מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל ליבוביץ, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבי, בני שניצקי.

סבא בני מספר על מקור השם "שניצקי"

שמי בני שניצקי, סבא של מיכל ורציתי לספר על הרקע של המשפחה שלי. הצלחנו במשפחה להגיע לחקר המשפחה, קרוב בערך ל-350 שנה לאחור, בחיפוש אחרי השורשים ובייחוד להבין מניין הגיע שם המשפחה "שניצקי". כל מי שנושא את השם הזה בארץ הם כולם קרובי משפחה, גם אם הם לא מכירים את כל האחרים.

המקור מתחיל לפני כ-400 שנה כאשר אחד הפריצים באזור חלמנוב בפולניה ביקש מאישה יהודיה שתנהל את הכספים של האחוזות שלו. הגויים באותו זמן לא ידעו קרוא וכתוב ובוודאי שלא ידעו מתמטיקה ולא ידעו להתעסק בכספים. אותה אישה יהודיה שמה היה "יפה" וביידיש שיינדל, שיינדל זה יפה! צריך לזכור שאישה יהודיה לבד לא הייתה יכולה לנוע בדרכים בפולניה בזמנים ההם. היו שודדים והיו אנשים שהתעללו ביהודים. כבישים לא היו, היו בעיקר דרכי עפר, דרכים סלולות אבל לא כבישים. התנועה הייתה בכרכרה.

כדי להגן על "יפה" "שיינדל" באו בני המשפחה הצעירים, עשרה חבר'ה, כולם אנשי כפר חזקים מאוד, מה שנקרא היום קצת בריונים. הם היו רכובים על סוסים והם היו דוהרים איתה בדרכים מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, בין האחוזות של הפריץ. הם היו מאבטחים אותה כמו שהיום שיירות של ראש הממשלה נוסעים עם אבטחה, עם רכבים מלווים. היות ויהודי לא היה יכול להחזיק נשק אז הם היו חמושים בשוט, רצועה מעור בקר, שאם מצליפים את זה במרחק של  4-5 מטרים, אז אפשר בקלות לפגוע בבן אדם שלא יוכל להזיק. כך הם היו רוכבים ומאבטחים אותה ממקום למקום, הכפריים שראו מרחוק ענן אבק והיו רואים את הכרכרה ואת הפרשים שמלווים אותה, ידעו מי בא. ואז הם היו רצים ברחובות ואומרים "השיינדלס" מגיעים, ביידיש שמוסיפים את ה-ס בסוף זה סמיכות, שיינדלס, האנשים של שיינדל היפה. כך היו קוראים להם, היות וכולם בעיקר הגויים לא דיברו יידיש אז השתבש להם במשך הזמן, "השנדיילס" הפכו ל-"שניצקיס" וכך נולד שם המשפחה שאנחנו נושאים אותו כבר כמה מאות שנים. וכמו שאמרתי זה שם ייחודי, לא כמו השמות כהן, לוי או כמו אצל האנגלים, סמית. זה שם שכולם הם מאותו המוצא, מאותו המקום ומאותם השורשים, גם אם הם לא מכירים אחד את השני. כבר יצא לי בעבר להיתקל באנשים שנושאים את אותו שם המשפחה, שלא הכרתי אותם, הם לא הכירו אותי, אבל כשיישבנו אחר כך לדבר, גילינו את השורש המשותף באירוע מסוים שעליו נספר בסיפור אחר.

הסבים שלי

היה לי סבא משני הצדדים אבא של אבא ואבא של אימא, וגם סבתא. אני הייתי מהדור שגדל בארץ לפני קום המדינה ולא היה בזמן השואה באירופה ולכן הסבא והסבתא שלי משני הצדדים היו בארץ כבר בשנות ה-30-40.

אבא של אבא שלי היה אדם דתי, הוא עבד בפרנסתו בחברת חשמל בתור קורא מונים, הוא היה קם כל בוקר ב- 05:00-05:30 והיה הולך לבית הכנסת, כדי להתפלל תפילת שחרית, נותן שיעור בגמרא לכל מי שרצה לשמוע מהקהל ואחרי זה היה הולך לעבודתו. אחרי העבודה הוא היה מטפל בגינה ומגדל קקטוסים. בנוסף לכך הוא גם היה מנהל קופת גמלות חסדים, כדי לתת הלוואות לאנשים שהיו צריכים קצת כסף, כדי לגמור את החודש וכדי לקנות במכולת.

הסבא השני שלי, אבא של אימא, היה לו בית יציקה לברזל. יציקת ברזל זה מצב שבו מתיכים בתנורים ברזל ב-1,600 מעלות צלזיוס עד שהוא נשפך כמו מים ואז היו פותחים פתח בתנור מלמטה עם משפך שהייתה בו זרבובית, שהברזל היה נשפך ממנה לתוך סירים. הסיר הזה היה שוקל בין 70-100 קילו, את הסיר עצמו, שני אנשים סחבו ואז הם היו עוברים בין התבניות ושופכים לתוך כל תבנית, בחור מלמעלה את הברזל שימלא את החלל בתוך התבנית, עד שכבר רואים שזה עולה לצד השני, (חוק הכלים השלובים). ואז עוברים לתבנית הבאה. כך היו מייצרים בזמנו גם סירים מיציקה, מחבתות, מגהצים. היו אז מגהצים עם פלטה של יציקה בפנים, כל מני מגופים לצנרת של השקיה וביוב. וזאת הייתה העבודה שלו.

