הועברו לאושוויץ במלחמת העולם השנייה. אברהם היה היחיד שראה את הוריו וארבעה מאחיו הולכים מהעולם הזה מאחורי ענן עשן שחור שהגיע מתאי הגזים. אחד מאחיו – יוסף, הצליח לברוח מההוצאה להורג וברח לארץ ישראל לעזור לארגון ההגנה. ואחר כך נכנס למוסד. הוא זה שהצליח אחר כך למצוא את אחיו אברהם בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה.

אברהם ואחותו אסתר היו צריכים לחיות במחנות העבודה עם הרעב והמחלות ולשרוד. הם השתחררו מהמחנה, בצעדת המוות של השני במאי 1945. בעקבות כך אסתר, אחותו של אברהם, ברחה לארץ ישראל בספינת האקסודוס. אברהם, שהיה צעיר כשנגמרה המלחמה, הגיע לצרפת, שם שמו אותו במשפחה אשכנזית יהודית. אב המשפחה עסק בפרווה, הוא העביר לאברהם את המקצוע הזה.

כשאברהם כבר היה מבוגר וכבר עבד בתור פרוון מקצועי ,ושכבר מצא את אחיו ואחותו, הוא עזר להם וקצת אחר כך הוא גם עזר לבת דודתו הרוסית. אחר כך הוא יצא לפנסיה ועלה לארץ ישראל, כיום הוא נח בשלווה וקבור בנתניה. על מקום קבורתו כתובים השמות של הוריו, אחיותיו ואחיו שנפטרו בשואה.

משפחת הרנשטיין לזלו

אמו של מישל: מדלן חווה הרנשטיין לזלו, נולדה בפריז (צרפת). שני הוריה עזבו את הונגריה כדי ללכת לעבוד ולגור בצרפת, לא היתה להם אזרחות צרפתית ולכן נחשבו לפולשים במדינת צרפת. אביה, סנדור-אלכסנדר הרנשטיין, היה יהלומן. בגלל המלחמה המקצוע של יהלומן נהיה קשה, ולכן אלכסנדר עסק בפרוות. אשתו הירן עבדה איתו בחנות, היא טיפלה במכשירים האלקטרוניים. המלחמה פרצה לפתע, ויצא צו שאוסר כל יהודי לעסוק במקצוע או להיות בעל רכוש. אלכסנדר היה חייב לרשום את החנות שלו על שם אחד מהעובדים הצרפתים שלו.

מדלן עם הוריה

אלכסנדר היה חזק וכשהיה בהונגריה הוא היה חייל, לכן במלחמה הוא השתתף במורדים של צרפת כדי להציל את צרפת מידי הנאצים. הוא גם היה בצבאו של פטן. יום אחד הוא נתפס במטרו (הרכבות של צרפת שמתחת לאדמה) על ידי המשטרה שעברה שם, הם לקחו אותו, עינו אותו ושלחו אותו לאושוויץ.

אלכסנדר כחייל הונגרי (האמצעי)

כמה חודשים אחר כך הנאצים פרצו לבית של הירן ולקחו אותה לגטו דרנסי, ואחכ לאושוויץ. בשביל להציל את בתה היחידה הירן הצהירה שהיא נשואה בלי ילדים, וכך נרשם במניין של מרשם השואה בפריז.

אברהם כץ מולר ומדלן הרנשתיין לזלו התחתנו בתאריך 26.03.1949. כמו שסיפרתי בהתחלה אברהם היה עוסק במקצוע פרוד ומדלן שראתה את הוריה עובדים גם הם במקצוע הזה, התחילה גם היא לעבוד עם אברהם בחנות. על המכשירים האלקטרוניים ובתפירה ואז סבא מישל נולד. כשהיה בן שנתיים הוריו התגרשו.

אברהם רצה לשמור את בנו היחיד מישל ולחנך אותו, אז הוא לקח אתו את מישל לארץ ישראל למושב בן עמי שבנהריה. כיום גר שם בן דודו של מישל דרור מואז (הבן של יוסף ,אחיו של אברהם שברח להגנה).

אברהם חזר לצרפת שם הוא התחתן שוב עם דולי (אשתו החדשה). הוא רצה לחזור לקחת את בנו מישל שהיה אז בארץ ישראל ולהחזיר אותו לצרפת. אך כבר בגיל צעיר שכזה סבא מישל היה ציוני וכשאביו החזירו לצרפת סבא מישל היה עצוב כי הוא תמיד נזכר בשדות ובחיות היפות והתגעגע לארץ ישראל. סבא מישל היה אז בן שבע ובשבילו זה היה קרע כואב, להיקרע מאמו (דודתו שרה) ואביו יוסף (בן דודו).

