מאגר סיפורי מורשת

שמה של המספרת היה רחל על שם סבתה. אך אימא שלה העדיפה את השם דזי, כי זה שם שמצא חן בעיניה.

דזי נולדה בשנת 1936 בעיר בז'ה שבתוניסיה, שם חיה עד עלייתה לארץ. דזי דיברה בבית שלה צרפתית, הוריה דיברו גם ערבית אך היא דיברה רק צרפתית. אביה היה איטלקי ואימה הייתה מטוניס. היו לה ארבעה אחים והיא הייתה בת יחידה. היא ומשפחתה אכלו בבית מאכלים של העדה הטוניסאית. אבא שלה אהב מאד ספגטי כי הוא היה ממוצא האיטלקי.

העלייה לארץ

בשנת 1950, כשהייתי בת 14 עליתי עם הורי לארץ, לאחר שהאחים עלו  לפנינו. הם עלו לפני, בשל הרצון המיוחד שלהם "להתגייס לצבא " או בלשונם "לעשות צבא".

ההפלגה לארץ הייתה לי מאוד קשה, הייתה סערה בלב ים, נתנו לנו חגורות בטיחות והייתי צריכה להשגיח על כמה ילדים. היה לי מאוד קשה לקחת אחריות ולהשגיח עליהם. אח שלי נדבק בגזזת (מחלה של פצעים בראש), ואז אמרו לנו שבגלל זה אסור לנו לעלות לארץ כל עוד הוא חולה. נשארנו בקיילט שהיה מחנה פליטים במרסיי בצרפת.

עליתי לארץ ישראל, בגלל שכל משפחתי עלתה לארץ, וגם בגלל האחים שלי. מאוד הצטערתי, שעליתי לארץ, משום שנאלצתי לעזוב את בית הספר הקודם שלי בעקבות העלייה. למדתי שם בבית ספר מעורב שיש בו גויים ויהודים כי לא היה ביה"ס רק ליהודים.

בארץ

כשעליתי לארץ, התגוררתי במושב עזריקם, וישר יצאתי לעבוד, כי לא היה כסף בבית, ואני הייתי צריכה לעזור בפרנסת המשפחה. בעלי, אלברט חממה. עלה ממצרים. הכרנו כשגרתי במושב עזריקם והוא גר במושב גבעתי. אבא שלי מכר לחם וחלב ואלברט פגש אותו כל יום, אמר לו שלום, וכיבד אותו מאוד. כך דרכו, התחלתי להתאהב באלברט. גם אלברט אמר לאמו שהוא ראה בחורה נחמדה ליד אדון כהן, אבא שלי.

אימא שלו באה מגבעתי לעזריקם ברגל כדי לפגוש את הבחורה שהוא סיפר עליה (עלי). "היא פגשה אותי בזמן ששתלתי פלפלים ודיברה איתי וכך הכרנו". התחלנו לרקוד יחד ריקודי עם. התחתנו כשהוא היה בן 24 ואני הייתי בת 17. החתונה הייתה במושב גבעתי, על חבילה של חציר. אחי קנה מגשים של עוגות, משפחתו של בעלי קנו שתייה, והיו אנשים שהתנדבו לשיר ולנגן. לא קיבלנו מתנות בחתונה, אך היה לנו שמח, אנשים באו לעשות שמח. בקושי היה לנו כסף להתפרנס.

בסרטון מתארת דזי, אירוע שהתרחש בזמן המלחמה

הזוית האישית

נועם יפרח ועמית עמוס: נהנינו מאוד לעשות את העבודה. משמח ומרגש לשמוע סיפורים של אנשים שעברו כל כך הרבה בחייהם, ולחשוב שאנחנו משמחים אותם, בכך שאנו מסכימים לשמוע אותם, להקשיב להם, ולהראות להם שזה כן מעניין אותנו. הרגשנו ממש טוב עם זה. עשה לנו טוב על הלב, שעשינו מצווה.