אמא שלי

אמא שלי התחתנה בגיל 17 ואחרי שנה אני נולדתי והיא הייתה עקרת בית.

כאשר אני אחי ואחותי גדלנו ועזבנו את הבית, היא חיפשה מה לעשות. היא למדה ציור בבית ספר אבני, שבתל אביב ואחרי שנגמרו הלימודים היא החליטה להתנדב למשמר האזרחי והייתה נהגת בניידות של המשמר האזרחי בלילה כדי להגן על התושבים בתל אביב. עד היום יש לי את הרישיון נהיגה שלה ואת התמונה שלה במדי שוטרת.

בשנות ה-50 הייתה תקופת הצנע בארץ, צנע זה אומר שלא היה מספיק אוכל לכולם ולכן היה קיצוב, שר הקיצוב והאספקה היה דוב יוסף. חילקו פנקסים עם תלושי מנות. לכל משפחה היו תלושים והם יכלו לקנות במכולת רק את ההקצבה של התלושים, חצי ביצה ליום, חצי חבילת מרגרינה, חצי לחם. עד היום נשארו אצלי פנקסי התלושים. שנגמר הקיצוב והפסיקו להשתמש בזה אז אימא שלי שמרה את זה וכעת זה נמצא אצלי.

אבא שלי

אבא שלי מגיל 13 למד בבית ספר יסודי ביפו, בית ספר "תחכמוני" בדרום תל אביב על גבול יפו. זו הייתה ההשכלה שלו, שמונה כיתות לימוד ומגיל 13 הוא הלך לעבוד במסגרייה, מה שנקרא היום בעברית היום "חרש מתכת", עבודה של מסגר זו עבודה מברזל.

במשך השנים הוא התחיל לייצר מכונות הידרוליות, מכבשים, מכונות לנגרות, אבל בתקופה שלפני קום המדינה היו מייצרים במסגרייה גם כלי נשק להגנה לקראת הימים שיבואו שכולם ידעו שכאשר תוכרז מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינות ערב ינסו לכבוש אותה בכוח.

והכינו בסתר במחתרת כלי נשק, בבית יציקה של הסבא יצקו רימוני רסס מהדגם הבריטי, דגם מאז והכל לקראת הימים שיבואו, לימים שקמה המדינה באמת יצרו יותר מכונות ומכונות נגרות לתעשייה.

בגרות

לאחר סיום לימודי בבית ספר יסודי, התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון. למדתי ולימודים זה היה כיף, הלוואי ויכולתי היום לחזור לספסל הלימודים וללמוד. הבעיה שאת הזמן הזה של הלימודים הם מבזבזים על נערים שלא מבינים כמה זה טוב וחושבים שלימודים זה עול ולהכין שיעורים זה מין עונש, אבל זה כיף, זה נהדר! ללמוד ולהוסיף ידע.

הסיפור הכי נחמד היה שכשבאה בחינת בגרות בעל פה בהיסטוריה והבוחנים התחילו להפגיז אותי בשאלות על מלחמת השחרור, ידעתי הכל מהסיבה הפשוטה. אבא שלי והדודים שלי כולם מילאו תפקידים במלחמת השחרור, הדוד שלי היה מג"ד בגבעתי והיה אחראי על הגנה של נגבה מפני התקפות של הצבא המצרי, ככה שתולדות מלחמת השחרור לא הייתי צריך ללמוד, שמעתי את כל הסיפורים בבית בתור נער.

ילדות

נולדתי בדצמבר 1945. בתור נער למדתי בבית ספר יסודי כמו כולם באותו זמן, אבל הרבה פעמים העדפתי לקרוא ספרים ולא לשחק ברחובות. בלילה כשכיבו את האור כדי ללכת לישון הייתי קורא ספר לאור הירח. אחד הזיכרונות באותן שנים זה השלג שירד בתל אביב, בתל אביב ירד שלג! ואימא שלי סיפרה לי שאספתי שלג ברחוב ואני באתי והבאתי לה ואמרתי "תשמרי את זה במקרר שלא יימס" והוא כמובן נמס.

נולדתי בתל אביב בשנת 1945, לפני קום המדינה, לכן יש לי תעודת לידה וכתוב עליה "פלסטינה" באנגלית וליתר דיוק אני פלסטיני, אף אחד לא יכול להגיד לי לחזור לאירופה, כי אני לא עולה חדש, אני נולדתי פה. כאשר הגיע הזמן לכיתה א' הלכתי לבית הספר שהיה בקצה הרחוב, בית ספר הכרמל בתל אביב, הוא קיים עד היום, לבית ספר, אימא שלי הייתה נותנת לי שקית אוכל מבד לבן עם השם שלי רקום עליה עם חוט מוזהב ובפנים ארוחת עשר. לא כמו שהיום לוקחים בפלסטיקים או קונים מדלישס. אימא הייתה מכינה בבוקר ארוחה לילד.

