מאגר סיפורי מורשת

בסיפור תוכלו לדעת פרטים על ילדותו של סבא שלי, כמו: היכן גר, משחקים ששיחק עם חברים, פרטים על בית הספר שלו ועל ביתו.

סבא יעקב צדיק מספר:

"הסיפור מתחיל כשנולדתי בעיראק שבבגדד. אני לא זוכר כלום מהמקום בו נולדתי, מפני שעליתי לארץ בגיל שנה, אבל אני זוכר דברים כבר מגיל שנתיים וחצי או שלוש. זה היה בגליל, גרנו בבית עובד ושם הייתה הילדות שלי: מגן ילדים ועד כיתה א'. מהגליל עברנו לפתח תקווה, למדתי שם כיתה א' במעברת עמישב. אחרי המעברה גרנו בבית פרטי, אבא שלי רכש אותו כדי שיהיה קרוב למקום בו לימד.

עם אחי בילדותי

למדתי בבית ספר דתי בשם "נצח ישראל". אחרי שלוש שנים עברנו לבני ברק, אבי ניהל שם בית ספר.

הילדות שלי היתה ילדות דיי טובה עם החברים והאחים. אחרי כמה זמן עברתי לתיכון ובשנת 1968 התגייסתי לצבא ושירתתי שלוש שנים. אני למדתי מקצועות טכניים יותר, אני הייתי איש טכני. למדתי גם את כל המקצועות הרגילים כמו אנגלית, הסטוריה, מתמטיקה, תנ"ך וספרות, אבל בעיקר למדתי דברים טכנולוגיים כמו טכנולוגיה, חוזק חומרים והתמחתי בעבודות מתכת ואלומיניום מיוחדות.

היו שני מורים שאני זוכר. היה מורה שלימד הסטוריה, אזרחות וגם תנ"ך, אני אהבתי אותו מאוד. המורה היה ניצול שואה בלי ילדים. ההורים שלו והמשפחה שלו נספו בשואה ורק הוא ניצל. והמורה השני המורה למלאכה, גם אותו אהבתי, והוא לימד טכנולוגיה והנדסה.

היו יראה וכבוד למורים וידעו לכבד. העונשים בבית הספר היו לכתוב 300 פעם: "אני לא אעשה את זה עוד פעם". היתה גם משמעת חזקה בבית, היינו מכבדים את ההורים וגם את האחים הגדולים. בבית היו עונשים אחרים מבית הספר: שההורים היו יוצאים בערב לבקר  קרובי משפחה, הם היו אומרים לילד שהפריע להישאר בבית.

אני זוכר שהיו טיולים בבתי הספר. היו לוקחים אותנו לטיולים וישבנו בחלק האחורי של המשאית, לא כמו היום שיש אוטובוסים. היינו נוסעים לכל מיני מקומות בגליל או בנגב. בזמן האוכל, הילדים היו אוכלים יחד מקופסאות שימורים. לא היו מצלמות כמו שיש היום בטלפונים, אז היה מישהו שמשיג מצלמה או שהמורה היה מצלם והיה נותן את התמונות לילדים.

בהפסקות אוכל, כל ילד היה מביא אוכל מהבית, אך היו ילדים מיעוטי יכולת. ולכן, היה חדר אוכל בבית הספר למשפחות מועטות יכולת – "חוק הזנה חינם". היו נותנים לילדים שם לאכול ארוחת צהריים (קציצה, פירה, שני פרוסות לחם וחצי תפוז). כשחזרנו מבית הספר, היה לנו אוכל מוגש על השולחן, כי אמא שלי היתה עקרת בית והכינה לנו אוכל חם תמיד. לא היה מאכל אהוב בילדות, אך את המאפים של אמא שלי, אהבתי מאוד.

כשגרנו במושב שבגליל, היינו צריכים לנסוע עד טבריה כדי לקנות מצרכים, והיינו עושים קניות פעם בשבוע. בפתח תקווה היה כבר שוק ובו קנינו את המצרכים. בבני ברק קנינו את המצרכים במכולת השכונתית או בשוק מקומי שהיה.

החברים שלי גרו בבתים הסמוכים, והיו גם בני דודים שגרו בבתים הקרובים. היו לנו משחקי ילדות שהיו מהנים ממש כמו: קורקינט שהכנו לבד, עגלות כמו "בימבה" שהכנו לבד, המתקנים של הכדורסל שהכנו לבד, היינו לוקחים כל מיני אבנים שיש בחצר ומשחקים איתם חמש אבנים ועוד..

הייתי גם בבני עקיבא שזו תנועת נוער.

בבוקר, מגיל חמש או שש, הייתי הולך לבית הכנסת עם אבא שלי ואח שלי הגדול. הייתי בתור ילד עולה לקרוא את הזמירות של שבת בבוקר.

בילדות שלי, בבית, דיברו על הכל. הבית היה פתוח מפני שאבא שלי היה איש חינוך, ויכלנו לדבר איתו על כל נושא. ההורים היו מאוד מעורבים בחיים של ילדיהם. כמשפחה היינו נוהגים לעשות ארוחות יום שישי בערב (קידוש), ארוחות צהריים ביחד, שבת, חגים, חגיגות ימי הולדת וכל מני אירועים משפחתיים. בעבר היו חגיגות כמו היום, אך פעם החגיגות היו יותר ביחד ומאוחדות.

בעבר עד החתונה לא טסנו עם המשפחה, אך היו לוקחים אותנו לטיולים. לנסוע מהגליל למרכז או לדרום, זה לא כמו היום מבחינת הזמנים, זה היה לוקח יום שלם, אפשר להגיד שזה היה טיול בפני עצמו.

סבא יעקב צדיק – מאלבום התמונות של סבא שלי.

הזוית האישית

סבא יעקב צדיק: מאוד נהניתי ששאלת אותי שאלות וראיינת אותי. היה לי כיף לספר לנכדה שלי מה חוויתי פה במשך 69 שנים בארץ. אני שמח מאוד שזכיתי לספר לך על הילדות שלי ומודה לקדוש ברוך הוא.

הנכדה קורין: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי. אני עכשיו מכירה יותר אותו ואת הילדות שלו. היה לי ממש כיף. הרגשתי שזו פעילות חוויתית שקישרה ביני לבין סבא שלי.