מאגר סיפורי מורשת

שרה נולדה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941 בארץ ישראל. יחד עם אחותה, אחיה והוריה התגוררה בבית קטן בתל אביב. משפחתה של אמה הצליחה לברוח לפני מלחמת העולם השנייה, מה שנתן לה את ההזדמנות לפגוש את סבא וסבתא מהצד הזה. היא איבדה הרבה ממשפחתה מהצד של אביה בשואה.

היא שיתפה אותנו בזכרון לא נעים מילדותה, כאשר ראתה גבר שנורה ברגלו על ידי חייל כשהייתה רק בת 6: "הסתכלתי מהחלון שלי וראיתי את זה קורה, זה משהו שלעולם לא אשכח", היא אמרה בפגישה שערכנו איתה. עד גיל 21 חייה היו שגרתיים. היא הלכה לבית הספר והתגייסה לצבא. לאחר שסיימה את השירות הצבאי, החליטה בשנת 1966 לעבור לגור באמריקה. היא הפליגה בסירה במשך שבועיים מכיוון שזו הייתה הדרך היחידה להגיע לאמריקה באותה תקופה. זמן קצר לאחר שהגיעה לאמריקה, אביה נפטר למרבה הצער מהתקף לב. באמריקה הלכה לבית ספר קטן לאחיות מכיוון שתמיד נהנתה לעזור ולעבוד עם ילדים. במהלך ‏הזמן שעבדה שם, פגשה גבר מקסים דרך משפחה שטיפלה בה והם התחתנו. לה ולבעלה נולדו שלושה בנים והיום יש לה תשעה נכדים. היא גדלה עם משפחה גדולה ותמיד ידעה שהיא רוצה להמשיך ולהרחיב את המשפחה. ברגע שנולדו לה ילדים, היא הורידה לאט את כמות השעות שעבדה והפכה לאמא במשרה מלאה. תפקידה היה להיות עם הילדים בבית וזה העניק לה שמחה.

יש אנשים שהיו רוצים לחזור לעבודה שהם אוהבים ופשוט להעסיק מטפלת לילדים, אבל לשרה לא היה אכפת אם היא תחזור לעבודה שלה היא רק ‏רצתה להיות עם הילדים שלה וליצור איתם זכרונות. היא תמיד רצתה להיות קרובה אליהם מכיוון שמעולם לא היה לה את זה עם הוריה, "לאן שהילדים שלי הולכים אני איתם" היא אמרה. כשנשאלה: "במה את הכי גאה בחיים שלך" היא אמרה: "הילדים שלי, כמובן".

אחרי שהילדים שלה התחילו להתבגר וללכת לבית הספר היא חיפשה דברים חדשים שימלאו אותה. היא החלה לנגן בפסנתר, מה שהוביל אותה מאוחר יותר להיות בקבוצת שירה. הקבוצה הזו נקראה "זֶה בְּצַד זֶה" והיא השתתפה בה 15 שנה. הם אפילו הקליטו דיסק עם כל השירים ששרו ושיתפו עם חברים ובני משפחה. התחביב הזה נמשך עד שבעלה למרבה הצער נפטר מסרטן. זה הוביל אותה להתחיל לתרום לארגון בשם הדסה. מטרת הארגון היה לעזור לאסוף כסף כדי לבנות עוד בתי חולים. שרה תמיד נהנתה לעבוד ולעזור לאחרים, עוד מאז שהייתה קטנה, דרך בית ספר לאחיות וטיפול בילדים. היא אמרה לנו "תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם ילדים ולעזור". הטיפול שלה באחרים היה שם מגיל צעיר מאוד כאשר עזרה לבנות מקלט סביב בתים בשכונה שלה, על מנת לוודא שכולם מרגישים בטוחים יותר במקרה של פצצות או פלישה אחרת. עבור אנשים רבים, דברים כאלה עזרו להם להרגיש בטוחים יותר לאחר אירוע טראומטי שכזה.

הדבר החשוב ביותר עבור שרה זה להיות מסוגלת לבנות ולהקים משפחה בריאה ונהדרת. אחת השאלות שהכי התרגשנו לשאול אותה הייתה: "מה הוא דבר אחד בחיים שהיית חוזרת אחורה ומשנה?״ התשובה שלה הייתה: "הייתי רוצה להישאר בישראל עוד קצת אחרי הצבא במקום לעזוב כל כך מהר". שרה שיתפה שהיא תמיד ‏חשבה על מה היה קורה אם היא הייתה חוזרת לישראל אחרי שנולדו ילדיה וזו אחת מתעלומות החיים מבחינתה.

החיים של שרה ג'ולסון מעניינים, מרגשים ושונים. הסיפור והחוויות שלה בחיים הראו כמה היא חזקה ואכפתית. זה גם הראה לנו כמה העולם השתנה במהלך השנים. החלק האהוב עלינו בראיון היה העובדה שהרגשנו בנוח לשאול כל שאלה. היא הראתה לנו אלבומי תמונות רבים ואפילו נתנה לנו את ‏דיסק שלה. לשרה היה סיפור נהדר לשתף שהפך את הפרויקט הזה למהנה כל כך!

הזוית האישית

עמית ומיה המתעדים: ראיינו את שרה ג'ולסון בביתה בסן מטאו. מהרגע שנכנסנו לבית של שרה ‏התרגשנו ‏וקצת דאגנו בגלל שזה בית של מישהי שאנחנו לא מכירות אבל לשמחתנו היא הייתה מאוד מסבירת פנים ונחמדה ומההתחלה דאגה שנרגיש בנוח בביתה. שרה הייתה מאוד פתוחה בתשובותיה וסיפרה לנו הכל על חייה ושיתפה שהיא אסירת תודה על חייה. דרך הראיון למדנו הרבה על איך שאחרים רואים את החיים ואת העולם.