בשנת 1956, באמצע מבצע סיני, ההורים שלי עברו לרחוב בלוך בתל אביב והלכתי שם לבית ספר על שם אליעזר בן יהודה. בית ספר זה גם קיים עד היום. לאחר כיתה ח', הצלחתי ללמוד בתיכון, גאולה בדרום תל אביב והייתי נוסע על האופניים, לא חשמליות, אופניים רגילות, מרחוב בלוך בצפון תל אביב עד לדרום תל אביב על ספת הים כדי ללמוד. גם בחורף, גם בגשם, לא היה מצב שההורים לוקחים אותך בבוקר עם מכונית הלוך ומכונית חזור, זה לא היה. הייתי מגיע לבית הספר בחורף עם מכנסיים רטובות לגמרי והיו מושיבים אותי בחדר של האחות כי אז היה אחות בכל בית ספר, כדי לשבת ליד התנור להתייבש ואחרי זה לעלות לכיתה. אבל למדנו, אני חושב שמהכיתה שלי יצאו שלושה רואי חשבון, ארבעה עורכי דין, שלושה תעשיינים – כולם אנשים טובים, כך שאפשר ללמוד גם בתנאים פחות טובים מאלה שיש היום, אם רוצים ללמוד הכל טוב.

המפגש עם קרוב משפחה – במלחמת ששת הימים

אספר לך סיפור קצר על איך אנשים שנושאים אותו שם המשפחה כמו שלי נפגשים בנסיבות לא פשוטות בלי שהכירו אחד את השני. במלחמת ששת הימים הייתי נספח לכוח גרנית, כוח שחצה את הקווים לפני המלחמה ופעל מאחורי הקווים של המצרים, לעשות להם רק "טוב", לא בדיוק. פגענו בטנקים המצרים מאחורה, הם לא ידעו מאיפה אנחנו באים. והיה איתי על הזחל כתב של הרדיו בשם "מיכה שגריר", למיטב זכרוני הוא כבר נפטר. הוא שמע את החיילים קוראים בשמי, בלילה הוא כבר עבר לכוח אחר שפעל גם בסיני והוא שמע שם גם שפונים לאחד החיילים בשם שניצקי. הוא העלה אותו על הג'יפ, באמצע הלילה הוא מגיע אליי, מסביב מהומה, קרבות, טנקים, עניינים. הוא יוצא מהג'יפ מוציא את הבחור שנושא את אותו שם המשפחה כמו שלי והכתב אומר לי שניצקי תכיר שניצקי, בחור בשם אורי שניצקי מרמלה. תוך שעה התברר שבאמת אנחנו דודנים, אף אחד מאיתנו לא ידע על השני. זאת דוגמה של איך הייחודיות של השם גורמת לאנשים שלא הכירו קודם, להכיר אחד את השני. באותו הלילה אורי עלה עם הכוחות שלו לרמת הגולן מהסורים, בדרך הוא עצר על יד טלפון, אז האזרחים נתנו לחיילים לטלפן הביתה למסור דרישת שלום. והוא התקשר לדוד שהוא הכיר אותו ולא להורים שלי כי הוא לא הכיר אותם, דוד יצחק שהוא גר ברמת גן והוא אמר לו שהוא פגש אותי, להורים שלי לא היה טלפון אז הדוד שלי ב-2 בלילה לקח את האוטו, נסע לתל אביב להורים שלי, קרא להם ואמר יש לכם דרישת שלום מבני, הכל בסדר אל תדאגו לו.

מפגש המפתיע בעקבות "אגדת שלמה המלך"

כשאמא של מיכל חגגה 50 שנה, כמובן גם לאח התאום שלה רוני, החלטנו כל המשפחה לנסוע לסוף שבוע, שכרנו צימרים של גיבוש חברתי לכל המשפחה המורחבת. בדרך החלטנו לעצור בשמורת עין אפק, לא רחוק מנהריה ועכו כדי לאכול שם בראנץ' ולשוטט בשמורה שיש שם תחנת קמח ומבנים עות'מאנים, צמחייה, תעלות מים ונחלים וכך היה, הגענו יישבנו בשולחנות פיקניק, הוצאנו דברי מאכל, סיימנו והלכנו לשוטט. איפה שהמבנה הביזנטי עליתי עם סבתא של מיכל על הגג ועמדה שם עוד קבוצה של מטיילים ושמעתי את המדריך מספר להם אגדות על שלמה המלך, בייחוד אגדת שלושה וארבעה ופתאום המדריך נקטע כי לא זכר את המשך הסיפור, אז נפלט לי מהפה, למרות שלא הייתי חלק מהקבוצה שלהם, את המשך הסיפור. כולם הסתובבו ואז אחת הנשים אומרת לי: "תגיד לי אתה מתיכון גאולה בתל אביב", אמרתי לה כן והיא אומרת גם אנחנו, בדקנו והם בשנתיים צעירים ממני. אני אומר לה איך ידעת והיא אומרת: מנהל בית הספר, כל תלמיד שהיה מאחר היה מקבל עונש, ללמוד פסוקים בעל פה. ולכם מי שיודע כל כך הרבה פסוקים בעל פה, חזקה עליו שהוא למד בגאולה, אמרתי תקשיבי לי אני בחיים לא איחרתי לבית הספר, לא קיבלתי עונש ללמוד פסוקים בעל פה, אני פשוט אוהב את ללמוד בעל פה, את האגדות חז"ל, את אגדות שלמה המלך ותנ"ך.

