מאגר סיפורי מורשת

שמי תומר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, שרה דוד. במסגרת התכנית אנו מתעדים את חייה של סבתא שלי. כך סבתא סיפרה לי:

תקופת המלחמות והחיים במושב

שמי שרה דוד, אני ילידת ישראל. גרנו במושב שאני חיה בו היום – מושב בית יוסף – בזמן מלחמת ההתשה בשנת 1967. מושב בית יוסף נמצא קרוב לירדן ובתקופה זו כל הזמן היו אזעקות והפגזות מירדן. באמצע הלילה היינו צריכים לקום לקול האזעקה ולרוץ למקלטים, ולפעמים ישנו יום שלם במקלטים. בתקופה זו המקלטים היו משותפים וכל תושבי השכונה שלנו במושב שהו באותו מקלט ולפעמים ימים שלמים. לא היו באותה תקופה מקלטים בתוך הבתים כמו שיש היום חדר ביטחון או ממ"ד. המקלטים היו שייכים לכל שכונה וכשאותה שכונה שמעה את האזעקה, כולם רצו לאותו מקלט. היינו שמים שם מזרנים וישנים שם. לקחנו איתנו איתנו אוכל ושתייה בזמן שהיינו בתוך המקלטים כדי שיהיה לנו מה לאכול לזמן הממושך במהלכו שהינו במקלט.

מה שאני זוכרת מצחיק מאותה תקופה – שהייתה אימא אחת שהביאה רק ממרח שוקולד ונתנה לילדים שלה לאכול לחם עם ממרח שוקולד. זה היה לא טיפוסי..

על סבא דוד ז"ל, והשירות שלו בצבא

סבא דוד שירת בהנדסה קרבית. הוא תמיד היה עושה פטרולים לאורך גדר הגבול מול ירדן. הוא נסע ברכב שהיה לו מכשיר של מגלה מוקשים. התפקיד של סבא דוד היה כל יום לפתוח את הציר לצבא ולראות שלא הונחו מוקשים. הבסיס שלו היה בצמח, ליד הכינרת. הוא היה עושה פטרולים ופתיחת צירים לצבא לאורך כל הירדן, בקעת הירדן ועמק בית שאן. לאורך כל גבול הירדן.

באותה תקופה לא הייתה גדר מסודרת בגבול בין ירדן לישראל. סבא דוד היה צריך לעבור עם טרקטור ולדסקס את השטח ממוקשים. לעשות הפרדה בין הכביש של גדר הגבול, לבין השטח של המוקשים. לדסקס זה כמו לחרוש עם מחרשה גדולה, שאם היא הייתה עולה על מוקש היא היתה מפוצצת אותו וכך סבא היה מנקה את השטח ממוקשים באיזור. אחרי כן הצבא יכל לנסוע בדרכים האלה עם ג'יפים וחיילים ולא לעלות על מוקשים. ככה הוא היה מנקה את המוקשים ופותח צירים ודרכים עבור הצבא.

סבא דוד בצעירותו

יום אחד, זכור לי שהתקשרו אלינו כי הייתה לנו משאית וביקשו מהצבא שנביא להם את המשאית לחיפה לטובת המלחמה, כדי להסיע חיילים ותחמושת עבור החיילים. באותה תקופה בדיוק הייתי בהריון עם בתי הבכורה אריאנה. סבא נסע עם המשאית לחיפה ולא ידעתי מה קורה איתו. זה לא היה כמו היום שהיו טלפונים ניידים שאפשר לתקשר אחד עם השני, אני בכיתי מאוד. זה היה באמצע הצום של יום כיפור, הוא לקח את המשאית ואני לא זוכרת בדיוק איך הוא חזר הביתה. הוא חזר מאוד מאוחר ורק אחרי שהוא חזר אכלנו את הארוחת של סוף הצום.

חיים בתקופת המלחמות 

במלחמת ששת הימים הייתי עוד ילדה ואני לא זוכרת הרבה, בעיקר אני זוכרת שנכנסנו למקלטים. זו היתה מלחמה קצרה יותר מיום כיפור. במלחמת יום הכיפורים מישהו מהמושב שלנו נהרג וגם מישהו ממושב ירדנה שסמוך לבית יוסף – נהרג אף הוא. זה היה מישהו שגדל ולמד איתנו בבית ספר. בזמן מלחמת יום הכיפורים כבר הייתי נשואה וגרנו בבית שהיה נמצא באותו שטח של הבית שאני חיה בו היום. זה היה בשנת 1973, כמעט לפני 50 שנה.

הילדות של סבתא

למדתי בבית ספר במושב סמוך, מושב ירדנה. היינו 30 ילדים בכיתה. למורה שלי קראו מלכה. היה אז מבחן סקר וקומץ של תלמידים עברו ואני ביניהם. זה היה כמו מבחן מיצב או בגרות של היום ואני עברתי אותו, זה היה בכיתה ח'. זה היה מבחן מאוד קשה וארוך ורק מעטים הצליחו לעבור אותו. אני עברתי אותו בציון גבוה ומאוד התרגשתי מזה, זה היה מאוד נחשב בתקופה הזו. הייתי ילדה מאוד חכמה ומאוד רציתי להמשיך ללמוד אבל ההורים שלי הוציאו אותי כדי שאעזור להם להתפרנס מחקלאות ולא המשכתי ללמוד, למרות שמאוד רציתי ללמוד ולממש את עצמי בלימודים.

באותה תקופה היינו הולכים לבתים אחד של השני. באותה תקופה הייתה לי חברה בשם רותי שהייתה גרה לידי. הייתי הולכת אליה והיינו מסתובבות במושב. למעטים מאוד היה טלפון בבתים. צורת המפגש והתקשורת אחד עם השני הייתה שהיינו הולכים לבתים אחד של השני ונפגשים ומדברים ומשחקים אחד עם השני.

היינו משחקים בחמש אבנים, משחקים קלאס, משחקים של פעם שהיו משחקים בחוץ. משחקים עם גומי שצריך לקפוץ בתוכו. או משחק של השחלה של סרט בין האצבעות. היה לנו גם מועדון ילדים בירדנה ושם היו לנו פעילויות ושם היינו נפגשים כל החברה, היה מאוד נחמד. היינו נפגשים ושרים. אחרי זה בתקופה יותר מאורת שהתבגרתי היה לנו חוג של ריקודי עם. הייתי הולכת לרקוד ריקודי עם, היה ממש כיף, למדתי הרבה ריקודים פה במתנ"ס אצלנו.

הזוית האישית

תומר הנכד המתעד: תודה רבה סבתא שרה, היה מאוד מעניין, מרתק לשמוע את סיפורייך. למדתי הרבה מאוד דברים על מסיפור החיים שלך ועל תקופת ילדותך.