מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי שם, נדרתי נדר לעצמי שאם אני אשרוד, אספר לכל מי שאפשר את הסיפור שלי ואת מה שעברנו שם, כדי שכולם ידעו ויכירו את נושא השואה.

משפחתי

ההורים שלי התחתנו בסוף מלחמת העולם הראשונה, אבא שלי מאוקראינה ואימא שלי ממקום לא רחוק מהעיר לבוב.

באותה תקופה הייתה הגירה המונית לקנדה, ארגנטינה, אמריקה, ובעיקר לברוקלין. אבא שלי רצה להגר לפלסטינה, אבל הם לא קיבלו אישורי כניסה לישראל.

אבא שלי קנה חלקת אדמה ובנה בית גדול והקים חנות. הוא עסק בעיקר בפיסול מאבנים והמצב הכלכלי שלנו היה טוב. אני זוכר שכמה שנים לפני המלחמה, גילו מחצבה של אבן ואבא שלי פיסל מהם. אבא שלי פיסל מהם סדרה של פילים מהקטן לגדול וכך יצא לו 7 פילים.

עד היום אני שומר את הפילים הללו כמזכרת מאבא שלי . אחותי נולדה ב 1920. אני נולדתי בשנת 1922.

כשהייתה בהריון מתקדם פרצה המלחמה. בעלה נלקח למחנה הריכוז ומשם למחנה השמדה שנקרא בלזץ.

סיפור השואה שלי

ילד במחנה, הבריחה והכפר

הסיפור שלי התחיל באוקראינה. תפסו אותי בגיל 13 והכניסו אותי למחנה ריכוז שהיה גם מחנה השמדה.

היו שם עוד נערים, עבדנו במחצבה, רוב  הנערים לא החזיקו מעמד. האוכל ממש לא הספיק,  חתיכה קטנה של אוכל ומים עם סוכר.

ילדים רבים לא החזיקו מעמד בשל התנאים הקשים, ונלקחו להשמדה. אותי שיבצו לעבוד על אלונקה, קיבלתי מכות יום יום כי השוטרים הגרמנים היו דורשים דברים אך ורק במכות.

במקביל ביודנראט היו צריכים כוח אדם, הם תפסו אותי ועוד מספר נערים. היה לנו אוכל דל, עבודה קשה ומכות בלתי נסבלות. עבדנו על כביש שהרחיבו מגרמניה לסטלינגרד.

עם הזמן, נחלשתי יותר ויותר, העבירו אותי למחנה חדש, משם ניסיתי לברוח אך לא הצלחתי. בנוסף ירו עלי כדור לרגל ימין, מכיוון שלא היה טיפול רפואי, הפצע שלי הזדהם, אבל מאחר ולא הייתה ברירה המשכתי לעבוד כמו שצריך. לאחר מכן הלכתי לרופא שמטפל רק בשוטרים ובחיילים, שבכל זאת טיפל בי ואישר לי להישאר במחנה , נשארתי עם חבר. למחרת בבוקר נעמדו בפתח המפקדים והקצינים, אמרנו להם שנגיע למחר בבוקר לעבודה באישור של הרופא,  הקצין לא הסתפק בתשובתי ואמר לשוטר הגרמני לחסל אותי.  השוטר הוציא אקדח, וחברי היה לידי. חשבתי שאם יתחיל לירות מימין, חברי ימות ראשון. השוטר כיוון לצד ימין ולא הצליח לירות מכיוון שהיה שיכור ואז הקצין התחיל להשתולל ואמר שאם מחר לא נגיע לעבודה נמות. קמתי מהחדר וראיתי שהמחנה ריק, שאין בו אף אחד. בצדה השני של הגדר, הסתובב חייל חמוש ועשה סיבובים. ניצלתי את ההזדמנות הזאת, והצלחתי לברוח על ידי כך שהצלחתי לפתוח את הגדר של חוטי התיל . לא היה לי כסף כך שלא יכולתי לקנות כרטיס נסיעה,  בכל זאת עליתי לרכבת, נסעתי וירדתי לפני המקום שבו נמצא הבית שלי. הלכתי ברגל והגעתי למכרים של אבא שלי. הם היו קתולים אדוקים ומבוגרים. הם נתנו לי אוכל והצילו אותי. למדתי עבודות בית והשגתי תעודת לידה. בחורף ניסיתי לעבוד אצל מישהו,  אך אף אחד לא הזדקק לי לעבודה עד שמישהו שלח אותי לקצה השני של הכפר, שם גר אדם שהיה צריך עוזר. אותו אדם, היה הבן של הכומר.  הוא היה בחור אינטילגנטי ויפה, ששהה שנתיים בשטח גרמני. הראיתי לו תעודה מזויפת של פולני והוא אישר לי לישון באורווה, העדפתי לא לישון אצלו בבית, פחדתי שבטעות אצעק מתוך שינה באידיש. באחד הימים חזרתי מהשדה והגיעו הגרמנים. האדם שעבדתי אצלו היה באותו זמן בתחנת הקמח. ברכב היו שלושה גרמנים ואדם נוסף לבוש אזרחי, שדיבר פולנית. ששאל איפה בעל הבית, הובילו אותו לבעלת הבית שהייתה בהריון מתקדם. הם תיחקרו אותה איפה בעל הבית. בזמן הזה רצתי אליו והזהרתי אותו שהגרמנים הגיעו. מאז הוא נעלם מהעין, והיה מגיע אחת לתקופה ארוכה ואני נשארתי השומר של הבית. זו הפעם השנייה שהמזל שלי שיחק לטובתי.  בעלת הבית הצילה אותי ממוות והגנה עלי .

בארץ

עליתי לארץ  לירושלים.  הוכרזתי כלא כשיר לצה"ל,  ולכן שרתי רק כחצי שנה. את השירות שלי עשיתי באזור הדרום. את אשתי – מגדה, הכרתי כאן, בארץ ישראל.  גרנו קרוב אחד לשני, בקריית מנחם, כך גם הכרנו כשכנים. התחתנו בירושלים, יש לנו שני ילדים חני ויואב .

לחני יש ילדה אחת וליואב יש שני ילדים. חני גרה בגבעת ברנר ויואב גר בשוהם. הילדים והנכדים מבקרים אותי לעיתים מאוד קרובות. בזמן הקרוב אני מתכנן לעבור לגור אצל הבן שלי יואב. כל חיי עבדתי כדוקטור לכימיה. עבדתי בפיתוח חומרי הדברה. אני מאוד אוהב את העבודה שלי. נחשפתי בפני המון דברים חדשים, תמיד רציתי לעבוד בתחום.

בנוסף, כיום, אני מכין כתבות לטלוויזיה בערוץ 98.  אני מכין כתבות למגזין וניתן למצוא כתבות שלי גם ביוטיוב. בשנת 2009 אשתי מגדה נפטרה. מגדה הייתה ספרנית בבית ספר מקיף א' באשדוד.

אני מאוד אוהב לטייל בעולם. טיילתי והייתי כמעט בכל אירופה,ביפן, פולין.

הזוית האישית

היה לי קשה ומרתק לשמוע את הסיפור של אדמונד