פתיתי זיכרונות מהשירות הצבאי

התגייסתי לצבא לאחר סיום הלימודים בתיכון. הגיוס היה באוגוסט 1963. (בוגרי תיכון התגייסו בדרך כלל בחודש אוגוסט לאחר סיום בחינות הבגרות).

תחילת השירות הייתה בחי"ר. טירונות כללית וקורס מפקדי כיתות. לאחר מכן סבר הצבא שאביא יותר תועלת אם אשרת כחייל מקצועי- חיל הקשר. נשלחתי לקורס אלחוט. באותם שנים השידורים היו במורס- צליל ארוך מתאר קו וצליל קצר מתאר נקודה. האותיות היו מורכבות מקוים ונקודות. צריך קשב טוב כדי לפענח מרצף הצלילים את האותיות המשודרות. עד היום יש לי מפתח מורס שבעזרתו שודרו ההודעות. לא היו אז טלפונים סלולריים או טלפונים לווייניים. לא היו אז שבבים. המכשירים היו גדולים ומסורבלים והופעלו על ידי מנורות רדיו שצריך היה לחכות עד שיתחממו בטרם שניתן לשדר.

לאחר הקורס נשלחתי לסיירת הדרוזית. מאחר והשימוש באלחוט כלל צופנים וכתבי סתר הוחלט בצבא שרק יהודים ימלאו תפקידים כאלה. לכן בכל בסיס משמר של סיירת הדרוזית היו 4 יהודים לאיוש תחנת האלחוט. בסיס הסיירת היה בירוחם. עיירה שחציה עולים מתוניסיה וחציה עולים מהודו.

היו 3 תחנות משמר: חצבה, פארן וניצנה. ליווינו את האוטובוס לאילת שיצא אחר הצהריים מתל אביב מחשש לפיגועים. בלילה שכבנו במארבים בוואדיות בהם נעו מבריחי סמים, מחבלים וכל מי שרצה לעבור מירדן לסיני וחזרה בלי ביקורת דרכונים. כאשר הייתי בתחנת משמר חצבה בערבה הייתי יוצא בלילה- לבד- מדי פעם כדי לתקן את קו הטלפון שבין התחנה לבין החלוצים שהתחילו ליישב את חצבה. הם התגוררו באוטובוס ישן וניסו לגדל ירוקות. אמצעי הקשר היחיד שלהם היה קו טלפון שדה לתחנה ולכן צריך היה לשמור שיהיה תקין כל הזמן. כך הולך חייל בודד בשטח ומתקן כבלי טלפון קרועים בציוד מינימלי שהוא יכול לשאת עליו. במשך השרות הסדיר הייתי גם מדריך בבית הספר לקשר בה"ד 7 (מחנה הגדעונים. הגדעונים היה כינוי המחתרתי של אנשי הקשר בהגנה לפני הקמת המדינה) הדרכתי אלחוטני מורס ואלחוטני מכשירי דיבור. הציוד שבו השתמשנו מוצג כעת במוזיאון חיל הקשר וסביר להניח שאין מי בשירות פעיל שיודע להפעיל אותו. היו מכשירים ממלחמת העולם השנייה שנרכשו כגרוטאות ושימשו לשירות מבצעי כמו מ.ק. 19 ומ.ק. 191 שהכיתוב על הפקדים היה באותיות קיריליות- רוסית.

יותר מאוחר הועברתי למפקדת חטיבה 7 בג'וליוס בדרום. שם שירתתי כאלחוטן של מפקד החטיבה שלה להט הידוע בכינוי צ'יץ לימים ראש העיר תל אביב. ערב אחד נדרשתי ללוות כוח שחדר מעבר לגבול לפגישה עם סייען ערבי. בטרם יציאה נערך מסדר מפקד והיה עלינו להיות מגולחים ומצוחצחים. שאלתי את מפקד החטיבה מה התועלת בצחצוח נעליים כאשר אנחנו הולכים בחול ובאבק. תשובתו הייתה "אם תהרגו שתיראו כמו חיילים ולא כמו כנופיות".

לאחר זמן הוא סיים את תפקידו ובמקומו התמנה שמואל גורדיש. הוא חיסל את מכת תאונות הדרכים של נהגי החטיבה באכיפה בלתי מתפשרת. הוא קבע כלל "תנהגו קילומטר לשעה פחות מהמותר". מי שנתפש בעבירת מהירות לפי הכלל של מפקד החטיבה הגם שלא עבר את המהירות החוקית נשלח ל35 יום בכלא וזה לא עזר. השתחררתי משירות סדיר כחייל פשוט. את הדרגות עד לדרגת רס"ר קיבלתי בשירות המילואים. תופעה נדירה בפני עצמה.

בגיל 50 (שנת 1995) שחררו אותי גם משירות מילואים.

