מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר השמשוני נולדתי ב1950 בעפולה.

נולדתי כבת בכורה להורים ניצולי שואה שאיבדו את הוריהם ובני משפחה רבים. היינו משפחה קטנה, ללא סבא וסבתא מצד האב או האם.

הורי עלו לארץ לאחר המלחמה לארץ ישראל, וקבעו את מקומם בקיבוץ עין הנציב. עֵין הַנְּצִי"ב הוא קיבוץ מופרט, אחד ממשקי "הקיבוץ הדתי" בעמק בית שאן, כ-1.2 ק"מ מבית שאן. הקיבוץ משתייך למועצה אזורית עמק המעיינות. הקיבוץ נוסד בשנת 1946 על ידי עולים מגרמניה, צעירים ניצולי השואה, ובהמשך על ידי גרעיני בני עקיבא שונים. היישוב מהווה אחד מתוך רצף של ארבעה קיבוצים דתיים סמוכים בעמק בית שאן. (ויקיפדיה)

גדלתי בעין הנצי"ב עד גיל שש, בלינה משותפת. לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. (ויקיפדיה)

מאז ילדותי בקיבוץ "עין הנציב" חלמתי לגדול עם הורים באותו הבית, ולהקים משפחה גדולה בעתיד. בגיל שש עזבנו את הקיבוץ למושב שיתופי "שבי ציון", בגלל שהורי רצו שאני ואחי נגדל ונתחנך בבית ולא בבית ילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המילה "משפחה".

בגיל שמונה עשרה התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות מוסמכות, ומיד בסיום הלימודים התחתנתי עם אמנון שהיה סטודנסט בטכניון. נולדו לנו שלוש בנות, ובהמשך שניים עשר נכדים. ממשפחה קטנה שחגגה ליל סדר עם שמונה נפשות, הפכנו למשפחה גדולה שחגגה עם עשרים וארבע  נפשות לפחות.

כילדה שגדלה בלי סבא וסבתא ומעולם לא קראה לאף אחד "סבא" או "סבתא", אני מתרגשת משניים עשר נכדיי ומבינה מה החשיבות של הסבתאות במסגרת המשפחתית. חלומי למשפחה גדולה וקשר קרוב וחם עם נכדי, הוגשם מעל המצופה. וזה ממלא אותי באושר וגאווה.

הזווית האישית

סבתא אסתר: רוב המפגשים עם בני המשפחה והנכדים הם עם כולם או לפחות חלקם. במפגש זה המפגש שלי עם שי היה אישי ופרטי, ותרם רבות לקשר ביננו.

שי: למדתי להכיר את הילדות של סבתא, שמעתי סיפורים שלא הכרתי, ומאוד נהניתי מהמפגשים.