מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דינה אדר, נולדתי בשנת 1954 בארץ ישראל בעיר אשקלון בבית חולים קפלן ברחובות. גדלתי בשכונת אפרידר באשקלון. ביתי היה במרחק רבע שעה מהים והיינו הולכים אליו מלא פעמיים, בדרך היו חבצלות ושיחי רותם וגם היו עצי דומים ושיקמה והיינו אוכלים מהם ולפעמים. אם היה בעונה היינו קוטפים סברסים וחובזות ואוכלים גם אותם.

משחקי ילדות

היית לי ילדות בסך הכל חופשיה ההורים לא פחדו לשחרר אותנו הם נתנו לנו חופש ביטוי בהרבה מובנים וזה מה שעשה את כל ההבדל. פעם גם לא היה כל כך כסף לקנות משחקים, לפחות אצלנו בשכונה, אז היינו משחקים כמו: קלאס, דוקים, כדור, מחנים וחמש אבנים. אם לא היה לנו את חמש האבנים של המתכת אז היינו מוצאים חמש אבנים באותו גודל ומשחקים איתם. משחק נוסף שאהבנו היה קפיצה בחבל ולפעמים גם היינו קופצים ברגל אחת. היינו גם משחקים בגומי ואם היינו רוצים לשחק יותר זמן היינו מגבים אותו וככה בעצם עולים בשלבים של המשחק, בעונה של המשמש היינו משחקים בגוגואים. בנוסף להכל בשכונה שלנו היה כיכר ממש ממש ענקית והיה בה עץ שקמה, ספסלים ומדשאות ושם היינו מתאספים ומשחקים. הבנות שיחקו במחניים והבנים כדורגל. בעצם זה משחקים שלא צריך כסף בשביל לשחק בהם.

אוסף רדיו

הכל התחיל מזה שבעלי עבד כמתרגל בחוג לרפואה ברמב"ם ומיקום החוג היה ממש קרוב לדודים שלו (הם בעצם לא דודים הכי קרובים אבל דודים). הוא היה מגיע לבקר אותם פעם בכמה זמן והדוד עסק בנגרות ובעלי היה עוזר לו בעבודות שהוא היה צריך עזרה בהם כי הוא כבר היה מבוגר וזה בעצם מה שחיזק את הקשר שלו עם הדוד והדודה. הוא היה רק בא לעזור איפה שצריך ועל הדרך גם לשוחח איתם לשמוע איך עבר עליהם הזמן האחרון ובזכותם זה הם פיתחו מערכת יחסים.

בעקבות זה הדוד החליט להודות לו על כל העזרה שהוא נתן להם ועל זה שבעצם הוא בא והתעניין בשלומם. הם עלו ביחד לעליית הגג והוא אמר לו תיקח משהו ממה שאתה רואה וזו המתנה שלי אלייך. בעלי הסתכל ופתאום משהו לכד את עיניו, משהו בפנים פשוט אמר לו ש"את זה אתה חייב לקחת לא משנה מה" וכך הוא עשה ולקח אותו. זה בעצם היה הרדיו הראשון שממנו התחיל האוסף שלנו.

הרדיו השני הוא מהבית של ההורים שלי והוא כמובן הרדיו האהוב אלי.

רדיו אחד קיבלנו כשגרנו בנווה שאנן בחיפה. אז היה צריך לפנות את המקלט המשותף של הבניין וזה היה בניין של חמש דירות, אנחנו גרנו בקומה השנייה ובעצם היה צריך לרוקן את המקלט בגלל שהתפרצה שם מכה של פשפשים. בגלל זה כל השכנים שלנו וכל האנשים שגרו בבניין התחילו להוציא את כל מה שהיה להם במקלט ספרים ודברים שהם שמו שם ובכלל שכחו מקיומם. לפתע התגלה שם בפינה בצד של המקלט רדיו אחד, אז שאלנו את בעלי הרדיו אם הם צריכים את המכשיר, תשובתם הייתה "בשמחה ניתן לכם את הרדיו".

כל שאר מכשירי הרדיו היו תרומות מאנשים ששמעו שאנחנו אוספים מכשירי רדיו ושאלו אם אנחנו רוצים וכמובן נענו בחיוב ובחיוך. הרדיו הראשון שהוא הכי עתיק הוא משנת 1907 ולתדהמתנו עדיין עובד, פעם אחת ניסינו לבדוק אם הוא עובד וגילנו שהוא קולט אות אבל כל השאר לא עובדים.

בינתיים, האסוף עומד לו יפה בסלון ביתי והוא משמש לא רק לנוי אלא גם למשחק נחמד לנכדים. כשהם מגיעים לביקור הם אוהבים ללחוץ על כל הלחצנים הלבנים שהם רואים. אין נכד אחד שאני לא זוכרת שלא שיחק שם. כמובן שיש גם מכשירי שצריכים תיקון כי הם קצת רעועים וקרועים אבל זה רק שלושה מכשירים, אז אל דאגה חיש קל הם אצל התופר.

הזוית האישית

הנכדה איילת: החוויה הייתה מאוד מיוחדת למדתי עוד קצת על ההיסטוריה של סבתא שלי וגם על העבר של האוסף מכשירי הרדיו שאני מכירה מגיל צעיר. הייתי רוצה לאחל לנו שנמשיך להיות בריאים ושנמשיך לספר ולשמוע את ההיסטוריה שלנו בשביל שיהיה לנו בעתיד את העבר שלנו כי זה מאוד חשוב. משפחה ללא עבר הווה שלה דל ועתידה לוט בערפל. תודה רבה על הזכות לעשות את העבודה הזו ולשמוע עוד מהעבר שלי כי אחרת בחיים לא הייתי שומעת את הסיפור הזה ובכלל לא יודעת על קיומו.