מלחמת ששת הימים יוני 1967:

בחודש מאי 1967 החלה מצריים בראשות הנשיא גמאל עבד אל נאצר להעביר כוחות על תעלת סואץ ולהיכנס לסיני שהייתה מפורזת בפיקוח כוחות או"מ. הוא דרש פינוי כחוח האו"מ וכך היה. באותו זמן הייתי בלימודים באוניברסיטת תל אביב (מחזור ב) התחלנו לשים לב שכל יום נעלמים סטודנטים. התברר שיש גיוס שקט מחשש לפתיחת מלחמה. בתקופה 17.5.1967 עד 4.6.1967 הצליח נאצר לכרות הסכמים עם מדינות ערב הגובלות בישראל והקים קואליציה ששמה לעצמה מטרה לכבוש את ישראל. עיראק שאין לה גבול משותף עם ישראל הייתה חלק מקואליציה זו. כך מספר ימים לאחר יום העצמאות גויסתי בשקט. כל התקופה עד פרוץ הקרבות בילינו את הימים בהמתנה. כל היום מתחת לרשתות הסוואה כדי שתצפיות אוויריות של המצרים לא יזהו אותנו בלילה שינינו מיקומים. יומיים לפני פרוץ הקרבות 5.6.1967 נשלחתי כאיש קשר לכוח שהוקם באותה עת. כוח גרניט על שם מפקד הכוח ישראל גרניט. הכוח מינה מספר טנקים צרפתיים AMX-13  טנק קל. משקלו כ- 13 טון. נחות מאוד מול טנקים T-54  ו-T-55 במשקל 50-6- טון שמולם נלחמנו. בייחוד הוא היה נחות מול טנק סטלין הרוסי שהיה למצרים. פרט למספר טנקים קלים היו בכוח ג'יפים עם תול"ר (תותח ללא רתע) . את הגבול לילה קודם לתחילת המלחמה. בבוקר ראינו מעלינו את מטוסי חיל האוויר בדרכם להשמדת חיל האוויר המצרי. אז כבר עברנו את אל עריש ורפיח. כאשר טנקים מצריים התקדמו לכיוון מגע עם טנקים של צה"ל הגחנו מאחוריהם וירינו פגזים מהתול"ר. השריון בטנק מאחור היה דק יותר מאשר מלפנים. כך פגעו בעשרות טנקים מצריים שלא ציפו למכה מאחור. כל הזמן ישבתי על גג התק"ש (תיבת קשר) ממלחמת העולם השנייה. הייתי מטרה לצלף מצרי שניסה לגרום לאבדן הקשר של הכוח עם המפקדה. הקלע עבר בין רגלי ונתקע בדופן התיבה. תוך תנועה המפקד ישראל גרניט הוחלף ברפול. רפול נפצע והזעקתי חילוץ לטובתו ואז נשלח אלינו אהרון דוידי ממקימי יחידה 101 ההיסטורית. הגענו לגשר פירדאן מול עיסמיאליה. דוידי ואני ישבנו בתעלת קשר מצרית כאשר חיילים מצריים בתעלות הסמוכות מבוהלים מכדי להתייחס אלינו. דוידי בקור רוח מדהים משך קופסת שש בש מתעלת קשר מצרית ושיחק איתי. מטר הכדורים של הצלפים לא הטריד אותו. הוא הסביר לי את ההבדל בזריקת כדור שחולף גבוה לזריקת כדור שחולף קרוב. נכנסה לתוקף ב-10.6.1967 הפסקת אש ומלחמה זו הסתיימה. לא אשכח את הפקודה לתחילת המבצע- סדין אדום. משפט הפתיחה של האוגדונר היה- המלחמה היא בלגן גדול. אתם תזכרו שעליכם לנוע קדימה. זה כל מה שצריך לזכור. קדימה בכל הכוח. שמענו בקשר את המילים "סדין אדום" וידענו שהקרבות התחילו.

מלחמת יום כיפור- אוקטובר 1973

המלחמה פרצה בשעה 14:00 בשבת. כבר בבוקר ידעתי שתפרוץ מלחמה. השכנה קומה מעלי הייתה אחותו של מפקד חיל האוויר דאז פני פלד והוא הכין אותה שיתכן ותפרוץ מלחמה. לפיכך הכנתי את המקלט בבית לטובת השכנים שלא היה בכוחם לעשות זאת. הדבקתי סרטים על החלונות ולקחתי את הבת להורי אשתי שגרו בסמוך. אישתי הייתה מאושפזת בתל השומר לאחר שיומיים קודם (יום ה') ילדה את בני האמצעי. בערב כבר גויסתי. בלילה הגענו למפקדת גייסות שיריון בקסטינה. אז שירתי באוגדה 162 בפיקודו של אברהם אדן-ברן. הכל רתח עלינו, על הרכבים של גדוד הקשר וירדנו לסיני. הגענו לבלוזה לפני הטנקים ולמעשה לא היה מה לעשות. עלינו להקים רשתות קשר למסגרות שלא הגיעו לשטח.

במלחמת יום כיפור

בהעדר מובילים נסעו כלים כבדים על השרשראות וזה פגם בביצועים. נענו לאורך הקו של התעלה עד שהכלים הגיעו. ביום ו', בסוף שבוע של לחימה, ביקשו מתנדב להגיע לבסיס קטה בציר החת"ם לאורך התעלה משום שחלק מאנשי הקשר נהרגו. כל מי שהיה בחזית הדרום לא ישכח את טסה, בלוזה, ציר החת"מ ציר טרטור ציר עכביש וטלגרף. המפות חקוקות בראש.

