מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי התרחש בין השנים 1939 – 1948.

 

נולדתי בעיר סופיה בירת בולגריה. הדירה שלנו הייתה ברובע יוקרתי באמצע העיר. בית החרושת לחולצות שיסדה אימי היה ממוקם במרכז המסחרי. החיים עד לשנת 1939 היו שקטים. סופיה היה מקום מאוד נעים לחיות בו. כל זה השתנה לאחר שמונה שר לענייני יהודים שהיה אנטישמי עם "תעודות". בעידודה של הממשלה והמלך, שהיו מקורבים למדיניות הציר, הוחל בחקיקת תקנות שמטרתן הייתה להכביד כמה שאפשר על היהודים.

 

השלב הראשון היה הטלת עוצר. לא הורשנו להימצא מחוץ לבית אחרי השעה 21:00. בהמשך הוטל איסור על החזקת דירות ברובעים היוקרתיים ונאלצנו לחפש דירה בפרברים. העם הבולגרי ברובו לא הזדהה עם תקנות אלה, אך נוצרו תנועות ימניות ופשיסטיות של צעירים בולגריים, אשר המפגש איתם (הם הסתובבו בקבוצות) לא היה נעים.

 

אני זוכר שבתור ילד, כאשר היינו רואים אותם היינו ממהרים לעבור לרחוב אחר על מנת למנוע מפגש. בשנים 1941 1942 השר לענייני יהודים החל להיות פעיל יותר, ובעידודה של גרמניה היו תוכניות להעביר את כל היהודים למחנות השמדה. מנגד, הייתה התנגדות לכך בקרב העם הבולגרי, בקרב נציגים בפרלמנט וכן בקרב הכנסייה.

 

התכנית הראשונה לשלוח את יהודי בולגריה למחנות ההשמדה נכשלה. כל יהודי סופיה גורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות. היהודים הוכרחו תוך שלושה ימים לעזוב את סופיה וגם קבלו הוראה לאן לעבור. המשפחה הגרעינית שלי קיבלו הוראה ללכת לעיר שדה אחת ואילו בני המשפחה המורחבת נשלחו לערי שדה אחרות הם הפרידו את המשפחה. לאבי היו קשרים בקרב פקידים (בעמדות נמוכות) במשרד הפנים וכך הוא הצליח להחליף את שמות המקומות אליהם נשלחנו ושכל המשפחה הגרעינית והמורחבת תשלח למקום אחד שנקרא פלבן.

אני עד היום זוכר את היום שבו אבי הזמין מונית שתיקח אותנו עם רכוש מועט לפלבן. השכנים, שאיתם היינו מיודדים, הגיעו והציעו להורי שישאירו אותי ואת אחי הקטן אצלם ושהם ידאגו לנו. מעמד זה בו כמעט הופרדנו מההורים ובכי ההורים נחרט בזיכרוני. הורי סרבו להשאיר אותנו. לפלבן, אליה נשלחנו, הגיעו אלפים של יהודים תוך שלושה ימים וכולם היו צריכים למצוא מקום לגור בו.

 

הגענו בערב, בגשם זלעפות. תושבי העיר היו "בסדר" אפשר היה להסתדר איתם ולא היו אנטישמים, ומכיוון שחלק מן היהודים שבאו היו עם אמצעים ויכלו לשלם עבר החדרים, הם התארגנו. בשלב הראשון אבי מצא מקום מגורים מאוד לא סימפטי אבל היה כבר איפה לשים את הראש. החיים בפלבן נמשכו עד ספטמבר 1944. בשנים אלו המשיך השר לענייני יהודים (אלכסנדר בלב), בלחץ גרמניה, במאמץ לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה. במקביל המשיכה החקיקה האנטי-יהודית, יהודים לדוגמא לא הורשנו להיכנס לבתי קולנוע או לצעוד ברחובות ראשיים. היהודים גם סומנו באמצעות כפתור צהוב ששימש בבולגריה במקום הטלאי הצהוב. היהודים שהגיעו לפלבן, חלקם היו בעלי אמצעים וחלקם לא. ליהודים אסור היה לעבוד ובעלי האמצעים מביניהם הקימו בתי תמחוי לעזור לאלה שלא היה כסף שיהיה להם מה לאכול.

 

כאשר הגענו לפלבן הייתי אחרי ניתוח תוספתן שהסתבך ולפיכך הייתי צריך להיות מטופל בבית חולים כל 48 שעות להחליף תחבושות. בית החולים עמד ברחוב ראשי וליהודים אסור היה לצעוד בו. אבי הצליח, באמצעות קשרים במשטרה המקומית, להשיג אישור ללכת ברחוב הראשי. יחד עם זאת, בכדי לא למשוך תשומת לב לא רצויה אבי הסתיר את כפתור הטלאי הצהוב בצווארון מעילו ולימד אותי לצעוד במהירות (הלוך וחזור) לאורך הרחוב.

 

בזמן המלחמה היה מחסור באוכל אבל היה שוק שחור מאוד פעיל שאפשר היה להשיג בו מצרכים שונים כגון זיתים, שעועית וחמאה. אם רצית חמאה יכולת להשיג אבל זה עלה הרבה כסף. הלחם היה כל כך מגעיל שאם היית אוכל אותו לא היית אוכל יותר לחם בחיים. כמו כן ליהודים בפלבן היה בית ספר שהורכב מכיתה רב גילאית אחת לכל הילדים ביחד. המורים היו מקרב היהודים שגורשו משם. כשהיינו בפלבן, סופיה הופצצה לגמרי וגם מקומות אחרים בבולגריה על ידי בעלות הברית. כל הזמן הייתה שמועה שהולכים להפציץ גם את פלבן בדרכם לסופיה והחשש שיפציצו כל הזמן היה קיים. לכן כל ערב בזמן האזעקה רצו כל תושבי פלבן 4 ק"מ לכיוון השדות רחוק מהעיר (שם גידלו ענבים) וחיכו עד שהמטוסים חזרו מההפצצות בסופיה ורק אז היו חוזרים הביתה.