החיים היו קשים אבל סבא מישל מאוד אהב את אביו אברהם וגר איתו ועם שלושת אחיו החצויים: דידיה, תיארי ואריק. הוא גם היה מגיע לבקר את אימו מדלן שגם התחתנה שוב ולמדה מקצוע חדש, ספרית שיער. מישל היה מגיע לביקורים אצל אימו בחופשים ואצל שני אחיו החצויים מצד האמא, קלוד ופרנסואה.

כשגדל הלך ללמוד את מקצוע ה"פרוונות" בבית הספר שבפריז. הלימוד של מקצוע זה נעשה בשני מקומות אחד בבי"ס כדי ללמוד את התאוריה וגם בחדר עבודה כדי ללמוד את העשייה. בשביל להכיר היטב את המקצוע צריך היה ללמוד שש שנים ואח"כ הם היו מקבלים תעודה. למישל היו שני חברים שאימם הייתה מפרסמת אצל התופר הסלבריטי: cristiant dior. בזכות זה מישל התקבל אצל דיור והתחיל לעבוד שם כפרוון הוא התחיל לייצר קולקציות עם תופרים גדולים שהוצגו לראווה בתצוגות אופנה עולמיות בפריז. היה שם מגוון צורות וצבעים, היה מדהים לראות את הדוגמניות עוברות עם המעילים והבגדים היפים האלה.

בימים בהם עוד היה לאביו של מישל חנות, הם היו שניהם באים לישראל ובוחרים ביחד את גודל, כמות וצבע פרוותיהם אצל מישהו שהיה מגדל חיות בעלות פרווה, במושב בן עמי שבנהריה.

מישל

מישל היה גבוה יפה ורזה, פרוון מקצוען, חכם, מנומס וראוי להערצה. הוא היה מלא באהבה לזולת ומוסריות, והיה בעל ערנות בעסקים. מישל פתח את החנות הראשונה שלו בפריז בגיל 25. הוא היה מאוהב במקצוע שלו ,שהיה ממש חלק ממנו. מישל היה מלא אנרגיה כי קשה לעבוד במקצוע כזה כל פרווה צריכה להיות תפורה בצורה אחרת וצריך היה לצייר לפני ולבצע משוואות מתמטיקאיות כדי להיות בטוח במאה אחוז על המידות הנכונות.

מישל שמצייר את הקולקציה החדשה של המעילים

לפעמים צריך היה לעשות הרבה פעולות שהיו גם פיזיות כמו למשוך את הפרוות, להרטיב אותם, למסמר אותם, לייבש אותם, לצבוע. מישל ידע לעבוד את כל הפרוות ואפילו חברות מפורסמות הזמינו אצלו. הוא היה אומן אמיתי שיצר בכוח מוחו וידיו יצירות אמיתיות. בחנות, הוא היה מייצר בגדים, כובעים, סרטים לשיער, צעיפים, נעלי בית, שמיכות, וגם היה מתקן בגדים ישנים ועושה תוספות של בגדים. כל מה שהיו מבקשים ממנו הוא היה מבצע בשמחה ובהצלחה.

החנות הראשונה של מישל

כל שנה מישל היה הולך לאספת האופנה הגדולה בפריז (סלון הפרווה) שם יצרנים רבים מאירופה, קנדה וארצות הברית הציגו את יצירותיהם החדשות. שם מישל היה קונה את מוצריו לעונה הבאה. כמובן שהיו גם תצוגות אופנה של דוגמניות שהציגו את היצירות.

הכלים של מישל

בשביל שיהיה קצת יותר הכנסות בסוף עונה מישל היה שולח לצרכנים מכתבים שבהם היה אומר להם לבוא לנקות את מעיליהם באביב כדי שיוכלו לשים אותם בחורף הבא. הייתה גם אפשרות לתת אותם לשמירה לחודשי הקיץ בחדרים קרים או אפילו עם ירצו לתקן או לשנות את המעיל למשהו יותר חדשני. בסתיו הוא היה גם שולח מכתבים כדי להודיע להם שהקולקציה החדשה הגיע ולהזמין אותם לבוא לראות ולנסות אותה ולחזור לקחת את מעיליהם (מי שנתן אותם בקיץ לשימור) היו מאות מכתבים שמישל היה צריך לקפל ללקק את הבולים ולשלוח לבית הדואר. בסוף השנה הוא היה מארגן את התצוגה (הוויטרינה של החנות) עם עצי חג האשוח של חג המולד ואורות צבעוניות.