התנדבתי, יצאתי עם נהג בג'יפ. טרם היציאה בא אלי הרס"פ – איש דתי- ונתן לי ספר תהילים זעיר. שמתי בכיס החולצה. מאז בכל שירות מילואים לקחתי את הספר הזה בכיס החולצה. אמונות טפלות, הייתי במצבים מסוכנים והאמנתי שלא נפגעתי מעולם בזכות הספרון. מה שאמרתי-אמונה טפלה. ביצעתי את המשימה, תיקנתי מה שצריך. מצאתי קו טלפון פעיל באחת המחפורות והתקשרתי להורי. בדיוק בעת ברית המילה של בני האמצעי שנערכה אצל הורי בבית בנוכחות אורחים בודדים.

התפקיד שלי היה להקים תחנת ממסר רכובה על קומנדקר לפתרון בעיות קשר בין הכוחות שבשטח. במשך ימי הקרבות שיחקתי תופסת עם הקומנדו המצרי שהיה מוטס במסוקים. אין שום בעיה לאתר תחנת ממסר שמשדרת באלחוט והם ידעו שחיסול תחנה ישבש קשר בין כוחות. לכן בלילה החשכנו הכל כולל נורות בקרה של מכשירים ושמרנו על דממה. מסכנים המעשנים. היינו 4 כולל הנהג, לבד בשטח. לילה אחד הם אתרו אותנו ושלושה מסוקים נחתו בוואדי למרגלות הגבעה עליה היינו. למזלנו היה בסביבה כוח צנחנים של פיקוד דרום והם טיפלו באורחים בחום רב.

לקראת הפסקת האש ה ראשונה בתאריך 24.10.1973, הוחלט להעביר את יחידות הקשר של האוגדה בעקבות הכוחות ולעבור על גשר בגלילים את התעלה. בדרך לתעוז היינו צריכים לחלוף בצומת מטווחת על ידי המצרים. רכב עמוס תחמושת נפגע ובער וכל השטח היה מואר. עברנו בין הפגזים לבין הלהבות בשלום. ספר התהילים עזר. קיבלתי פקודה ממפקד הפלוגה לעלות עם התחנה הניידת על גג של תעוז בקו התעלה. סירבתי, מה פתאום אני אשאר מאחור כשכולם נעים קדימה. בקשר עלה מפקד הגדוד, גם לו סירבתי. אמרתי לו שאני יעבור עם כל הכוח ואני לא נשאר מאחור, איום על משפט בהפרת פקודה לא הזיז אותי. אז עלה בקשר קצין הקשר האוגדתי, שהיה בעבר מדריך איתי בבה"ד 7 וביקש ממני, על בסיס חברות, שאני אתן פתרון קשר למקרה של תקלה. מבקשים יפה אז מסכימים. הפסקת האש  תוכננה לשעה 19:00 בערב. עמדתי על גג התעוז וקיטרתי לאנשי הצוות. המלחמה נגמרה ואני כאן מאחור כאשר כולם נעים לכיוון מצריים. בדיוק בשעה היעודה הפירו המצרים הפסקת האש, מחזה מהגיהינום. לכל רוחב האופק ראינו מטחי קטיושות שנראו כמו סערת ברקים, האדמה רעדה. איבדנו 11 אנשים על הגשר כאשר השיירה נתקעה כמו מטרות נייחות. כאשר נרגע הכל אחרי יומיים אמר לי קצין הקשר האוגדתי- תאר לך מה היה קורה לך לו הייתי מאשר לך להיות איתנו, צריך לפעמים מזל.

מלחמת לבנון הראשונה – מבצע שלום גליל – יוני1982

בתאריך 6.6.1982 החל מבצע של"ג, שלימים נקרא מלחמת לבנון הראשונה. עברנו בשער פאטמה בגדר הטובה במטולה. נסענו די בניחותא בין כפרים נוצריים בלבנון, זרקו עלינו דובדבנים. הם שמחו לקראתנו כאל משחררים. העיירה ג'זין עצרנו לאכול במסעדה ליד מעיין טבעי, חשבנו שזה טיול. בזמנו לעגו ללבנון והתלוצצו שאת לבנון תכבוש תזמורת צה"ל. אולם הסורים שלטו בלבנון והקרבות היו בעיקר איתם. עלינו להר ברוך, מעל הבונקרים של הסורים שגורשו משם. הייתי שייך לגדוד הקשר של מפקדת הגייס. בשכנות הייתה מפקדת אוגדה 162 שאליה השתייכתי בעבר. כך שהיו לי שכנים מוכרים. מלמעלה ראינו את אגם קרעון. לאחר שוך הקרבות ירדנו מדי פעם למסעדת הבלו לייק ששכנה לחופי האגם. שילמנו בכסף ישראלי שהיה הליך אז מקובל בלבנון. כאשר ראינו את היחסים בין המיליציות השונות הבנו שזו ארץ שסועה בין כוחות מתנגדים ולנו אין מה לעשות שם. החיילים הפשוטים חזו שזו תהיה ויאטנאם שלנו וכך היה. באחת החופשות לקיתי בהתקף לב ואושפזתי בבית חולים תל השומר להשגחה. בלילה ברחתי וחזרתי ללבנון. ידעתי שחסרוני יגרום לכך שאחרים לא ייצאו לחופשה. בעת השחרור רצו להעמיד אותי לדין בגלל נפקדת, מצחיק, זה עבר להם.

