מאגר סיפורי מורשת

שמי צביה גורדון וינדמן נולדתי בשנת 1948 עם קום המדינה בישוב "עין הים".

בגיל שנתיים עברתי עם משפחתי לקיבוץ עין כרמל. גרתי בעין כרמל עד גיל עשרים ושש . כשנישאתי לבעלי משה וינדמן, עברנו לקיבוץ גבת. בו אני גרה עד היום. משפחתי כוללת את סבא משה, שרון ואורי והילדים שלהם.

אהבתי לרקוד מגיל צעיר, בהופעות בכיתה, בבת מצווה הכיתתית ובחג המחזור הקיבוצי. אהבתי לרקוד ריקודי מעגל, ריקודי זוגות ,שורות. ובמיוחד להופיע. אמא שלי רקדה, האחיות שלי רקדו, כולנו רקדנו ריקוד פשוט עממי שנתן הרבה מצב רוח טוב. רקדנו ושרנו בכל הזדמנות במסיבות בחגים בהופעות. אני מתגעגעת לרגעים בריקוד שבו זחלה לה התחושה והשתלטה עלי הרגשה של לחיות, התרגשות, התבטאות, ביטחון, שחרור, שימוש בדמיון ואהבה גדולה.

אהבתי לרקוד בהזדמנויות שונות: בחג המשק, בסוכות ,בפסח באולם ענק, אסם גדול ממדים בקיבוץ עין כרמל, ובאולם ספורט ענק בקיבוץ גבת. רקדתי מול קהל צופים גדול, ובחג שבועות, רקדתי על במה ענקית בחוץ בטבע. הבמה היתה מקושטת ואנחנו תמיד בתלבושות מתאימות שנתפרו לאירוע, במיוחד.

למדתי ריקוד אצל נחום שחר בחיפה, נסעתי פעמיים בשבוע לרקוד ריקוד מודרני, ואחר כך ריקודי עמים בבית רוטשילד בחיפה.

בצעירותי הייתי בקורס מדריכי ריקודים של התנועה הקיבוצית, שזו הייתה חוויה בפני עצמה מפגש של אוהבי ריקודים ומורים לריקוד ,וגם לימדתי ריקודים. אחרי הצבא נשלחתי מטעם הסוכנות ללמד ריקודי עם בצרפת, במחנה שבו הייתה טירה עתיקה, ליד העיר לימוז'. אליה הגיעו חניכים של תנועת "דרור " (שהיו אחר כך "דרור הבונים")  מצרפת. היו נציגים גם ממרוקו, שהגיעו בסתר כי זה לא היה חוקי. זכורה לי ההופעה שלהם של השרה'לה הקיבוצי והרונדו, שהביא הרבה שמחה וכמובן ריקודי עם.

יכולתי לרקוד ארבע שעות ללא הפסקה, הורה וריקודי עם, אחרי מסיבות וערבי חג, והצופה האדוקה שלי הייתה אמא שלי, מרים גורדון ז"ל. אימי לא הפסידה רגע אחד של ריקוד שלי.  היא נהגה לשבת על כיסא ורק מבט על הפנים שלה, היה נותן לי המון שמחה וכוח לרקוד. היא תמיד אמרה לי "אני כל כך אוהבת לראות אותך רוקדת , את רוקדת כל כך יפה" וזה היה אושר שאין לתאר שהוא גם חלק גדול מהגעגוע שלי אליה. ברגע שהתחלתי לרקוד, לא יכולתי להפסיק, זה היה כמו דיבוק אצלי וכל כך נהניתי. וכיום זה בהחלט געגוע גדול.

המקצוע שלי הוא גננת ומורה. בעבר למדתי עיצוב תכשיטים, ועבדתי גם במפעל פלסטרו בגבת.

כיום יש לי שישה נכדים :נוגה זוהר עומר נעמה אלון וגוני.

הזווית האישית

נוגה – הפעילות עם סבתא הייתה מדהימה. הרגשתי שלמדתי המון דברים על סבתא שלי. על הילדות המעניינת שלה, החוויות שלה, והגעגועים שלה. אחרי שקראתי על הגעגוע שלה עוד פעם ועוד פעם, למדתי כמה סבתא שלי הייתה מוכשרת.