מאגר סיפורי מורשת

סבתי אילנה  פיתגה נגוסה נולדה  ב-1959 באתיופיה בכפר בשם מרבה (mereba).

אביה, סבא רבא שלי, אבאבה עסק בחקלאות  וגידול צמחים. אימה של אילנה, סבתא רבה שלי שרה, עסקה בעבודת אריגה וריקמה. שמה של סבתא אילנה באתיופיה היה פיתגה, ומשמעותו היא: חיטה נקיה שנשטפה והופרדה מהקליפות, וממנה מכינים חלת שבת.

ילדות

אילנה הייתה בת ראשונה אחרי שני בנים ,יפיפייה עם עור בהיר לבן. היא נולדה בכפר מרבה. בילדותה סבתא זוכרת שבזמנה החופשי נהגה לשחק  עם חברותיה במשחקים כמו : "משפחה", מסירות עם כדור, "מנקלה " ועוד.

סבתי זוכרת ששיחקה "משפחה" עם חברותי, משחק בו הן מעמידות פנים שהן משפחה, ומשחקות תפקידים שונים. "מנקלה" הוא משחק קופסא ממשפחה של משחקי לוח, אותו משחקים היום בעיקר באפריקה, אבל בכפר הן נאלצו לשחק עם חרצנים של פירות, את המשחק מנקלה.

המסע לארץ

לעלות לארץ תמיד היה חלום של כל יהודי באתיופיה. אולם באזור של משפחתה של סבתי לא הייתה סכנה לחייהם, והיו להם חיים טובים ובטוחים. משפחתה של אילנה והיא כל כך רצו לעלות לארץ מפני שהם יהודים וכל הזמן דיברו בבית על עלייה למדינת ישראל. מגיל צעיר חלומם היה להגיע לירושלים "העיר המובטחת."

משפחתה של סבתי החליטה לעלות לארץ ישראל בשנת 1993, הם החלו לתכנן  את ההכנות למסע. אילנה הייתה בת שלושים וארבע בזמן המסע. לשרה, אמה, היה מאוד קשה לעזוב את ביתה, מפני שהיו לה שם  חברים, משפחה ושפע של זיכרונות. היא חששה מהמסע שלפניה.

בתחילת המסע בנה הבכור של אילנה, שמו נתי, נער בן ארבע עשרה, לא הרגיש טוב, והחליט לחזור הביתה עם דודו ולהתחיל שוב למחרת. כל שאר בני המשפחה המשיכו בהליכה, והגיעו למדבר, ושם נאלצו להתחבא מפני שהממשלה לא הרשתה לתושבי אתיופיה היהודיים לעזוב. כשמשפחתה של סבתי הגיעה לסודן הם נאלצו להסתיר את מוצאם,  וסיפרו שהגיעו ממצרים, ולא מאתיופיה כדי שלא יחשדו בהם שהם מנסים לעשות עלייה לארץ ישראל.

הם נאלצו לבלות את החורף בעיר טואבה. החורף היה קשה, הם התגוררו בצריף מעץ והגשם חדר לכל הבית שהתמלא במים, והם נאלצו לעמוד על הרהיטים כדי שהמים לא יגיעו אליהם.

לאחר כחודש נדדה המשפחה לעיר אחרת ששמה קסלה, והגיעה "לתחנה האחרונה" לעלייה. הוריה של אילנה  שילמו  למבריחים כדי שיוכלו לעלות על המשאית, המשאית הגיעה  והם "נזרקו" פנימה אחד אחד. כשהגיעה תורה של אילנה להיכנס למשאית, עצרו אותה, ורצו להשאיר אותה מאחור. הדודים שבאו איתה התיישבו כבר במשאית ובגלל החושך לא שמו לב לכך. למרבה המזל קרובי משפחה אחרים שלה שמו לב לזה, והגנו עליה ודרשו להעלותה למשאית, וכך בסופו של דבר, בזכותם היא עלתה גם למשאית. המשאית הסיעה אותם לעיר קסלה שבסודן, ולאחר כחצי שעה הגיע מטוס מישראל לאסוף אותם, וכך הגיעו לישראל אחרי דרך ארוכה ומייסרת.