מסלול חיי הבוגרים

השתחררתי מהשירות הסדיר בשנת 1966. לא החלטתי מה יהיה מסלול החיים. לאור ניסיוני בהפעלת מכשירי אלחוט הציעו לי להיות קצין רדיו באוניה. יום אחד קיבלתי הזמנה לראיון במשרד ראש הממשלה. ברור היה לי מי המזמין, המוסד הינו גוף שכפוף למשרד ראש הממשלה. משום מה לא נראה לי לשחק במרגלים ולא הלכתי. באותם שנים לא היה מקובל שחייל משתחרר ייסע לטיול הגדול בחו"ל. מי שסיים שירות סדיר התחיל לחשוב על מקצוע, לימודים אקדמאיים, משפחה וכו'.

רציתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה אולם מעסיקי הראשון שהיה יועץ מס הפנה אותי ללימודי ראיית חשבון. מסיבות שונות לא המשכתי לעבוד באותו משרד, אבל מסלול חיי כבר גובש. באותה שנה הנהיגו לימוד חד חוגי מורחב ולכן למדתי גם משפטים וגם כלכלה בנוסף לראיית חשבון. אלו היו לימודי ערב שהתחילו בשעה 17:00. הקמפוס היה קטן. הבניין האדום של השלוחה למשפטים של אוניברסיטת ירושלים ובניין מדעי הרוח-גילמן, זה הכל. יותר מאוחר נבנו בנינים נוספים עד לגודלו ביום.

ביום עבדתי במסגרייה כפועל, רתך, חרט ועוד ולאחר העבודה חציתי ברגל את תל אביב מרחוב הרצל פינת סלמה עד לרחוב מרכז בעלי מלאכה לתחנת קו 25 ומשם נסעתי באוטובוס לרמת אביב. כן, עם בגדי עבודה ועם ידיים של פועל. עבודת כפיים מכבדת את בעליה גם אם על הידיים יש עקבות של עבודה קשה ומזהמת. שום רחיצת ידיים לא תוציא את מה ששקע בחריצים בעור.

בשנה השלישית ללימודי ראיית חשבון, פנה אלי שקיד, השומה למפעלים גדולים וביקש שאבוא לעבוד כמפקח במס הכנסה. הסכמתי והוצבתי בחוליה של ביקורת מיוחדת. התמחיתי בענף הפלסטיקה ובעיקר בחומרים שניתן למחזר ובכך להקטין את הפחת בייצר. זה נושא חשוב בבדיקה של יכולת ייצור במפעל מול הדיווח על הכמויות שנמכרו. לאחר שנתיים פרשתי לטובת עבודה במשרד ראוי חשבון. עסקתי בעבודות ביקורת של חברות. בעל המשרד, רואה חשבון מעולה, היה איש קפדן ביותר. ואני מוקיר לו עד היום טובה שכן הוא החדיר בי ערכי עבודה זהירה וקפדנית שלא מותירה מרווח לטעויות.

בזמן שהייתי מגויס במלחמת יום הכיפורים למשך חצי שנה לאחר סיום הקרבות, יצא לי, ביחד עם איש צוות נוסף, לתקן לאנשי בזק את הגנרטור שלהם ובתמורה הם סללו לנו קו טלפון חופשי למרכזת הדואר ברחוב מקווה ישראל בתל אביב כך שיכולנו לשוחח עם כל העולם ללא חשבון. היה לי זמן פנוי אז סייעתי מרחוק לבעל המשרד לנהל את העבודה לפי הזיכרון שלי מהעבודות שלא הסתיימו עקב הגיוס הפתאומי עם פרוץ המלחמה.

לאחר מספר שנים בעל המשרד הציע לי להיות שותף במשרד. דחיתי בצער את ההצעה שכן סברתי שלעולם זו לא תהיה שותפות שווה שכן הוא תמיד יזכור שהייתי שכיר שלו. יתכן שטעיתי, אבל היום אין טעם לדון בכך. פרשתי מהמשרד והתחלתי לעבוד עבור לקוח של המשרד שבבעלותו היה מפעל בבית שאן לשיפוץ מנועים של רכבים צבאיים. מוניתי לחשב המפעל וכחלק מצוות שכלל את מנהל המפעל ואת מנכ"ל המפעל, ניהלנו את המפעל. תפוקת המפעל עלתה מ-75 מנועים בחודש ל-150 מנועים בחודש וכוח האדם פחת מ-120 עובד ל-90 עובד. פרט למשכורת  (נדיבה בהחלט) הייתי זכאי ל-5% מרווחי המפעל ובכסף זה בניתי בית פרטי ברמת גן. לאחר מספר שנים פתחתי משרד עצמאי להנהלת חשבונות ולשירותים חשבונאיים בייחוד בנושאי חוות דעת כלכליות. כמו כן התמחיתי בחוקת העבודה. בשנת 1999, בנוסף לעבודתי כחשבונאי, התחלתי לנהל עסק חקלאי של גידול דקלי נוי. לימים רכשתי אותו והוא בבעלותי עד היום.

שני סיפורים ממלחמת יום כיפור

מצאתי לנכון לספר שני סיפורים המתארים את הצורך שהיה בזמנו להקים תחנות ממסר לרשתות אלחוט. כיום כאשר יש טלפון סלולרי טלפון לווייני לא מובן לצעירים מדוע היה צורך בהקמת תחנות ממסר. את התחנה ממקמים במקום גבוה שבו יש תנאי קליטה ושידור מיטביים. וזה בגלל שבשטח, בייחוד בשטח נמוך, יש מקומות בהם הקליטה משובשת.