 

היו ימים שזה קרה פעמיים בלילה. המאמצים לגירוש יהודי בולגריה נמשכו בחשאי, בשל התנגדות מרבית העם הבולגרי. רשימות של יהודים לגירוש הוכנו בחשאי ואף בוצעו אקציות ויהודים רוכזו בבתי ספר עם מזוודה אחת וידיעה קשה על הצפוי להם.

 

ברגע האחרון התוכנית דלפה על ידי אחת ממזכירות השר. משפחת המזכירה הייתה ביחסים מאוד קרובים עם משפחה יהודית, עד כדי כך שהמזכירה קראה לשכן היהודי "דוד דויד". כשהיא ראתה את צו הגירוש היא נדהמה וסיפרה ל- "דוד דויד" שלקח העתק ויצר קשר עם אחד מחברי הפרלמנט הבולגרי עמו היה בקשרים. הוא סיפר לו "שזה מה שהולך לקרות עכשיו". לחבר הפרלמנט היה קשה להאמין. הוא פנה מיד למלך ושאל אותו איך הוא מרשה לדבר כזה לקרות. המלך, במקום להתערב, ענה "טוב… נראה כיצד נוכל לטפל". היות ונראה היה שהמלך לא מתכוון לעשות משהו לסיכול הצו, אותו חבר פרלמנט סיפר לכל אנשי המפלגה שלו וגם לארכיבישוף הראשי של בולגריה. הארכיבישוף, שהיה אוהד יהודים, מיד התגייס בצורה הכי פעילה שיכולה להיות למען היהודים ונגד התוכנית לגרש אותם למחנות ההשמדה, עד כדי כך שהוא הכריז בפומבי שאם זה יקרה, הוא יעלה על הרכבת וייסע עם היהודים. כשהדבר התפרסם החלו גם הפגנות של הקהל בבולגריה למען היהודים.

 

בסופו של דבר היהודים, שרוכזו כבר בכמה ערים בבתי הספר, קיבלו הוראה לחזור לבתים. צריך לציין שזו הארץ היחידה בעולם שהקהל התנגד וזה מה שהציל את היהודים. לפני כשנתיים נסעתי יחד עם אחי לייצג את יהודי ישראל בכנס לציון 70 שנה להצלת יהודי בולגריה.

המלחמה הסתיימה ב- 9 לספטמבר 1944. למזלנו הצבא האדום, שצעד בכיוון ברלין, החליט מטעמים שלו בהוראת סטאלין לשלוח את אחת הארמיות (ברשות מרשל טולבוחין) לשחרר את כל אזור הבלקן. הרוסים הדפו את הגרמנים ושחררו את כל המדינות באזור, אולם המלחמה עם הגרמנים עדיין לא הסתיימה.

 

בסוף 1944 הורשנו לחזור לסופיה (שהופצצה רבות על ידי האמריקאים והאנגלים) וחיפשנו מקום לגור. ביתנו הישן נמכר ובית החרושת של הורי נבזז ולא היה בו כלום. בשנת 1945 הורי הקימו בית חרושת חדש לייצור חולצות, אך בסוף 1946 הקומוניזם השתלט והיה אסור לעבוד בצורה פרטית אלא לקבל משכורת של עובד מדינה.

 

בשנים אלה התפתחו תנועות ציוניות כגון השומר הצעיר ומכבי. תנועות אלה פיתחו רגשות ציונים מאוד מאוד חזקים גם בקרב הצעירים וגם בקרב המבוגרים. הרצון לעלות לארץ היה גדול, גם שנה לפני קום המדינה והכל היה תלוי באישור השלטונות. כאשר ב- 1948 ניתנו הרישיונות כ- 90% מיהודי בולגריה עלו לארץ בין השנים 1948 ל- 1949.

 

בשנים הראשונות בארץ היה מאוד קשה. אני הייתי ילד בן 11. התחלתי ללמוד בבית ספר אליאנס בחיפה. רק בגמר השירות הצבאי יכולתי להתחיל לעבוד ולעזור להורים. למרות המצב הכלכלי הקשה שהיה אז, האווירה הייתה טובה. הייתה רוח של אחווה וידענו להסתפק במועט. האידאליזם שלט, למרות שמבחינה כלכלית השתפרנו חסרות לי רגשות של "פעם".  

 

יהדות בולגריה: "יהדות בולגריה היא קהילה יהודית מרובת קהלים, המתקיימת באזור בולגריה מהמאה ה-2 ועד ימינו. ב-1945 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה 49,172 נפש".

 

"ב-23 בינואר 1941 נחתם ופורסם החוק להגנת האומה, אשר דמה במתכונתו לחוקי נירנברג, פגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. חשבונות בנק של האזרחים היהודים נחסמו, נמנעה מהם זכות הצבעה, נחסמו תפקידים ציבוריים, נאסרו נשואי תערובת, והוטלה מכסה על מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. על היהודים נאסר להעתיק את מקום מגוריהם". ויקיפדיה

 

תשע"ו