עם ההגעה לישראל ההסתגלות לא הייתה פשוטה, המשפחה נתקלה בקשיים רבים. הקושי העיקרי הייתה הבנת השפה העברית, והם הופנו ללמוד עברית במרכז קליטה וגם באולפנה בנוף הגליל.

אחרי כארבעה חודשים בישראל, אילנה חיפשה עבודה, מפני שהשליטה שלה בשפה העברית לא הייתה כל כך טובה היא בחרה עבודה פיזית. אילנה החליטה שהיא צריכה לעבוד במפעל עילית, ולשם כך היא הלכה לראיון עבודה. כבר למחרת היא החלה לעבוד שם, והכירה במהירות חברים חדשים, למרות שלא ידעה טוב עברית. אחרי חודש בעבודה היא כבר התרגלה והכירה את כל המקומות והאנשים בעבודה שלה .

בחיי היום יום אילנה אהבה להכין אוכל  ולנקות. בילדותה אילנה אהבה להכין חרוזים, ושרשראות, ועסקה רבות בעבודת אריגה, ורקמה שלמדה מאימה.

החתונה

את בעלה לעתיד, ינהון, אילנה לא הכירה לפני החתונה, מפני שהוריה בחרו לה אותו, ושידכו לה כמנהג השידוכים באתיופיה. רק בערב החתונה היא הכירה אותו בפעם הראשונה.

החתונה בעדה האתיופית היא אירוע מיוחד, לאירוע זה מזמינים מכובדים מהקהילה שנקראים קייסים  באמהרית. סבתא זוכרת שגם אצלה הוזמנו מכובדים מהקהילה, ואורחים רבים, זכור לה שהאוכל בחתונה היה אוכל מסורתי : כמו בשר פרה ,אינג'רה (בצק דק, שמכינים מקמח טף) ,תבלינים שהכינו לבד במשך שלושה חודשים, במיוחד לחתונה. טג שזה משקה אלכוהולי העשוי מדבש. לחתונה הוזמנו זמרים, ודיג'יי שניגן מוסיקה אתיופית, ורקדו את הריקוד המסורתי.

סבתא אילנה נוהגת לחגוג עם משפחתה את החגים המיוחדים לדוגמה: חג הסיגד, שבו צמים ומתפללים עד הערב, ובערב יש חגיגה גדולה, ומגיעים אורחים, לכבודם מכינים אוכל מסורתי ויש אווירה טובה.  לעיתים משפחתה מקיימת את מנהג העלייה לירושלים והתפילות בכותל.

הגשמת החלום של אילנה הוא לפנק את הוריה ולהיות שם תמיד בשבילם, כדי להראות להם כמה היא מעריכה את כל מה שהם עשו בשבילה. כיום אימה של אילנה כבר לא בחיים ואביה של אילנה שמו יאיה, בן  מאה ושלוש.

סבתי אילנה בלבוש מסורתי

מסר לדור הצעיר – הוא מסר האמונה. תמיד להאמין בעצמכם, אנחנו הצלחנו לעלות לישראל, להגיע לירושלים ולהגשים את חלומנו, בלי לדעת את הדרך ומה יקרה בעתיד. אבל בזכות הרצון והאמונה בעצמנו ובאלוקים, הצלחנו והגשמנו את חלומנו. המסר: תמיד תאמינו בעצמכם ואל תוותרו, לא משנה כמה עד כמה קשה הדרך תציבו מטרה ותעמדו בה.

הזווית האישית

ליבי: חוויתי מתכנית הקשר הרב-דורי הייתה מדהימה. גילית דברים חדשים למדתי דברים על סבתא שלי והבנתי לעומק את רגשותיה, וזה גיבש את הקשר ביני לבין סבתי יותר.  זאת הייתה חוויה מדהימה ואני מאחלת לכולם לשמוח מהתהליך הזה.

סבתא אילנה: העבודה נתנה לי הזדמנות לזמן איכות עם נכדתי, נהנתי לשבת יחד איתה , סיפרתי לה סיפורים אך גם שתינו ואכלנו יחד ואף צחקנו.