סיפור ראשון:

בחודשים שבין סיום הקרבות במלחמת יום כיפור לבין השחרור שלי במרץ 1974, (כן הייתי מגויס חצי שנה) איישתי תחנת ממסר אלחוטית על גג הרכס של מעבר המיתלה בסיני 35 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. ישבתי על קצה השלוחה הצופה לתעלה. בשטחים של מעבר המיתלה עד ליציאה ממנו יש הרבה וואדיות, מצוקים תלולים ובסה"כ שטח קשה למעבר. גם של צבא וגם של תעבורה אלחוטית, לכן אנחנו שם. יום אחד אני קולט קריאות מצוקה ברשת פלוגתית. רשת מקומית שלא בתחום שאני מופקד עליו. אבל היה לי משעמם ולכן זיפזפתי בין הרשתות. התברר שרכב של קטק"ל (חוליה טכנית קלה שמתקנת בשטח תקלות קטנות ברכבים) התהפך ויש פצועים. המפקדה שלהם לא שמעה אותם ולמעשה לא היה להם שום קשר עם שום כוח בסביבה. קראתי להם וביררתי את מצבם ושלחתי להם חילוץ. משימה קלה, פעוטה בסה"כ של צבא אבל לגבי אותם חיילים פצועים זה היה המון.

סיפור שני:

באותם חודשים בהם ישבתי על פסגת מעבר המיתלה התנהלו שיחות על הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לבין מצריים במתחם הידוע בשם הק"מ ה-101. לא זה שבערבה בדרך לאילת. זהו המקום בו עצרו כוחות צה"ל 101 ק"מ לפני קהיר. נסיעה קצרה ואנחנו כובשים את בירת מצריים, מחשבה לא נעימה למצריים. באותו זמן כוחות צה"ל שלטו על חלק נכבד ממצריים כ-1,600 קמ"ר. מעבר לארץ גושן תעלת המים המתוקים והלאה לכיוון קהיר. באותו זמן בסיני, הייתה הארמייה השלישית המצרית שחצתה את תעלת סואץ, מכותרת על ידי צה"ל ונזקקה למזון מים וציוד רפואי. השיחות התנהלו בין נציגי ישראל לבין נציגים מצריים למי שמעליו ומקבל הנחיות להמשך השיחות. הדרג הממונה על הנציגים הישראליים – ראש הממשלה, הרמטכ"ל והקבינט הביטחוני ישבו במצפ"ע. מוצב פיקודי עליון הידוע גם בכינוי "הבור" משום שהיה כמה קומות עמוק באדמה. בחודש ינואר 1974 התנהלו השיחות ולפתע ניתק הקשר בין נציגי ישראל לבין במפקדה במצפ"ע.

אני באותו זמן השתעממתי ולכן האזנתי להנאתי לדיווחים של הנציגים שלנו. פשוט רציתי לדעת מתי יהיה הסכם ואני אשתחרר. כשנוכחתי שאין קשר תקין בין נציגינו לבין המצפ"ע נכנסתי לרשת הזדהיתי באות הקריאה שלי (צמיד ד' של גדוד הקשר הגייסי) והתחלתי להעביר הודעות מצד לצד. עקב קליטה חלשה לא יכלו הממסרים האוטומטיים לפעול. לכן פתחתי את המכשירים ושיניתי רגישויות קליטה. בדרך כלל זו פעולה שמותר לעשות רק במעבדה ורק לטכנאי מוסמך יש הרשאה לכך, אבל היכן יש מעבדה על ההר? הטכנאי הקרוב נמצא ברפידים, רחוק מאוד. והזמן דוחק אז עשיתי מה שצריך ואתן הסברים אחר כך. כך עבדתי בממסר ידני מספר שעות עד שנאלצתי לחזור לעבודה השגרתית. גם שם צריך אותי. הודעתי להם שיחפשו פיתרון אחר וירדתי מהרשת.

מספר דקות לאחר מכן קורא לי קצין הקשר הגייסי ברשת הפנימית, בעצמו, ושואל אותי עם אני זה שנכנס באופן לא מתוכנן ולא מוסמך לרשת פיקודית שלא בתחום סמכותי, הודיתי באשמה. באמת זה היה אסור לי. אף אחד לא הטיל עלי משימה זו. תגובתו הייתה: "תחזור מיד לשם ותישאר עד שאשחרר אותך. המשימות שלך מחולקות לצוותים אחרים", כך בלא יודעין תרמתי תרומה קטנה משלי להצלחת השיחות.

לפעמים אתה במקום הנכון בזמן הנכון להביא תועלת.

הזוית האישית

סבא בני: לתכנית הקשר הרב דורי, יש חשיבות עצומה, שכן היא מנחילה לדור השלישי את הזיכרונות והתובנות של דור המייסדים, (לפחות לגבי הנכדים). ניסיון חיים שלא יסולא בפז. למידת הניסיון שלנו, תמנע מהנכדים לעשות את השגיאות שלנו.

מיכל: התכנית זימנה את האפשרות לשמוע את סיפורי סבא שלי, וזה גרם לי להתעניין ולחקור על חייו של סבא שלי והיה מאוד מעניין ומהנה לשמוע את הסיפורים שלו.