המעילים והחנות

בתחילת שנת 2008 בחדר המקצועות בפריז, אורגנה מופע הוקרה גדול לכל הפרוונים הכי טובים של צרפת כדי לתת להם את מדליות המקצוע. המופע היה מול קהל גדול המורכב חלקו מאנשים חשובים מהממשלה. מישל קיבל מבעל המלון – hotel de ville את מדליית הכסף של הטוב ביותר מפרווני צרפת בזכות העבודה המדהימה שעשה.

טקס הענקת המדליה

מדליית הכסף שקיבל

באותה תקופה מקצוע הפרוונות היה תחת מתקפה מצד מתנגדים, היום הם נקראים פעילי איכות הסביבה. אבל הם לא באמת דואגים לאיכות הסביבה, משום שהם החליפו מקצועות שעבדו עם חומרים טבעיים אל מקצועות שעובדים עם דלקים סינטטיים המלאים ברעלים ולוקח להם שנים רבות להתכלות.

בעקבות כך נוצרו בעיות עם המקצוע, ובסוף מישל ואשתו ניקול נאלצו לעשות חיסולים ולמכור את כל מה שנישאר ובסוף סגרו את החנות. החנות הגדולה של מישל נפתחה בתאריך 2 במאי 1975 ונסגרה בתאריך 30 ביולי 2008 כשמישל יצא לפנסיה.

כיום אי אפשר ליראות הרבה מעילים אמיתיים עם פרוות אלה רק אנשים היוצאים מהכלל שיכולים לרכוש. אך כן אפשר לראות את הפרווה בכמויות קטנות על כובעי מעילים וכדו'. אבל מרוב שהסינטטי נעשה במדויק אי אפשר כמעט ליראות את ההבדל בין סינטטי לפרווה אמיתית, ועוד מעט נוכל שוב להוציא את מעילי הפרוות שלנו בלי שאף אחד לא ידע שזה אמיתי.

מישל שהיה אהוב על כולם ניפטר בשנת 2020. זכרו לברכה.

הזוית האישית

ניראל הנכדה המתעדת: סבתא, אהבתי לכתוב ולתעד את הסיפור הזה איתך, זה היה מעניין מאוד. רציתי לומר לך שזה העשיר את הידע על המשפחה ועל הסיפור של סבא, שהוא גם חלק מהסיפור שלנו, של כל המשפחה. את התיעוד עשיתי גם כדי לרכוש ידע (סבא שלי תמיד אמר שלעבוד זה הכי חשוב), וגם מתוך שמחה. כשתיעדתי, הרגשתי בחוזקה שאני מתמלא בידע והוקרה, ושאני עושה את כל זה לזכרו. יהי זכרו מבורך.

סבתא ניקול:

Tu vois Grand-Père a beaucoup travaillé, nous avons construit ensemble, toujours l’un avec l’autre et jamais l’un sans l’autre, on faisait tout ensemble.  D’où il se trouve, il m’a aidé à te raconter son histoire, notre histoire, …. Parfois le soir j’allais le chercher au magasin et on rentrait ensemble, je faisais le ménage dans le magasin, je faisais la vitrine, j’organisais son bureau, alors il rouspétait, il disait : Nicole !  arrête je veux partir !

Quand il faisait les mailing, on pliait et faisait les enveloppes tous ensemble, il y en avait de partout dans le salon. Voilà, j’espère que ce « comte de fée » t’aura plu et plaira à qui tu le liras.

רואים שסבא עבד הרבה בחייו. בנינו ביחד, תמיד אחד עם השני ואף פעם לא אחד בלי השני, עשינו הכל ביחד. מהמקום בו הוא נמצא, הוא עזר לי לספר לכם את הסיפור שלו, הסיפור שלנו… לפעמים בערב הייתי הולכת לאסוף אותו מהחנות והלכנו ביחד הביתה. אבל לפני זה הייתי מנקה את החנות, מנקה את החלונות, מארגנת את המשרד שלו, אז הוא היה רוטן ואומר לי: "ניקול! עצורי! אני רוצה ללכת!" כשהוא היה עשה את הדיוור היינו יחד מכינים ומקפלים את המעטפות שהיו בכל הסלון. הנה, אני מקווה ש"האגדה" הזאת, סיפור חיו של סבא שלך, תשמח אותך ותשמח את מי שתקרא אותה.