מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, שמי יהלי אלקולומברי. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לספר לכם על סיפור העלייה של סבתא רבתא שלי, שושנה לבי צדוק. את הסיפור סיפרה סבתי, בתיה ברכה צדוק, בתה של שושנה. סבתא שושנה נולדה בעיר בצרה שבעיראק בשנת 1933. בתקופה זו, לא ניהלו רישומים בעיראק. כלומר, לא ידעו את תאריכי הלידה של התושבים. אך את שנתון הלידה כן ציינו.

הוריה של שושנה

להוריה של סבתא שושנה קראו ניסים וסעידה. ניסים הוא יליד בצרה, זו העיר השנייה בגודלה בעיראק  וסעידה ילידת בגדד, גם עיר בעיראק. כשניסים שמע שהמשפחה של סעידה מחפשת לה שידוך, הוא החליט לנסוע לבגדד בכדי לבקש את ידה מהוריה. הם התאהבו ומיד לאחר מכן התארסו. לאחר שהתחתנו, סעידה עברה מבגדד לבצרה ושם בנו את ביתם. לאחר מכן, נולדו להם שישה בנים וארבע בנות.

ילדותה של שושנה

סבתא שושנה גדלה בבצרה, למשפחה מאוד עשירה. היא ומשפחתה גרו בבית מאוד גדול, הם החזיקו שם משרתים ומטפלת. שושנה מאוד אהבה את העובדים בביתם, ותמיד דאגה שכשהם מסיימים את עבותדם, הם יאכלו טוב וישתו טוב ושלא יחסר להם כלום, ועל כך הודו לה מאוד.

למשפחתה היו יחסים טובים מאוד עם השכנים הערבים שגרו בקרבתם. היא למדה בבית ספר בשם "אליאנס", היא הייתה תלמידה מאוד טובה והיו לה הרבה חברים, מתוכם ערבים וכן גם יהודים.

ההחלטה לעלות לארץ

בשנת 1950, בעודה בת 15, הייתה שמועה בעיראק שמדינת ישראל קמה. סבתא שושנה שמעה את השמועה ומאוד רצתה לעלות לארץ ישראל. היא ניגשה לאבא שלה ואמרה לו שהיא רוצה לעלות לארץ, אבא שלה לא הסכים ומאוד התנגד, כיוון שמצבם היה טוב מאוד, הם היו משפחה מאוד עשירה בעלת המון רכוש ויחסים טובים עם הערבים. סבתא שושנה עמדה על החלטתה והתווכחה המון על כך בבית, מה שגרם למחלוקות, אך לאחר זמן מה של שכנועים וויכוחים, הוריה החליטו להסכים לה לעלות לארץ.

בזמנו, לא יכלו היהודים לעלות לארץ ישר מעיראק לארץ, אך בעזרת הקשרים שהיו לאביה של שושנה, הוא הצליח להעביר את סבתא שושנה בגבול הישר אל פרס (בתמורת כסף). אימא של סבתא שושנה מאוד התנגדה לרעיון ובכדי להרתיע אותה ולגרום לה לא לעלות לארץ, היא אמרה לה לקחת את שלושת אחיה הקטנים: אמנון בן  השש, איציק שהיה בן ארבע וחצי ועמליה, הקטנה ביותר, שהייתה רק בת שלוש. ובכל זאת, למרות החששות של לקחת אחריות כל כך גדולה, סבתא שלי הייתה נחושה ובעלת מטרה היה ולא ויתרה על כך.

סבתא שושנה ושלושת אחיה עברו את הגבול ושטו באונייה לכיוון פרס. כשבם הגיעו לשם, שושנה פגשה את בת דודתה שגרה אז בפרס, והיא ושלושת אחיה הקטנים שהו אצלה כחצי שנה. הרגע הגדול – הגיע הזמן לעלות ארצה. בשנת 1951 הייתה עלייה של הרבה יהודים לארץ ישראל, ביניהם גם שושנה. סבתא שושנה ושלושת אחיה שעלו ארצה בעזרת מטוס. כשהגיעו לארץ, שיכנו אותם במעברה בבאר שבע, באוהלים.

ההסתגלות בארץ

במעברה המצב היה מאוד קשה. לא היו מספיק מים או אוכל וכל משפחה הייתה מקבלת תלושים בכדי לקבל קצת אוכל. למרות הרעב, סבתא שושנה תמיד דאגה שאחיה יאכלו לפניה, ושיאכלו טוב וישתו מספיק. שושנה ושלושת אחיה עברו שינוי מאוד גדול, הם היו רגילים להיות משפחה בעלת עמידות ושלא יחסר להם כלום. אך בארץ ישראל, הם היו צריכים להתרגל לחוסר התמידי הזה, אך לשושנה לא היה אכפת כלל וכלל, היא כל כך רצתה לעלות לארץ, שהשינוי הזה לא עניין אותה במיוחד. שושנה הכירה הרבה חברות מהמעברה שנשארו חברות שלה לעוד המון שנים לאחר מכן.

לאחר כמה זמן במעברה, שני האחים של שושנה: אמנון ואיציק נשלחו לקיבוץ, שם טיפלו בהם ולא החסירו בדאגה, אהבה, אוכל ושתייה. סבתא שושנה ואחותה הקטנה עמליה, נשארו במעברה אך לאחר שנתיים ששהו שם עזבו את המעברה ועברו לגור בבית בבאר שבע.

כמה שנים לאחר מכן..

לאחר כמה שנים במהלכן שושנה הייתה בארץ, היא התחתנה עם עובדיה ברכה ונולדו להם שלוש בנות: תמר, הגדולה ביותר. לאחר מכן בתיה, סבתא שלי. והקטנה ביותר, יעל.

לאחר עשר שנים, הוריה של שושנה עלו לארץ עם שאר האחים שלה. זו הייתה פגישה מרגשת ביותר, בה זכו בני משפחתה של שושנה לפגוש אותה שוב, וכן גם בנותיה של שושנה התרגשו לפגוש את סבא וסבתא שלהם בפעם הראשונה לאחר ששמעו עליהם כל כך הרבה.

והיום..

כיום, סבתא שושנה לא חיה עוד, אך אני זכיתי לשמוע ולדעת את הסיפור שלה מבתה, בתיה ברכה, שתמיד נוהגת להזכיר אותה ולספר לנו עליה עוד ועוד. סבתי מספרת, שהיא למדה מאמה כל כך הרבה על אימהות, ערכים, איך להיות בן אדם טוב, שתמיד צריך לעמוד על שלך ולא לוותר על המטרות שלך, גם אם זה קשה להשיגן. במהלך הריאיון, יכולתי לראות שהנושא הזה מאוד רגיש לסבתא שלי ועד כמה היא מעריכה את סבתא שושנה על כל הדברים שהיא עברה ועשתה בשבילם.

הזוית האישית

יהלי: במהלך הריאיון, יכולתי לראות שהנושא הזה של ערכי סבתא רבתא מאוד רגיש לסבתא שלי ועד כמה היא מעריכה את סבתא שושנה על כל הדברים שהיא עברה ועשתה בשבילם. שמחתי לשתף אתכם בו.